כל מה שחשוב ויפה
אייל ליב קמחי. צילומים: באדיבות המשפחה

אייל ליב קמחי: 30 למותו

״אבידה גדולה לעולם העיצוב; אחד המעצבים הטובים שהיו פה, ברמה בינלאומית״. 30 למותו בטרם עת של אייל ליב קמחי

ביום רביעי ה־20 במאי, לפנות בוקר, אייל ליב קמחי לקה בדום לב ולא התעורר משנתו. ״איבדתי חבר מאוד קרוב, אבל מעבר לכך זו אבידה גדולה לעולם העיצוב״, מספר המעצב מושון זר אביב על המעצב הצעיר, שרק לפני חמש שנים סיים את לימודיו בבמחלקה לתקשורת חזותית בשנקר (2015).

זר אביב, שהנחה את קמחי בפרויקט הגמר שלו, המשיך לנהל עם קמחי קשר מקצועי הדוק, שהפך עם הזמן גם לקשר אישי קרוב. ״פגשתי את אייל לראשונה בסמסטר הראשון של שנתו האחרונה בלימודים, בקורס דאטה ג׳ורנליזם״, הוא נזכר. ״בסמסטר לאחר מכן כבר הנחיתי אותו בפרויקט הגמר ביחד עם מיכל פאוזנר, שם התחוור לי מה שיכולתי לשים לב אליו בהקף קטן יותר בסמסטר הקודם, שהוא לא היה עוד סטודנט: הוא פשוט היה מעולה. 

״בכל שבוע הוא היה מביא דברים חדשים, קופץ קדימה, עד שבשלב מסוים שאלתי את עצמי מה התפקיד שלי פה כמנחה. זה היה שיח ברמה אחרת, עם מישהו שיודע טוב מאד מה הוא עושה. אני ממש זוכר שחשבתי איזה כיף לי שאני חלק מזה. בסוף הוא הגיש פרויקט גמר מבריק. מלא חיים ועומק, ובאותה השנה הוא סיים את התואר בהצטיינות״.

פרויקט הגמר של קמחי, Anomaly, היה אפליקציית אייפד לגן חיות שהמציא, כשכל חיה הייתה הכלאה בין שתי חיות אחרות: שועל עם רגלי איילה, חסידה עם מקור של ברווז, ״כל מיני חיות שאנחנו מסתכלים עליהן ולא בטוחים מה אנחנו רואים. הוא לקח משהו כיפי ופשוט והכניס לו רבדים נוספים, עם סבטקסט חברתי של מגדר והצורך שלנו לקטלג״.

זו לא הייתה הפעם הראשונה שקמחי עסק במגדירים ובבעלי חיים. ״הכרתי אותו בקורס טיפוגרפיה בשנה ב׳, בתרגיל המפורסם של מגדיר״, מספרת מיכל פאוזנר. ״הסטודנטים יכולים לבחור איזה נושא שהם רוצים, ואייל בחר לעצב מגדיר בולי ציפורים. הייתה לנו כימיה טובה, שפה משותפת, כבר אז הוא היה סוג של חצי סטודנט חצי קולגה.

״הוא היה מאוד רציני, מאוד קפדן, מאוד מעמיק, מאיפה ממוקמת כל נקודה ביחס לטקסט ועד לקונספט הכולל. שנתיים לאחר מכן, בפרויקט הגמר, הוא היה עסוק באיך מגדירים חיה, עם אותה פדנטיות בפרויקט הרבה יותר רחב, מעמיק ומאתגר״.

שלוש שנים לאחר מכן חזר קמחי למחלקה, הפעם כמרצה צעיר. ״הוא אמנם היה מרצה צעיר, אבל עם הרבה ניסיון יחסית לגיל שלו. התחילה ביננו שיחה של יותר ממה מלמדים. היה לו חשוב איך מלמדים, איך לוקחים תכנית קיימת ומתאימים אותה לעכשיו. אני לימדתי שנה ב׳ טיפוגרפיה והוא לימד במקביל עיצוב לפלטפורמות דיגיטליות. ניהלנו דיאלוג על ערכים בעיצוב, פעם אחת מתוך ראיה של מסך ופעם אחת מתוך ראיה של פרינט, בניסיון לשלב בין השניים״.

ה״מפלצת״ הדו־ראשית הזו

אייל ליב קמחי, שהיה בן 32 במותו, גדל בחולון. הוא השאיר אחריו הורים, אחות ואח, בן זוג וילדה בת שנתיים. בשנה השנייה ללימודים הוא כבר פתח סטודיו עצמאי ועבד עם סטארט־אפים שונים. חצי שנה לאחר שסיים ללמוד בשנקר, הוא קיבל הצעת עבודה מזר אביב. אז הוא גם סיפר לו על מערכת היחסים המקצועית המיוחדת שפיתח עם חברתו לספסל הלימודים, מורן בן צבי.

״הייתה לי הרבה עבודה בסטודיו וחיפשתי מעצב שיעבוד איתי״, מספר זר אביב. ״באופן טבעי פניתי אליו, והדבר הראשון שהוא אמר לי היה ׳אני עובד עם מורן׳. הסתבר לי שכבר מהשנה השנייה ללימודים הם עבדו עם סטארט־אפים תוך כדי הלימודים, ויצרו סוג של שותפות מיוחדת״.

קמחי סירב להצעה, אולם זר אביב לא התייאש וכעבור חצי שנה פנה אליו שוב. ״להפתעתי הם הסכימו, ואז הכרתי את  ה׳מפלצת׳ הדו־ראשית הזו, של אייל ומורן. אני מכיר סוגים שונים של שותפויות, אבל השותפות ביניהם הייתה משהו מיוחד: האגו הלך קצת אחורה והעבודה קיבלה את מה שהיא צריכה לקבל. הסגנון שלהם התפתח ליצירה משותפת ברמה מאוד גבוהה, משהו כל כך סימביוטי אבל לא דרך אקספרסיביות״.

למה הכוונה?

״האגו לא נמצא איפה שאנחנו רגילים לראות אגו של מעצב. זה לא קו של סגנון אישי; זה לא ריזינגר שאנחנו מסתכלים ואומרים הנה הקו שלו, האגו, הפרסונה. זה לא סטודיו שאתה הולך אליו כדי לקבל את הטיפול האסתטי הספציפי שאתה מחפש, שאתה מוכן לשלם כדי שיראו את המעצב. אחרי הכל כיוצרים, יש לנו את הצורך להיראות ולהשתמש בעבודת העיצוב כפלטפורמה או כהד לזהות היצירתית שלנו.

מושון זר אביב: הקשב היחודי של אייל התבטא בעין חדה שמזהה כל פיקסל שלא במקום וכל גוון טורקיז שצריך קצת חום. אבל הקשב התבטא גם ביכולת להקשיב לאנשים וליצר עבורם חוויה אסתטית, אינטראקטיבית, אישית, מכילה ומדוייקת. בבסיסה היתה היכולת של אייל לקשב, לאמפתיה עמוקה

״אז לא, אין פה טביעת אצבע קלאסית. אני אולי יודע לזהות אותה כי אני מכיר אותם, אבל זה לא אותו דבר כמו לזהות טביעת אצבע של אמן, מאייר או מעצב. הוא לא צועק ׳אני כאן׳. זו עבודה של אחד המעצבים הטובים שהיו פה, ברמה בינלאומית. זה נשמע מליצה חסרת תוכן אבל זה באמת רמות אחרות של עומק והבנה של צורה, צבע, אינטראקציה ובגרות.

״כמעצב מבריק, הקשב היחודי של אייל התבטא בעין חדה שמזהה כל פיקסל שלא במקום וכל גוון טורקיז שצריך קצת חום. אבל הקשב התבטא גם ביכולת להקשיב לאנשים וליצר עבורם חוויה אסתטית, אינטראקטיבית, אישית, מכילה ומדוייקת. בבסיסה היתה היכולת של אייל לקשב, לאמפתיה עמוקה – to meet people where they are. אבל מעבר לזה, הוא ידע גם לכבד את הקשב שלהם, לנהוג בו בזהירות ולגמול להם בחוויה מפתיעה ומעוררת השראה ועונג״.

אדם של פיקסלים

״הכרנו בשנה הראשונה ללימודים בשנקר״, מספרת מורן בן צבי על ראשית הקשר שלה עם קמחי. ״לא היינו יחד באותה כיתה אבל די מהר גילינו אחד את השני. הבנו שאנחנו מדברים באותה שפה, חושבים מאוד דומה ורואים את הדברים באותה הצורה, שיש לנו הרבה במשותף.

״שנינו גם אנשים מאוד טוטאלים וביקורתיים, והינו מעבירים יחד שעות, עושים לילות לבנים, מדברים, יוצרים ויורדים אחד על השני בלי סוף. כל סמסטר הינו עומדים יחד על הבמה כשחילקו תעודות הצטיינות, גאים אחד בשני ובעצמנו, הוא תמיד היה צוחק שהוא דואג להיות הכי טוב אבל נקודה מתחתי, כדי לשמור על שלום בית״.

אייל ליב קמחי ומורן בן צבי

בסוף השנה השלישית ללימודים התחילו בן צבי וקמחי לעבוד על פרויקטים משותפים ולדבר על העתיד המקצועי. ״היה לשנינו ברור שאנחנו רוצים להיות עצמאים ושזה כנראה יהיה יחד. העבודה ביחד היתה כמו ריקוד: זה די נדיר למצוא זוגיות כזו במקצוע הזה, למצוא מישהו שאתה יכול לסמוך עליו בעיניים עצומות, שאתה מעריץ את כשרונו, ויכול להגיד לו הכל בלי לפחד.

מורן בן צבי: העבודה ביחד היתה כמו ריקוד. זה די נדיר למצוא זוגיות כזו במקצוע הזה, למצוא מישהו שאתה יכול לסמוך עליו בעיניים עצומות, שאתה מעריץ את כשרונו, ויכול להגיד לו הכל בלי לפחד

״ובנוסף לכל הצד המקצועי שהוא לא מובן מאליו, גם הינו חברים מאוד טובים. הינו מחליפים מחשבים באמצע היום, עושים אחד לשני מקצה שיפורים. אנשים שעבדו איתנו היו אומרים שיש לנו אונה משותפת״.

איך זה בא לידי ביטוי מבחינת המחשבה על עיצוב?

״היינו מדברים על זה שעיצוב זה לא מקצוע, שזה ממש מהות; שעיניים של מעצבים מסתכלות על העולם בצורה מסויימת, וזה נוגע בכל פרט בחיים. אייל היה משתגע מזה שיש מעצבים שבשבילם זה רק מקצוע, שהם סוגרים את המחשב וזהו זה נגמר.

״הוא לא הבין איך זה יכול להיות: הוא היה אדם של פיקסלים, הכל היה חייב להיות מדוייק ומאוזן ואסתטי, וזה היה בכל פרט בחיים שלו. בבית שלו לא היו תמונות על הקירות, כי הוא לא מצא משהו שהוא אוהב מספיק ושלם איתו.

״היה לו זיכרון פנומנלי, הוא היה שולף דברים שנתקל בהם לפני שנים, ובכל בעיה שנקלענו אליה עם מוצר שעבדנו עליו, הוא מיד היה מעלה מהזכרון עוד חמישה מוצרים שהתמודדו עם בעיות דומות. הוא לא היה נרגע עד שהינו מגיעים לפתרון שמניח את דעתו, הינו מנהלים דיונים ושולחים אחד לשני השראות גם באמצע הלילה״.

מעצב את החיים

בין הפרויקטים שקמחי, בן צבי וזר אביב עבדו עליהם ביחד, אפשר למצוא את האתר של גלי צה״ל וגלגל״צ, מפתח התקציב עם הסדנה לידע ציבורי, אפליקציית מפות של מכון מחקר באוניברסיטה העברית ואפליקציית לוקלייז של מדלן (madlan), סטארט־אפ ישראלי ששואף להפוך את שוק הנדל״ן לשקוף, הוגן ופשוט יותר עבור כל הצדדים – קונים, מוכרים, מתווכים ויזמים.

מדלן נעזרת בטכנולוגיה מתקדמת, מאגרי דאטה ענקיים, אלגוריתמים מתוחכמים ולמידת מכונה, ״כדי שבסופו של דבר כל אחד יוכל למצוא לעצמו דירה מתאימה, במחיר הנכון ובסביבה האידיאלית עבורו״.

העבודה עם מדלן החלה כשזר אביב החל לשמש לחברה כיועץ חיצוני. כשהתקבלה ההחלטה להתרחב לארצות הברית, זר אביב גייס לצוות העיצוב את קמחי ובן צבי ליומיים בשבוע, אולם כעבור שנה הם החליטו לעזוב ולהתמקד בדרך עצמאית. ״זה היה לי מאוד עצוב״, מספר זר אביב. ״אמרתי לעצמי שאני לא אמצא מעצבים כאלו, זה לא קורה כל יום. רציתי אחד, קיבלתי שניים, ולמדתי מהם כל כך הרבה, בסך הכל שנה אחרי שהם היו סטודנטים שלי״.

המעצבים של מדלן בפורים האחרון

הפרידה לא הייתה ארוכה. כעבור חודשיים זר אביב החל לעבוד במדלן במשרה מלאה, ושלושה חודשים לאחר מכן הצליח לגייס את השניים בחזרה, תחילה כמעצבים חיצוניים ולאחר מכן כעובדים במשרה מלאה. ״להפתעתם של כל המעורבים בעניין, הם ויתרו על הסטודיו הנפרד שלהם ונכנסו למדלן. עשינו דברים מופלאים בשנה הזו, וכששנה לאחר מכן הדרך שלי כסמנכ״ל עיצוב הגיעה לסופה, באופן טבעי שניהם החליפו אותי״.

ערן ליב קמחי, בן זוגו של אייל, מספר על ההתלבטות לעבור מסטטוס עצמאי לשכיר: ״אייל רצה סטודיו משלו ומאוד התחבט אם להיות שכיר. הוא ראה אותי, כל החיים שלי שכיר, אותו משרד, אותם אנשים, אבל חשב שיש למדלן פוטנציאל מעניין ולכן החליט לעשות את הניסוי הזה. והוא באמת נתן שם עבודה, ביחד עם מורן״.

למה הוא הלך ללמוד עיצוב?

״הוא בכלל התלבט בין עיצוב למשפטים. אבא של חברה טובה הבחין בכישרון והציע לו לברר על התחום. הוא נדלק, עשה מכינה והיה חדור מטרה. וכשהייתה לו מטרה, הוא השיג מה שהוא רצה. הוא חיפש מה עושה לו את זה, ובעיצוב הוא מצא את התשוקה שלו.

״מהיום הראשון ללימודי העיצוב, מה שלי היה נראה כיקום מקביל, יכולת לראות שיש שם תשוקה. הוא כל הזמן חקר, היה יסודי, כל כך אהב את זה שכבר תוך כדי הלימודים הוא כבר עבד. הוא תמיד היה חייב חייב לפתור משהו, זה היה חייב להיות מושלם, לא פחות. הוא לא עיצוב כדי לסמן וי.

״זה היה מאוד מעורר השראה לחיות עם מישהו שיש לו כזו תשוקה למה שהוא עושה, ומצליח לסחוף אחריו אנשים. האנשים שעבדו איתו היו חשובים לו, וזה עלה לנו לא מעט בזמן איכות ביחד. גם בתקופת הקורונה הוא עבד מסביב לשעון כדי לדאוג שאף אחד מהעובדים שלו לא יאבד את העבודה. הוא אמר לי ׳ערן, קניתי לאנשים שלי עוד זמן׳״.

ובזמן הלימודים?

״גם בשנקר הוא היה עושה לילות לבנים ועבד, אבל לא בשביל לשלם את שכר הדירה; זה בער בו. וגם בתקופות ההגשות, כשהוא ישן הרבה פחות והיינו מתראים פחות, זה היה כיף לחיות עם מישהו שיש לו כזו תשוקה למה שהוא עושה. זה נדיר לראות מישהו כל כך מושקע במוצר מבחינה מקצועית ולא שוכח את האנשים שלו. לראות את היחס שלו, את הגב שהוא נותן להם.

ערן ליב קמחי: בתקופת הקורונה שמעתי חלק מהשיעורים שלו בזום וממש היה אפשר לשמוע איך הוא נהנה. הוא דיבר אל הסטודנטים בגובה העיניים, וזה התבטא גם במשובים שהוא קיבל. הוא לא הלך ללמד בשביל להגיד ׳תראו, אני מרצה בשנקר׳. הוא רצה להכשיר דור חדש של מעצבים מקצועיים

״וזה היה נכון גם כשהוא התחיל ללמד בשנקר. הוא קיבל את החומרים וחשב שצריך לעדכן אותם. אמרתי לו ׳תשמע, אני לא חושב שבאוניברסיטת תל אביב כל אחד יכול לשנות את תכנית הלימודים׳. אבל הוא הלך ושינה את מה שצריך כדי לתת לסטודנטים את העולם של היום״.

״בתקופת הקורונה שמעתי חלק מהשיעורים שלו בזום וממש היה אפשר לשמוע איך הוא נהנה. הוא דיבר אל הסטודנטים בגובה העיניים, וזה התבטא גם במשובים שהוא קיבל. הוא לא הלך ללמד בשביל להגיד ׳תראו, אני מרצה בשנקר׳. הוא רצה להכשיר דור חדש של מעצבים מקצועיים״.

אייל ליב קמחי עם בן זוגו ערן וביתם

״בהקשר המקצועי״, מסכם זר אביב, ״אחת השאלות שנשארה איתי מאז הבוקר הארור של יום רביעי ההוא, היא איך מפלצת דו־ראשית ממשיכה לחיות אחרי שמורידים לה את אחד הראשים. אני בטוח שמורן שואלת את עצמה את אותה שאלה. אבל דווקא בגלל שיש משהו מאוד סימביוטי בעבודה המשותפת שלהם, אני חושב שחלק מהעיצוב שלו יוכל להמשיך לחיות דרכה״.

״הוא פשוט אהב עיצוב״, אומר ערן, ״עם יסודיות, כישרון ופרפקציוניזם נדירים שהשתלבו יחד. הבית שלנו היה ׳העין שלו׳: הוא נתן לי מקום לבחור ולהתייעץ אבל תמיד אמרתי לו ׳אתה עושה את זה טוב יותר. אתה מעצב לי את החיים׳״.

*כוכבית מייצגת שדות חובה

7 תגובות על הכתבה

  1. Elia Chechick

    💔

  2. גיא לוין

    💔

  3. Natalie Israel

    He will be remembered forever

  4. איה עופרי

    החברות הזו, האהבה הזו, החיבור המיוחד והיחיד הזה בינכם, הם נכס נדיר ולא מובן מאליו, איזו מתנה לחיים אייל נתן לכם ואתם נתתם וקיבלתם ממנו. עם אהבה כזו הוא יחיה דרככם לעולמים.

  5. אילנה שכטר

    קראתי את הכתבה
    מכירה את המשפחה ואת אייל
    אבידה גדולה למשפחה , לחברים , לסטודנטים שלימד ולעולם העיצוב.
    בחור מוכשר ביותר,משכיל עם ערכים וכבוד לסובבים אותו.
    יהיה זכרו ברוך

  6. הדר לוי

    נשבר הלב, מתגעגעים לאייל

  7. ורה

    עצוב

Comments are closed.

הוסיפו תגובה
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden