כל מה שחשוב ויפה
פיליפ רנצר. צילום: מתן רנצר

פיליפ רנצר: ״מפעל חיים זה מפעל, כושל או מצליח״

פיליפ רנצר, זוכה פרס מפעל חיים של משרד התרבות ל־2019: ״העבודה של הפוליטיקאי היא זמנית ומה שאנחנו עושים הוא נצחי. הם מתחלפים ואנחנו נשארים״

״מפעל חיים זה מפעל. כושל או מצליח – ההכרה היא דבר מספק. זה מקור לגאווה ולסיפוק, וגם להתבוננות וסיכומים, או סיכומי ביניים, מפרספקטיבה של שנים״ – כך אומר פרופ׳ פיליפ רנצר, מבכירי האמנים בישראל, עם קבלת פרס מפעל חיים בתחום אמנות פלסטית מטעם משרד התרבות.

רנצר, בן 64, הוא אמן בולט ופרופסור מוערך, בימים אלה נכנס לתפקיד ראש בית הספר לאמנויות באוניברסיטת חיפה, אחרי ששימש כראש המחלקה לאמנות בשתי קדנציות בעבר. הוא נשוי בשלישית, לאמנית אנג׳לה קליין, ויש לו ילדים ״גדולים וקטנים״, כפי שהוא מגדיר זאת. מבחינתו, נושא הגיל והתארים השונים שהוא נושא בהם אינם משמעותיים, אבל ההכרה במפעל חייו האמנותי מביאה איתה סוג של מנוחה.

החלוקה לקטגוריות ״מפעל חיים״ זה אומר שאתה כבר לא ״אמן צעיר״.

״כן״, הוא צוחק, ״אני כבר לא בן 27 וגם לא בן 42. הייתה לי לפתע מחשבה, שזה כיף להזדקן ככה. אני לא שבע רצון אבל אני מרוצה. אני מרגיש צורך להיות רלבנטי, ולהתחדש, להמציא את עצמי.

״בתחילת הדרך, בשנות ה־80, הייתי עושה תפאורות לתיאטרון וקולנוע. הייתי די מחוזר בתחום הזה – זו הייתה תקופה שנעשו הפקות גדולות בארץ, גם הפקות הוליוודיות של גולן גלובוס. אחרי שסיימתי את המדרשה התחלתי לעסוק בהוראה, וככל שהזמן עבר ההוראה והחינוך נעשו לחלק מהותי מהעבודה. כיום, בפרספקטיבה של זמן אני מסתכל לאחור ורואה בסיפוק כמה תלמידים שלי הפכו לאמנים טובים״.

אתה ״מלמד כדי להיות אמן״ או שזו מבחינתך ישות משולבת?

״אם פעם חשבתי שהוראה היא פתרון ליצירת שגרה כלכלית, לקנות את החופש של היצירה בסטודיו (כמו שחושבים גם היום אמנים צעירים) עם הזמן הבנתי שזה הרבה יותר מזה. מראש היה ברור לי דבר אחד, שלא הייתי רוצה להתפרנס מאמנות, באופן שיפגע בתחושת החופש שלי.

״זה לא שאני לא רוצה למכור עבודות, ואני שמח בעבודה עם גלריה גורדון (לאורך שנים רבות), ושמח למכור אמנות ואוהב שיש אספנים ואנשים שמוכנים לשלם על העבודה שלי, ועוד יותר מכך – לחיות איתה. אבל רציתי למצוא דרך להיות בטוח שאפשר לעשות את האמנות שלי כפי שאני רוצה״.

צילום: עודד לבל

צילום: פיליפ רנצר

עבודותיו של רנצר נוטות לעיסוק בבית ובמרחב התלוש מבית; במתח בין המצוי והבלתי מושג. הוא שואב השראה מהסביבה היום־יומית, כמו גם מהביוגרפיה האישית שלו;  משלב בפיסול חפצים קיימים (רדי־מייד) אבל גם יוצר חלקים ואביזרים שנראים כאילו מצא אותם, ומעלים תחושה מוזרה של שימושיות לא ברורה. הוא מחבר קומפוזיציות של חלקים בגישה דדאיסטית, פוסט מודרנית, ומתעקש לחמוק מהגדרות ז׳אנריות.

״מי שלא מכיר אותי ומכיר את העבודות – חושבים לפעמים שיפגוש איזה הומלס שמלקט ברחוב וממלמל דברים חסרי פשר. ואני ההיפך מזה – אני לא מלקט, אני יותר זורק מאוסף. ואני כמעט לא עובד עם רדי־מייד. אני יודע שאני סותר את עצמי – כוונתי שהרדי־מייד חייב להיות מספיק פתוח כדי שישמש אותי. אין לי שום עניין לקחת משהו שהוא יפה למפרע ונוסטלגי, ולהציג אותו כעדות לזמן כלשהו״.

להיות אמן זה גם להיות מאסטר? איך אמן כמוך מלמד?

״אם מזהים סטודנט לשעבר שמושפע ממני ומייצר מוטציות, אני לא רואה את זה כקומפלימנט. אני משתדל להיות מראה של הסטודנטים ולתת שיקוף שלהם, בתוך מה שהם עושים. כאדם שמאוד אוהב מלאכת כפיים – אני אוהב לראות את הצורך שלהם ולהנגיש את היכולות והעמדה הטכנולוגית.

אם מזהים סטודנט לשעבר שמושפע ממני ומייצר מוטציות, אני לא רואה את זה כקומפלימנט. אני משתדל להיות מראה של הסטודנטים ולתת שיקוף שלהם, בתוך מה שהם עושים. כאדם שמאוד אוהב מלאכת כפיים – אני אוהב לראות את הצורך שלהם ולהנגיש את היכולות והעמדה הטכנולוגית

״אני מוצא שהטכנולוגיה היא ערך חשוב, למרות שאפשר גם לזלזל בזה בימינו. תלוי מה עושים עם זה. אני מלמד דרכי חשיבה ומנסה להקנות פתיחות וסקרנות, ובמקביל מדרבן את הביקורתיות, את הלגיטימיות שלהם לבחון ולהכיר אמנות עכשווית״.

אם לשפוט לפי יונה פישר, אתה נציג של העכשיו. בחלוקה לעשורים, בשנת ה־60 למדינה הוא אצר את תערוכת שנות ה־60 (במוזיאון אשדוד), תחת הכותרת ״לידת העכשיו״.

״זה היה רעיון שלי!״

מה?

״תערוכות העשורים לציון 60 שנה למדינה! באותן שנים עמדתי בראש המדור לאמנות פלסטית במשרד התרבות, והייתי שותף לחיפוש מה לעשות בתחום האמנות בסיום העשור. הרעיון בתחילת דרכו היה להוציא מעין אנציקלופדיה בשישה חלקים, שבו לכל עשור יהיה אוצר אחראי. חשבנו שסיכום העשורים יכלול אינפורמציה על האמנות בארץ ובעולם, ומה קרה במקביל באותה תקופה – תהליכים מחוץ לאמנות, פוליטיקה וכד׳.

״בדרך למימוש הרעיון, התחלנו לגייס כסף וכל אחד משך לכיוון אחר. לטעמי הייתה החמצה של הניסיון החתרני – לראות את הדברים (האמנות) באופן יחסי למה שקרה כאן ולמה שקרה בעולם״.

לרצות את אבא

זו לא הייתה הפעם הראשונה שרנצר הרגיש שהרעיונות שלו לא מתיישבים עם הבנת הממסד. הוא נולד ברומניה ועלה לארץ כילד קטן ותחושת הזרות ליוותה אותו.

״הרבה זמן הרגשתי שאני נופל בין הכיסאות. היום יש יותר מקום לתופעות ביוגרפיות שונות, סוריאליסטיות. גדלתי בקיראון. בגיל 17 בתיכון למדתי בוויצו, ותמיד הייתי האמן של הכיתה. מאחר שהייתי תלמיד מאוד בעייתי, עם קשיים ניכרים במתמטיקה והבנת הנקרא – כאילו לא הייתי מוכשר ללכת בדרך אחרת״.

אז לא אבחנו הפרעות קשב וריכוז.

״למזלי, המשפחה שלי ובעיקר אבי, שהיה אדריכל, האמין באמנות. אם כי היו הרבה כעסים על המפנה שלי לאמנות עכשווית וקונספטואלית. הוא חשב שאני מחבל בקריירה שלי. בתיכון הייתי ׳ילד טוב׳ וציירתי טוב, והוא עד יומו האחרון חשב שהעבודות שלי זה שטויות. אבל היה גאה בהצלחתי״.

ואיפה אמא הייתה?

״הייתי ילד של אמא בקונפליקטים שלי מולו. אצלה היה אפשר למצוא נחמה ואצלו הייתי מאותגר״.

בעבודות שלך אתה יוצר מעין מבנים ומרחבים קצת סוריאליסטיים. אתה כל הזמן בדיאלוג איתו?

״כל הזמן. פעם שאלו אותי שאלה נורא בסיסית – למה אני עושה אמנות? וזה זעזע אותי. כי לא באמת חשבתי על זה. וכשחשבתי על זה אמרתי – כי אני רוצה לרצות את אבא שלי. כשהוא מת הרגשתי שאין לי יותר עם מי להתווכח ואת מי לרצות״.

פעם שאלו אותי שאלה נורא בסיסית – למה אני עושה אמנות? וזה זעזע אותי. כי לא באמת חשבתי על זה. וכשחשבתי על זה אמרתי – כי אני רוצה לרצות את אבא שלי. כשהוא מת הרגשתי שאין לי יותר עם מי להתווכח ואת מי לרצות

התייתמת מאלטר־אגו מאוד ביקורתי.

״השתחררתי״.

אתה מתאר מצב מגביל, מסרס אפילו, שהקטגור יושב אצלך בראש.

״היום אני יותר מבין ומתחבר לעבודה שלו. הוא גם צייר, ואני שנים רבות זלזלתי. גדלתי על הציורים שהוא תלה בבית – ציורים מופשטים, מאוד מדוייקים, אמנות מאוד פורמליסטית. והיה ציור אחד שייצג עבורי סוג של מודרניזם.

״אחרי מותו אמא תפסה אותי איזה יום מתבונן בציור שלו ואמרה ׳אתה מאוד אהבת את אבא והוא ממש לא הבין אותך, נכון?׳, ואני אמרתי כן – גם האהבה אמביוולנטית וגם ההבנה״.

צילום: עודד לבל

צילום: גדעון סלע

צילום: עודד לבל

מה מנחה את הסדר יום שלך בסטודיו?

״אני עובד פה כמו פועל חרוץ, מגיע בבוקר והולך הביתה בחמש; אני בא לעבוד, לא מחכה להשראה. כשיש פרויקט זה נותן לי איזו נקודת אחיזה. ולפעמים אני גם לא עושה כלום, ומרגיש כמו שאמרו עליי בכיתה ב׳, פוטנציאל לא מנוצל.

״הייתי במחזור הראשון שקיבל סטודיו בסדנאות האמנים, הצגתי והייתי פעיל ונוכח בסצנה. הייתי בין מקימי גלריה אחד העם 90. לקחנו את הגורל בידיים, במובן זה שהממסד לא רצה בנו ואנחנו רצינו לעורר תשומת לב. חלקנו התמידו, והם עוד עם הראש מעל המים. התערוכה המשמעותית הראשונה שבה הרגשתי שאני יוצא ממצב מעגלי (חזרתי) לספיראלי (מתרחב והולך) הייתה ב־1991 – האקדח, הסכין, הנר והמחברת״.

פואטי.

״אני מאוד אוהב שמות, גם לעבודות וגם לתערוכות שלי. זה מייצר הלך רוח. אני זוכר שהגעתי לפתיחה והופתעתי שהיו הרבה מאוד אנשים ועוד יותר מזה – היו אנשים שלא היכרתי. ואמרתי לעצמי וואו, איך זה יכול להיות, שגם זרים מתעניינים בעבודה שלי!

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר של פורטפוליו >>

״זה רגע מכונן, אני מאחל אותו לכל אמן. רגע מכונן, שמוסיף הרבה לביטחון שלך, ומרגע זה אתה יותר חופשי לבטא את עצמך״.

מי היו הגיבורים שלך?

ללא ספק רפי לביא: אהבתי את העבודה שלו עוד לפני שהכרתי אותו; ומשה גרשוני. מורים ואמנים שהשפיעו עליי. בתקופות מוקדמות יותר הציור של זריצקי מאוד ריגש אותי. וגדלתי יחד עם אורי קצנשטיין ז״ל ועם איצ׳ה גולומבק״.

ובעולם?

״הגיבור שנשאר אצלי לנצח – פיטר ברויגל; וגם הירונימוס בוש וגויה. בשנת 1992, כשהצגתי בדוקומנטה בקאסל, פתאום גיליתי את הסבתא שלי האמנותית – לואיז בורז׳ואה״.

אני רואה את הקשר.

״הצגתי ספה שמנגנת ושרה. אחר כך לקח את זה האוצר למוזיאון שלו בגנט (בלגיה). זה היה הפועל היוצא ותוצרי ההמשך של אותה התערוכה, ובאותה שנה מוזיאון ישראל הזמין אותי להציג.

״בתערוכה ׳התיילדות׳ שיגאל צלמונה אצר, הרגשתי שהוא נתן מקום לראייה פסיכולוגית, לביוגרפיה שלי, לילדות. כמו כל אמן שמשתייך לעדר של נון־קונפורמיסטים (אני אוהב את הסתירה) אני שואב מבאר עמוקה של אמנים, שהביוגרפיה ומרכיבים פסיכולוגיסטיים שלהם נמצאים עמוק בתוך העבודה״.

בלי רגשי נחיתות

ההכרזה על זוכי פרסי משרד התרבות לשנת 2019 התעכבה, וכשנעשתה סוף־סוף, בחודש עבר, היה זה בהודעות אישיות לאמנים, כך שכמעט שלא הגיעה לידיעת הציבור. אפשר להאשים את תקופת הקורונה, או לראות בכך אירוע סימפטומטי שמייצג את הקשר של משרד התרבות עם השטח, עם היוצרים, עם גופי האמנות ועם התקשורת. ואולי כעת נפתח עידן חדש.

״קיבלתי פרס, ובדרך כלל הוא מלווה בטקס ובתערוכה קבוצתית, ויצא לי טוב בסיפור של הקורונה, שאין טקסים, ומי יודע אם תהיה תערוכה״, אומר רנצר. ״אני לא מהאמנים שמסרבים ללחוץ ידיים ליריבים פוליטיים. 

״זה לא משנה באיזו קדנציה נפל – הייתי לוחץ גם את ידו של מוסוליני. העבודה של הפוליטיקאי היא זמנית ומה שאנחנו עושים הוא נצחי. הם מתחלפים ואנחנו נשארים.

זה לא משנה באיזו קדנציה נפל – הייתי לוחץ גם את ידו של מוסוליני. העבודה של הפוליטיקאי היא זמנית ומה שאנחנו עושים הוא נצחי. הם מתחלפים ואנחנו נשארים

״ראוי ששר התרבות יהיה מישהו שהתרבות חשובה לו והוא מעריך אותה, ולא מערבב דעות פוליטיות עם ערכים. אני אולי תמים אבל אני רוצה להאמין שאנשים בוחרים לעבוד ולעשות משהו כי הם מאמינים במשהו ולא רק בשביל הקריירה״.

הפוליטיקה אינה נעדרת גם מהמקום שבו הוא רואה בית מקצועי בעשורים האחרונים, בית הספר לאמנות באוניברסיטת חיפה. בעבר כיהן פעמיים כראש החוג לאמנות, ובשנת הלימודים הקרובה יכנס לתפקיד ראש בית הספר. ״אני בשלב מאוחר יחסית החלטתי לשים את כל הביצים בסל שקוראים לו אוניברסיטת חיפה״, הוא אומר.

בית הספר לאמנות מחפש את דרכו?

״אני חושב שאוניברסיטת חיפה עושה עבודת קודש עם המגזר הערבי. בתואר הראשון יש ריבוי של תלמידות ערביות, וחלקן הגדול מאוד טובות״.

רובן באו בדרכן לעסוק בחינוך, הן לא תכננו ללמוד אמנות.

״אנחנו לא משנים את תוכנית הלימודים בגלל הציפיות. אנחנו לא מלמדים מקצוע, אנחנו מלמדים ערכים ואורח חיים. הדיפלומה שאנחנו נותנים היא חסרת חשיבות אם לא יהיה בה תוכן ערכי – כי תחומי הידע שלנו הרבה יותר מופשטים ופלואידיים.

״אני רואה חשיבות רבה בעבודה הזו. האוניברסיטה מייצרת לסטודנטיות אופק שלא היה קיים קודם בחיים שלהן.

״לחוג לאמנות באוניברסיטת חיפה אין רגשי נחיתות, למול בתי ספר שנחשבים למובילים. אני רואה את עצמנו כמובילים, כמקום שמייצר אלטרנטיבה אמיתית למסורת שאני מכבד אותה ואני חלק ממנה, אבל הבון טון הזה השתנה כבר מזמן.

״אפשר למנות הרבה בוגרים ובוגרות של חיפה מה־15 שנים האחרונות, שהם אמנים שהפכו לחלק חשוב מהקהילה, ואני לא בטוח שפחות מבוגרי בצלאל והמדרשה – שהייתה בית הגידול שלי וגם לימדתי שם. אני זוקף לזכות הממסד של אותם ימים, שאפשרו לאמן לעשות מה שהוא רוצה לעשות ויכולתי להתקיים למרות הכללים״.

צילום: פיליפ רנצר

*כוכבית מייצגת שדות חובה

3 תגובות על הכתבה

  1. אתיקה יפה

    ברכות לפיליפ וברכות על כתבה מעולה
    המאפשרת מבט על חייו ואמנותו של פיליפ!
    למדנו יחד בויצ״ו צרפת ואחר כך במדרשה למורי אמנות ואני זוכרת את העבודה הראשונה של פיליפ שהגיש במסגרת תרגיל לאחד המורים…. זו היתה עבודה יוצאת דופן וכמו דנ״א למה שיצר אחר כך…
    נפלא פיליפ יקר לראות כאן את דרכך שסללת
    ואת הלכי הרוח שהוליכו אותך,
    יחד עם מורים נפלאים על הדרך!!!
    💐

  2. שושנה

    מאוד מסקרן לראות אותו בתהליך היצירה. אפשר לבקר ב"מטבח" שלו?

  3. תמר

    עונג קריאה

Comments are closed.

הוסיפו תגובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden