כל מה שחשוב ויפה
תמיד כאן, תמיד בצלאל
לינה אוטום ג׳ק אגולון, 2020. צילום: מיכאל טופיול

דיוקנה של אישה: נשות קוצ׳ינטה מצטלמות

לפני שנתיים צילמה מירי דוידוביץ את נשות קוצ׳ינטה; רגע לפני הקורונה תיעד אותן מיכאל טופיול. תערוכה שתיפתח ביום שישי לכבוד יום הפליט הבינלאומי, תציג את העבודות של השניים, זו לצד זה

התערוכה ״דיוקנה של אישה״ שתפתח ביום שישי (19.6) בגלריית אנגל לשעבר (גורדון 26), תציג תצלומים של נשות קוצ׳ינטה, שצילמו צלמי האופנה מיכאל טופיול ומירי דוידוביץ. טופיול צילם את הנשים רגע לפני פרוץ הקורונה והתחלת הסגר. סדרת הצילומים של דוידוביץ צולמה לפני כשנתיים, וזכתה לתהודה תקשורתית רבה. כעת העבודות מוצגות לראשונה בתערוכה.

המצולמות הן נשות עמותת קוצ׳ינטה לנשים אפריקאיות מקהילת מבקשי המקלט בישראל. הנשים שעברו דרך רצופת תלאות ועינויים מוצאות בפעילות קוצ׳ינטה חברה, תמיכה ואף פרנסה, בעבודות המבוססות על מלאכת יד מסורתית.

רוב המצולמות מלפני שנתיים מצאו מאז בית באירופה ובארצות הברית, בעזרת סוכנות האו״ם לפליטים ועמותות סיוע שונות, כחלק מתוכנית ״יישוב מחדש״ המיועדת לניצולות של סחר בבני אדם. בארצות אלו הן יקבלו תוך חמש שנים מעמד של אזרחיות מהשורה.

נציגה אחת מופיעה בשתי הסדרות, לינה אוטום ג׳ק אגולון, מדרום סודן, מנהלת החנות של קוצ׳ינטה. התמונה של אגולון שצילמה דוידוביץ הפכה לסימן ההיכר של קוצ׳ינטה ופורסמה במגזינים רבים. אגולון היא אם לארבעה ילדים, והיא חברה בקוצ׳ינטה כמעט מיום הקמתה.

אחרי שנמלטה מדרום סודן חייתה המשפחה במצרים, עד שנהיה מסוכן מידי לפליטים להתגורר שם, עקב התעמרות של האוכלוסייה המקומית והעוינות של השלטון כלפי הפליטים. לאחר שכמעט שנורתה המשפחה במהומות האביב הערבי שפרצו בכיכר תחריר, היא ברחה עם בעלה וילדיה לישראל, במסע מסוכן דרך מדבר סיני.

לינה אוטום ג׳ק אגולון, 2020. צילום: מיכאל טופיול

לינה אוטום ג׳ק אגולון, 2018. צילום: מירי דוידוביץ

בצילומים הן מביטות בנינוחות למצלמה, מחייכות, אוחזות בגאווה בסלים פרי מלאכת ידן. אך מאחורי כל אחת מהמצולמות מסתתר סיפור קשה ועצב גדול. מרון, שעברה מסע קשה במדבר, נכלאה בידי בדואים, ועל מה שקרה לה בדרך היא לא מוכנה לדבר. סאלם הגיעה לישראל כשהיא בת 17, ושרדה את המסע במדבר בזכות גבר שנשא אותה כל הדרך על גבו עד לישראל ואחרות.

מירי דוידוביץ: ״צילמתי את נשות קוצ׳ינטה באופן שיאזכר את היופי ואת התרבות האפריקאית שממנה הן הגיעו, וגם שמץ מהאימה שחוו בדרכן לישראל דרך סיני. הצילומים שנוצרו עבור קוצ׳ינטה הם גם חלק מפרויקט צילום מתמשך שלי בשם ׳עיר שחורה׳, שבו אני מנסה להפנות זרקור לפליטים ולמבקשי מקלט בתל אביב, תוך התמקדות ביופי, תרבות וכבוד האדם״.

מירי דוידוביץ: ״צילמתי את נשות קוצ׳ינטה באופן שיאזכר את היופי ואת התרבות האפריקאית שממנה הן הגיעו, וגם שמץ מהאימה שחוו בדרכן לישראל דרך סיני. הם חלק מפרויקט מתמשך שבו אני מנסה להפנות זרקור לפליטים ולמבקשי מקלט בתל אביב, תוך התמקדות ביופי, תרבות וכבוד האדם״

מיכאל טופיול: ״לאורך העיסוק שלי כצלם מסחרי תמיד נמשכתי לצלם פרויקטים לא מסחריים בשביל הנפש והאמנות שבזה. לפני כשלוש שנים צילמתי סדרת תמונות של אנשים מקהילת הפליטים האפריקאים, לכבוד האירוע ׳פליטים על הבר׳ – אירוע שהפגיש פליטים וישראלים לשיחות בברים בתל אביב. הצילומים הפכו לסדרת כרזות שנתלתה ברחבי תל אביב, מתוך מחשבה שהעוברים ושבים יישירו אליהם מבט – לתת לאנשים השקופים הללו נוכחות במרחב הציבורי. 

״פרויקט הצילום של קוצ׳ינטה ממשיך מאותה נקודה, ושמחתי לקחת בו חלק, מתוך סקרנות ומשיכה להכיר את הפליטים, עולמם והתרבות שלהם. התגוררתי 15 שנה בדרום תל אביב בשכנות למבקשי מקלט ופליטים מרחבי העולם. בתור מי שעוסק ביופי אני נמשך לערבוב הזה של צבעים וגזעים – בעיניי זה מייצר יופי״.

צילומים: מיכאל טופיול

״כל כמה שנים יש התפרצויות של מאבקים של שחורים בארץ ובעולם, ואנחנו בסצנת האופנה והתרבות מגיבים לזה. בדרך כלל, לצערי, למרות התפרצויות הזעם, שום לא דבר לא באמת משתנה. ודווקא בעולם האופנה נראה שיש תזוזה ובשנים האחרונות יש עלייה גדולה בשימוש בדוגמניות שחורות. גם בישראל יש כמה דוגמניות מובילות שגדלו כאן בדרום תל אביב, וצמחו מהקהילה האפריקאית, כמו פיי ז׳קיטה וטיה גלילי.

״בפרויקט עם קוצ׳ינטה היה לי חשוב לי להעביר בתצלומים את שמחת החיים של הנשים, את הצבעוניות של התרבות שלהן, את מלאכת היד המצוינת שלהן, את יופיין. אופי הצילומים נבחר בהשראת אמנים שחורים מובילים כמו קהינדה וויילי האמריקאי, שעבודותיו מוקדשות לדיוקנאות של אנשים שחורים בני זמננו, המוצבים בדמות פורטרטים של אצילים ומלכים מהרנסנס, מורמים מעם, על רקע צבעוניות עזה, לעתים בשילוב זני פרחים וצמחייה שנבחרו בקפידה, טקסטורות ורפרנס לתרבות ולמלאכת יד אפריקאית. 

מיכאל טופיול: ״היה לי חשוב לי להעביר את שמחת החיים של הנשים, את הצבעוניות של התרבות שלהן, את מלאכת היד המצוינת שלהן, את יופיין. אופי הצילומים נבחר בהשראת אמנים שחורים מובילים כמו קהינדה וויילי האמריקאי, שעבודותיו מוקדשות לדיוקנאות של אנשים שחורים בני זמננו״

״בצילומים שאפתי להראות את הניגודים, מצד אחד את היופי והשמחה של הנשים, מצד שני להזכיר את הקשיים והתלאות שעברו. בחרתי לעשות זאת על ידי שימוש בתאורה מלאכותית, שמדגישה ומוציאה את העומק והפרטים בתמונה, את העור עם הצלב על הפנים והצלקות. 

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר של פורטפוליו >>

״בזמן הצילום אני תמיד מנסה לתת למצולמות תחושה של נוחות. אני לא מתערב, נותן לנשים להיות מי שהן. במיוחד בסוג צילומים כאלה, חשוב לי שהנשים יהיו נינוחות ולא מתאמצות. בצילום מסחרי וגם באמנותי, גם אם אני עובד על פריים כמה שעות, גם אז אני רוצה שהצילום יראה טבעי וללא מאמץ״.


דיוקנה של אשה, אוצרת: סנדרה וייל, ניהול אמנותי: רות גרון
גורדון 26, תל אביב
פתיחה: 19.6, 15:00-11:00; נעילה: 30.6

צילומים: מירי דוידוביץ

*כוכבית מייצגת שדות חובה

2 תגובות על הכתבה

  1. שולמית נוס

    מדהים ומרשים, עבודה נפלאה בהחלט אשמח לאות את התערוכה
    נשות קוצינטה יוצרות אמנות שמחממת את הלב

  2. מיכל סדן

    צילומים מדהימים, מעוררי דמיון ומחשבה

Comments are closed.

הוסיפו תגובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden