כל מה שחשוב ויפה
חומר זוכר, הביאנלה השביעית לקרמיקה, מראה הצבה. צילום: ליאוניד פדרול

החומר זוכר בביאנלה לקרמיקה במוזיאון ארץ ישראל

הביאנלה השביעית לקרמיקה ישראלית עוסקת ב״זיכרון תרבות״. האוצרת, ענת גטניו, מסבירה כי הקושי העיקרי שלה היה לבנות לכל אמן גוף עבודות במקום פריט אחד או שניים

כשהיתה ילדה, המעצבת איריס זהר השתתפה בקביעות בטקס שתיית תה מהביל בדירתן המוקפדת והעמוסה בכלי פורצלן וקריסטל של ״האחיות אשכנזי״ שגרו בשכנות לדודתה. התה הוגש כמקובל ב״סרוויס״ זהוב שוליים, תוך התעלמות מופגנת מהאקלים הישראלי הלוהט שבחוץ. מנהג אחר שזכור לזהר מאותה תקופה הוא יצירת גביעי יין מוכספים ו״מהודרים״ מנייר עטיפה של קרמבו, שהוגשו בסיומן של ארוחות ליל שישי.

שני זכרונות ילדות אלו שימשו את זהר כמקור השראה ליצירת כלים, המוצגים בביאנלה השביעית לקרמיקה ישראלית, שנפתחה במוזיאון ארץ ישראל בתל אביב. זהר היא לא היחידה שהזיכרון שימש לה כבסיס ליצירה. בביאנלה משתתפים 66 יוצרים, וכל אחד מהם מציג גוף עבודות המציע פרשנות או התייחסות שונה לשדה התוכן של הביאנלה שמופיע כבר בכותרת התערוכה – ״חומר זוכר – זיכרון תרבות ביצירה הקרמית העכשווית״.

המושג זיכרון תרבות (Cultural Memory), מסבירה אוצרת הביאנלה, ענת גטניו, ״ניצב על הציר שבין פעולת הזיכרון מצד אחד לבין הקשר חברתי־תרבותי מהצד האחר. בהקשר זה המושג תרבות נתפס במובנו הרחב – על ביטוייו החברתיים, החומריים והרוחניים – ולכן ייצוגיו של זיכרון התרבות יכולים להופיע בקשת רחבה של מופעים כמו ביטויים חזותיים, מנהגים, טקסים, מיתוסים, זיכרון מדובר, מדיה ואינטרנט.

מראה הצבה. צילום: ליאוניד פדרול

מראה הצבה. צילום: ליאוניד פדרול

״במבט רחב אפשר לומר שזיכרון תרבות משלב עבר והווה בהקשר חברתי־תרבותי, והוא נע מתהליכי היזכרות של פרטים או קבוצות בתוך הקשר חברתי ועד לעיצוב זיכרון בהקשר לאומי או בינלאומי. מבחינה זו המשותף לאמנים המציגים בביאנלה הוא היכולת לגעת בהקשרי תרבות אישיים או קולקטיביים מן העבר או מן ההווה, באופן חזותי או רעיוני, ולהטמיע אותם בתוך שפה אמנותית אישית בעלת נופך עכשווי״.

מה החשיבות של המקום בהקשר של זיכרון תרבות?

״יש המון דברים מקומיים מבחינה תוכנית אבל מבחינה צורנית אני לא יכולה לענות, אין לי מספיק ידע על התחום הקרמי בעולם, אני מגיעה מעולם האמנות, אני לא מומחית בתחום הזה. בכל מקרה יש כאן המון שאלות שישראלים שואלים. ׳האחיות אשכנזי׳ זה כל כך מקומי: הסלון, השטיחים, מפות התחרה והוויטרינות, התה החם בחמסין. לעומת זאת בבית של זהר היתה תרבות צברית: כלים פשוטים, בית נזירי, והיא מתעסקת עם הקונטרסט בין הבית ההוא לבית הפרטי, עם הזיכרון שבסוף הארוחה היו עושים גביעים מקרמבו.

״בנוסף, יש קבוצה שלמה של אמנים שמתעסקים עם החלחול של דימויים צבאיים לתוך התרבות, אני חושבת שגם זה מאוד ישראלי. אחרים מתעסקים עם ההיסטוריה של הקרמיקה המקומית – הישראלית, הפלסטינית, הנבטית. יש המון התעסקות עם זיכרון חומרי של המקום, שלא יכול היה להיות במקום אחר. יש קבוצה שלמה של עבודות שמתעסקת עם היסטוריה תרבותית קולקטיווית, עם חולצות רקומות ומשחקי קלאס.

״ויש את הפרויקט המקסים של מאיה בן דוד, אחד הפרויקטים החכמים והרגישים בביאנלה. מאיה חקרה את עץ התמר, דימוי מקומי מובהק שמוטבע על מטבעות ונמצא אפילו בסמל המוזיאון. היא חוקרת את המורפולוגיה שלו ומפרקת אותו, לוקחת את הפורצלן שמייצג תרבות אירופאית לחלוטין, בטח לא מקומית, ומחברת אותו עם הסיבים של התמר, או מטביעה אותו עליו. יש בפרויקט הזה הרבה התעסקות עם אירופאיות ומקומיות וכמובן זה מאוד ישראלי להתעסק עם זה״.

כמי שבאה מעולם האמנות, מה ההבדל בינו לבין עולם הקרמיקה?

״לכל משתתף בביאנלה יש מעין מיני תערוכה, הוא מציג גוף עבודות, והעבודות מסודרות אך ורק על פי צורכי תצוגה וצורכי החלל, לא לפי תת־נושא כזה או אחר. קרמיקאים פחות חושבים על גוף עבודות. לאמן ברור שהוא צריך לחשוב על סדרה או על גוף עבודות, אבל קרמיקאים פחות מתעסקים במכלול, יותר בפריטים. הדבר הכי קשה שהיה לי בעבודה על התערוכה היה לבנות גופי עבודות.

״לי היה ברור שצריך להציג גוף עבודות ולא כלי אחד או שניים. מה זה כלי אחד? אם אתה רוצה להציג קונספט אתה צריך להגיד משפט. בבצלאל הם עשו את זה אבל בפרקטיקה הם לא רגילים לזה חוץ ממי שבדרך כלל פועל על גבול האמנות; אבל זה לא באשמתם, הם לא רגילים להציג גוף עבודות״.

הם גם לא רגילים להציג, אין להם מספיק במות.

״נכון״.

לא רק השאלה בכמה מעלות שורפים את הקרמיקה

גטניו היא אוצרת, חוקרת בתחומי האמנות והתרבות הישראלית ומרצה לאמנות ישראלית ועכשווית במרכז האקדמי ויצו חיפה ובמכון לאמנות במכללה האקדמית אורנים. היא בעלת תואר שני בתולדות האמנות מאוניברסיטת תל אביב ובימים אלו היא תלמידת מחקר בתוכנית ללימודי תרבות באוניברסיטה העברית, ירושלים. בעבודתה לאורך השנים עסקה בחלחול של זיכרון תרבותי באמנות ישראלית עכשווית.

״חשוב לי שהמבקרים בתערוכה ירגישו שהאמנים הטמיעו בתוך היצירה מהלכים תרבותיים שמתגלגלים מעבר להווה, שעוברים בתוך המשפחה, שעוברים בתוך החברה, שמעסיקים אותם הרבה דברים שקשורים לתרבות; שיבינו שלאמנים יש חיישנים שמטמיעים תכנים תרבותיים בעבודה שלהם ולא עוסקים רק בשאלות של אסטיקה וחומר, לא רק בשאלה בכמה מעלות שורפים את הקרמיקה. לא שזה לא חשוב, ברור שזה משמעותי, אבל זה לא הכל״.

כמה מה שאת מתארת מייצג את העיסוק הרגיל והיומיומי שלהם, זה שלא מכוון לתערוכות?

״בקול הקורא שהוצאנו ביקשתי שיציגו את הדברים שהם עושים ביום־יום. היה לי חשוב לראות אם ההצעה שלהם לביאנלה היא משהו שעשית כי המורה לציור נתנה לך נושא או שזה משהו שנמצא אצלם לאורך זמן. אצל חלק מהאמנים זה באמת משהו שממשיך עיסוק מתמשך והעבודה בתערוכה היא עוד נדבך אחד.

״מצד שני אני מודעת לכך שלפעמים אנשים מיישרים קו לנקודת המוצא. אני לא יכולה להגיד לך שאם תלך לסטודיו של כל האמנים זה מה שתמצא שם, אבל חלק גדול מהעבודות הטובות שבתערוכה, ברור שזה לא משהו שהתחיל עכשיו״.

נגה יודקוביק־עציוני, אותות. צילום: לאוניד פדרול

סטודיו אנדר, ארכיאולוגיה דיגיטלית. צילום: לאוניד פדרול

חיימי פניכל, חד פעמי. צילום: לאוניד פדרול

כדוגמה גטניו מביאה את העבודות של נועם דובר ומיכל צדרבאום, שמציגים בתערוכה פרויקט בעל שני חלקים בעלי זיקה קונספטואלית: זוג ״עמודים״ המורכבים מכדי ענק, העומדים זה על גבי זה כמעין טוטם, לצד מקבץ קטן של צלחות חרסינה מטופלות התלוי על הקיר.

על הצלחות המהודרות בעלות עיטורים ממפעלי חרסינה דוגמת וודג׳ווד הבריטי ורוזנטל הגרמני נוצרו ״דוגמאות״ חדשות בהתזת חול, על פי תצלומים המנציחים מראות הרס וחורבן מתקופת מלחמת העולם השנייה.

״בעבודות רבות אפשר למצוא התייחסות ביקורתית לתרבות החומר העכשווית, הרבה עיסוק בגלובליזציה, בשמירת הידע והייצור בידי גורמי כוח כמו תאגידים, חברות ויצרנים. כל המעגל של ייצור במזרח הוביל לעיסוק מעניין בתולדות הקרמיקה: הפורצלן התחיל בסין, האירופאים חשקו בו, הוא התגלגל לאירופה שפיתחה את כל מפעלי הקרמיקה המפורסמים, ועכשיו הוא חזר לסין אבל שם הוא כבר פחות נחשב. זה ממש זיכרון תרבות, של קרמיקה, של תרבות עכשווית״.

אחת הדוגמאות הבולטות לכך הוא פרויקט ״הרצל״ של מיי ובועז קאהן מסטודיו קאהן. הפריטים שנוצקו בחומר קרמי בולטים בגימור הנקי והמוקפד שלהם ומשדרים יוקרה. הם תוכננו ועוצבו בתוכנת מחשב ונוצקו על בסיס צורות, שנלקחו מצעצועים הנמכרים בחנויות זולות ברחוב הרצל שבדרום תל אביב.

״הפרויקט מתייחס לקריסת ההיררכיה בין גבוה לנמוך ובין יקר וזול בעולם העיצוב העכשווי. הוא דן בהיבט הכלכלי־תרבותי של הגלובליזם, בהתבססותו על פריטים, שנוצרו בעולם השלישי עבור העולם המערבי. בנוסף מעלה העבודה דיאלוג בין הייצור התעשייתי והגלובלי לעיצוב האישי ולעבודת הכפיים.

״לעומת זאת, שרן אלרן יצר סדרת כדי פורצלן דומים זה לזה שנראים מרחוק כפס ייצור של מוצר תעשייתי, אולם מבט מקרוב מגלה את ההבדלים ההופכים כל כלי לפריט יחיד מסוגו. שרן מבקש ליצור עבודה ייחודית לכל אדם בעולם. בתוכנת תלת־ממד הוא יצר תבנית בת 14 חלקים שונים, שניתן לחברם בסדר משתנה לפני כל יציקה לקבלת צורה חד־פעמית. לכל כד מספר זהות, ומספר החלופות האפשריות הוא יותר משישה מיליארד – כמספר האנשים החיים על פני כדור הארץ.

״עד כה נוצרו 120 כלים כאלה ופוזרו ברחבי העולם, והאמן מתחייב להמשיך ולייצרם עד סוף חייו. הפרויקט ממוקם באזור הביניים שבין הייצור ההמוני ובין יצירת האמנות הייחודית ומנסה לאתגר את שניהם״.

יש הבדל בין המשתתפים הצעירים בתערוכה לבין הוותיקים?

״בהכללה אפשר להגיד שהצעירים יותר קונספטואלים, אבל זה גם נורא תלוי אם הם באים מרקע של עיצוב או של קדרות. יש הבדל בין המעצבים לקדרים וכמובן בינם לבין האמנים הרב־תחומיים. הצעירים פחות עסוקים בשאלות הטכניות של מעלות וגלזורות, שמעסיקות את הקרמיקאים הוותיקים יותר.

״הם משתמשים בחומר הקרמי כמדיום כמו שאר המדיומים. הם אולי גם פתוחים יותר להכניס שיטות או חומרים לא קונבנציונליים לעבודות שלהם, אבל זה לא גורף״.

מה העמדה שלך לגבי ההייפ של מדפסות התלת־ממד?

״אני לא רואה שום הבדל בין הדפסת תלת־ממד לבין טכניקה אחרת. אני חושבת שזה רק עניין טכני, אין הבדל גדול, גם אם הטכנולוגיה מכתיבה לפעמים אסתטיקה. בעבודה של ערן גל־אור לדוגמה יש קו טיפוסי למדפסת תלת־ממד, אתה ממש מרגיש את ׳היד׳ של המדפסת, את הצורניות שהיא יוצרת.

״בעיני זה דווקא מעניין כשהטכנולוגיה החדשה נכנסת באופן יותר קונספטואלי מאשר מההיקסמות מההוקוס פוקוס הזה. שרן אלרן יצר כלים יפהפיים. העובדה שהוא נעזר בתוכנת מחשב בחישובים מתמטיים, זה פחות מעניין אותי. מה שמעניין בעבודה שלו הוא הדיאלוג בין ייצור המוני לידני ולא ההיקסמות הטכנולוגית״.

הכתבה פורסמה במקור במוסף גלריה של עיתון הארץ

*כוכבית מייצגת שדות חובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden