כל מה שחשוב ויפה
רחל נמש, נוכחת, מתוך תערוכת יחיד בגלריה בטבעון. צילומים: ונציאן ורהפטיג

חוזרים לגלריות: מגלים אוצרות // מיכל שכנאי יעקבי

דרכה של מיכל שכנאי יעקבי, אוצרת הגלריה לאמנות בטבעון, מאירוע אמנות בחדר האוכל הנטוש בקיבוץ ועד גלריה לאמנות עכשווית שפועלת מתוך מרכז הנצחה

הפעם הראשונה

בשנת 2009 יזמתי ואצרתי את התערוכה הראשונה שלי ״זמן קיבוץ: חדר האוכל כמשל״, אירוע אמנות גדול שהתקיים בתוך חדר האוכל הריק של קיבוץ יפעת. חווית המפגש שלי עם המקום, שאגר בתוכו כל כך הרבה חוויות וזכרונות מילדותי, אל מול מראות ריקנותו – עגלות ההגשה והשולחנות ההפוכים, הסירים המפוזרים והפסנתר שמזמן לא כוון, עוררו בי צורך להגיב.

תהליכי ההפרטה בקיבוצים רוקנו את חדרי האוכל בקיבוצים רבים. המבנים הללו, שהיו פעם הלב הפועם של הקיבוץ, יש אומרים שאלו בתי־כנסת חילוניים, בהם התנהלו החיים החברתיים, הרוחניים, הפוליטיים והתרבותיים של הקהילה. חדרי האוכל נותרו ריקים, חלקם הושכרו למטרות מסחריות שונות ומעטים הוסבו למרכזים קהילתיים או חברתיים.

הרעיון היה למלא את החלל של חדר האוכל מחדש, אבל במקום אוכל להגיש אמנות. עגלות ההגשה הפכו למתקני תצוגה לצילומים ארכיוניים של חדרי אוכל בקיבוצים שונים. 40 אמנים הוזמנו להציג את חווית חדר האוכל הקיבוצי שלהם על גבי שולחנות חדר האוכל, באמצעות אמנות פלסטית. במקביל הוצגה בגלריה הסמוכה לחדר האוכל, תערוכת צילום תיעודית, שהציגה תמונת מצב של חדרי אוכל ב־17 קיבוצים, בישראל 2009.

מיכל שכנאי. צילום: איריס ברנע

מתוך תערוכת חדר האוכל כמשל. צילומים: בועז לניר

מאחר שזו הייתה יוזמה עצמאית, לא הייתי רק האוצרת אלא גם המפיקה בפועל; ביחד עם צוות משפחתי מצומצם (עידית רן שכנאי והגר פונדק) גייסנו כספים, חקרנו , הפקנו, יחצ״נו, הוצאנו קטלוג, מכרנו כרטיסים וערכנו רבי שיח. לאירוע הזה הגיעו אלפי מבקרים מכל רחבי הארץ. מאז לא חזרתי יותר לסדר גודל כזה של הפקה, אבל עד היום אנשים זוכרים ומזכירים לי את התערוכה הזו.

בתערוכה הזו בלטו דגשים שחזרו בהמשך בתערוכות אחרות שלי – חשיבות המפגש בין האמנות לחיים, אמנות כאמצעי לעורר דיון קהילתי בנושאים חברתיים ותרבותיים, חיפוש אחר חיבור לקהילות רחבות יותר מקהילת האמנות באופן שמאפשר גם לקהל לא מקצועי לצרוך ולהנות מאמנות, ללא ויתור על איכות המוצגים. חלק גדול מעבודתי עוסק בחיבור למקום, לחלל נתון, להיסטוריה שלו ולסיפור שהוא מספר, וכן בחיזוק שדה האמנות בפריפריה. מאז התערוכה הזו אני מפתחת את האוצרות במקביל להיותי אמנית ומרצה; לעיתים יש קושי למצוא מקום מתאים לכל אחד מקודקודי העשייה.

התחנה האחרונה

בשנת 2015 התמניתי לאוצרת של הגלריה לאמנות ישראלית במרכז ההנצחה בטבעון. מצאתי את עצמי בגלריה ותיקה, בעלת שם בשדה האמנות, הממוקמת בתוך מרכז הנצחה שהוקם בשנות השמונים על־ידי עמותה פרטית של הורים שכולים למען הנצחה חיה של בניהם; חיבור טעון עבורי בפרט ועבור החברה בכלל, שנוגע בזיקה העמוקה בין אמנות לזיכרון ונצח.

נכנסתי לנעליים גדולות של שתי אוצרות, אסתי רשף וטלי כהן גרבוז. המטרה שהצבתי לעצמי היתה לחזק את הגלריה כמרכז אמנות חי, שמחבר בין שדה האמנות לקהילה. הערכים שהנחו אותי היו רלוונטיות, עדכניות, רב־גוניות, רב־תרבותיות, רב־תחומיות, נוכחות בקהילה המקומית ובשדה האמנות, איכות, עניין, חוויה והזדמנות לשיח. תכנית התערוכות השנתית שומרת על גיוון בתכנים, במדיומים המוצגים, בטכניקות ובייצוג מגוון אמנים ותיקים וידועים לצד אמנים צעירים. במסגרת התערוכות אנחנו מקיימים אירועים ומפגשי שיח העוסקים בסוגיות אמנותיות, חברתיות תרבותיות, פוליטיות רלוונטיות.

מניין, שי אזולאי, מתוך תערוכת יחיד בגלריה בטבעון, צילום: ציקי אייזנברג

מראה הצבה בתערוכה יפה להחריד. צילום: נפתלי מימון

מראה הצבה, הלוחש לספינקס. צילום: מיכל אגוזי

מראה הצבה בתערוכה על גיבורים, ארז ישראלי. צילום: נפתלי מימון

אני מוצאת בקהילה המקומית ובחיבור אליה משאב שמייצר לאמנות תיבת תהודה ייחודית, אליו אני חותרת באופן מתמשך בתערוכות אותן אני אוצרת. אולי זה היתרון של אוצרת שמגיעה מתוך הקהילה לעומת אוצרת המגיעה מהמרכז לפריפריה, ומבקשת לעיתים ״ללמד את הילידים״ (הקהל המקומי) מהי אמנות ראויה, גישה שעלולה ליצור נתק בין הגלריה לקהל המקומי.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

בשבוע הבא תיפתח אצלנו תערוכת יחיד ראשונה של הציירת רחל נמש, אמנית לא צעירה, אך צעירה בשדה האמנות. רחל חזרה לצייר לפני כשש שנים בסטודיו של אלי שמיר ומפגינה יכולת ושפה ציורית מרשימה (אני רואה כחלק מתפקידי גם לזהות כשרונות שעוד לא קיבלו ״תו תקן״ ולאפשר להם את החשיפה). לרחל נמש, ציורים אקספרסיביים, גדולים ועתירי צבע, וכן רישומי עיפרון. נמש ילידת טבעון, בת להורים ניצולי שואה. בתערוכה שנוצרה לאורך עשור היא מבררת בציוריה את מערכת היחסים המורכבת והכאובה שלה ושל אמה ומבקשת להציג אינטימיות אותה הצליחו ליצור, לראשונה, באמצעות הציורים.

מכל מלמדיי השכלתי

לא למדתי אוצרות בצורה מסודרת. התואר הראשון והשני שעשיתי במכון לאמנות באורנים סייעו לי בהתפתחותי האמנותית, בידע שרכשתי ובתהליכי ההמשגה, אך את הפרקטיקה האוצרותית למדתי מהשטח. ד״ר גליה בר אור, האוצרת המיתולוגית היוצאת של המשכן לאמנות בעין חרוד, היא אחד ממקורות ההשראה עבורי כאוצרת. היא מיצבה את החלל המוזיאלי־הפריפריאלי של המשכן בעין חרוד כמרכזי בשדה האמנות, תוך שמירה על הקשר העמוק עם מורשת המקום, והערכה למבנה המיוחד שלו המהווה השראה לאדריכלים בעלי שם עולמי.

גליה חשפה עבודות של אמנים חשובים ופרקטיקות אמנותיות שלא היו חלק מהזרם המרכזי, אמנים שהודרו מהקאנון, לא הוצגו ולא נחקרו. היא קראה קריאה אלטרנטיבית בהיסטוריה של האמנות הישראלית, וחוקרת גופי עבודה של אמנים משמעותיים. מחשבתה העצמאית מאפשרת לה לא להיות שבויה בזרמים המובילים בשדה האמנות, אלא לשחות מחוץ לזרם ולייצר זרמים חדשים. אירועי האמנות הנהדרים שאצרה בשנים האחרונות בשכונות העיר חיפה, בשיתוף התושבים וקבוצות אמנים מקומיות, ששילבו תערוכות ואירועי אמנות בתוך חללים ציבוריים בעיר, והסירו מחיצות בין האמנות לחיים.

רחל נמש, מוארות, מתוך תערוכת יחיד בגלריה בטבעון. צילומים: ונציאן ורהפטיג

רחל נמש, קטיה

אדוה דררי, שומרת לילה בואי לגן תכלת. צילום: דמה ולרשטיין

מראה הצבה בתערוכה ברוש לאור ירח, אתי אברג. צילום: נפתלי מימון

תערוכת החלומות

תערוכת החלומות שלי (קבורה עמוק במגרה), היא תערוכה אזורית שתתקיים בתוך אסמי תבואה חקלאיים בהתיישבות העובדת. האסמים המונומנטלים החולשים על הנוף ההתיישבותי, שהיו פעם סמלי נוכחות טריטוריאליים, כמעט דתיים, מעין מינרטים של ההתיישבות העובדת, ננטשו במרוצת השנים עם הפסקת פעילותם, ונותרו ניצבים כאנדרטאות אילמות לטכנולוגיות חקלאיות ישנות או כבסיס לטכנולוגיות חדישות כאנטנות סלולאריות.


חוזרים לגלריות >> נגה פרחי בגלריה רו־ארט  •  דליה גל סברדלין בבית האמנים  •  מורן קליגר בגלריה נגא  •  כתר פלסטיק לבן בגלריה זוזו  •  ליעד שמיר ארבל בבית האמנים  •  מיכל שכנאי יעקבי בגלריה לאמנות בטבעון  •  רוני פקר בגלריה אלמסן


המרחב ההתישבותי־הציוני מרתק אותי; הנרטיב שלו, השינויים שמייצגים את האידאולוגיה המשתנה. התערוכה תשאף להשיב את האסמים לתודעה ותאיר זרקור על נוכחותם ותפקודם בנוף הישראלי והקיבוצי. תערוכה מסוג זה היא הפקה רצינית שתחייב תקציבים, תחייב שיתופי פעולה בין ישובים ובין מועצות אזוריות, אבל תשלב את כוחה של האמנות במרקם החיים היום־יומי ותאפשר לרוח האמנות לתחח את אדמת העמק הכבדה.

בקרוב אצלך

מקבץ התערוכות שאצרתי השנה סבב סביב תמות שעוסקות בנשים ובאמהות. זה התחיל מתערוכה קטנה ״האלה האם״ שאצרתי במוזיאון חיפה במסגרת האשכול האחרון ״עושות הסטוריה״, בהשראת צלמיות שנמצאו ומוצגות בקיבוץ שער הגולן. בחנתי את ביטויי הפולחן הנשי בעבודותיהן של אמניות עכשוויות בנות דורות שונים.

במקביל, בגלריה במרכז ההנצחה, נגעו התערוכות בפנים שונות של האמהות: אדוה דרורי במיצב טקסטילי גדול המימדים ״שומרת לילה בואי לגן תכלת״, ובו אוהלים תפורים בתפירת יד סיזיפית מבגדי תינוקות, שעסק בזכרונות מוקדמים מהלינה המשותפת בקיבוץ. רחל נמש (המציגה כעת) עוסקת ביחסי אם ובת, ובתערוכה הבאה יציגו האמניות ורד ניסים וטל שוחט, שגם אצלן נוכחת מאד דמות האם כחלק ממארג היחסים בתוך המשפחה המזרחית, כאשר בני משפחותיהן הם הגיבורים המרכזיים בעבודותיהן.

לבסוף, בכובעי השני כאמנית – השבוע תיפתח בגלריה זוזו להנעה חברתית התערוכה ״כתר פלסטיק לבן״ שאצרה רותם ריטוב, ואני משתתפת בה לצד שחר מרקוס, איריס ברנע ואלון בסקינד.


רוצה להשתתף במדור? שלחו לנו מייל לכתובת [email protected]
לקריאת כל המדורים לחצו כאן

*כוכבית מייצגת שדות חובה

תגובה אחת

  1. נירה כלב

    משקל חזק יש לחדר האוכל בקיבוץ כמעט
    מקודש משהו,והאומנות שנכנסת לתוכו במקום
    האוכל שלנו כאילו מרמזת על חשיבותה לגוף
    כמעט כמו אוכל,ולרוח_ היא יודעת שבחדר
    אוכל מדברים על הכל והיא תעלה על שולחן
    החברים לשיחה כמו שיחות שמתנהלות סביב שולחן האוכל הקיבוצי.היא תקבל מקום והתיחסות.

Comments are closed.

הוסיפו תגובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden