כל מה שחשוב ויפה
פרוק רגליים. צילומים: ציקי אייזנברג

ציקי אייזנברג חושב על גבריות, על התבגרות ועל חרדה

לפני שנתיים נתקל ציקי אייזנברג בתצלום שבו רואים אב על סירה עם ילדיו, מחזיק רובה ויורה אל הלא נודע. ״האבא הזה מכין את ילדיו לקטסטרופה״, הוא אומר על העבודות שהוא מציג בתערוכת יחיד בגלריה חנינא; ״אני לא כל כך מצליח״

יובל:

הי ציקי, מה קורה? איך אתה עובר את הימים המוזרים של קיץ 2020?

ציקי:

זו תקופה מאוד משונה ומאוד אינטנסיבית. אחרי הסגר המשונה של הקורונה שעבר בנעימים יחסית, חזרנו לעבודה מוטרפת. התערוכה שהייתה אמורה להפתח בתחילת מאי, ולרגעים היינו בטוחים שתידחה אי שם אל החורף, התחילה להיוולד. ובתוך כך, עבודה ומשפחה

יובל:

מה שנקרא החיים עצמם… תגיד, בדרך גלל אני שואל את זה לתוך הצ׳אט, אבל פה דווקא חשבתי להתחיל ואז אולי לחזור לזה אחר כך: שם התערוכה. פרוק רגליים. תגיד עליו משהו?

מי הם בכלל פרוקי הרגליים?

ציקי:

פרוק רגליים הוא סוג של בעל חיים חסר חוליות, מן מצב שיש בו מצד אחד שיריון דומיננטי אבל מהצד השני פגיעות גדולה. השיריון הוא השלד של הגוף. הרבה פעמים אני מתחיל להרכיב תערוכה ולהבין אותה מתוך שמה. כך שבשלב די מוקדם בעבודה על התערוכה הדסה כהן (האוצרת) ואני התחלנו לחשוב על שם לדבר הזה בשביל להבין מהו בדיוק

יובל:

איזה בעלי חיים שאנחנו מכירים הם פרוקי רגליים?

ציקי:

חרקים שונים, עכבישים, סרטנים… הרבה 🙂

יובל:

זה מסביר משהו: כשראיתי בפעם הראשונה את הדימויים שנשלחו במייל ביחד עם ההודעה לעיתונות, מצד אחד הם היו מאוד מפתים בצבעוניות העזה ובניגוד בין המרכיבים של האוביקטים, ומצד שני היה בהם משהו מטריד. אני מניח שזה לא במקרה…

ציקי:

בסופו של דבר אני מבקש לחשוב על הגוף בתערוכה הזו ולבחון כל מיני אפשרויות של הגנה והתמודדויות עם הגוף הזה; לחשוב דרכו על גבריות במרחב שלנו, על התבגרות ועל חרדה.

יש בתערוכה שלושה סוגי דימויים: תצלומים ישירים; הצבות צילומיות על הקיר, מעין אינסטליישן צילומי; והשלישי, אולי העיקרי, אלו תצלומי אוביקטים וסביבות שאני יוצר בסטודיו – הרכבות מחומרים שונים ומטופלים שיוצרים בחיבור ובצילום שלהם מעין מרחב חדש.

בתערוכה זו רבים מהחומרים הללו קשורים לעולמות של הגנה והתקפה – תצלומי שיריונות וקסדות מהמאות ה־16 וה־17 שמצאתי ברשת, הדפסתי וצילמתי שוב, והפעם כניכוס לעצמי, כך לדוגמה גם חלקי נשק

יובל:

למה הגוף מעסיק אותך? גבריות? (ולא שבאמת צריך סיבה…)

ציקי:

יש משהו בהתבגרות ובאבהות שעם הזמן מפעפע. אני עובד הרבה מתוך דימויים קיימים, נובר בדימויים ברשת ובמגזינים עד שאני מוצא דימוי שמפעיל אותי. לפעמים הוא נכנס לעבודה או מוליד עבודה, לפעמים הוא הופך לגוף עבודות.

לפני כמעט שנתיים נתקלתי בתצלום נשיונל ג׳אוגרפיק שבו רואים אב וילדיו על סירה: הוא מחזיק רובה ויורה לעבר דבר מה לא ידוע. אני מתבונן בתצלום הזה כאבא וחושב על החינוך שילדי עוברים, לדוגמה; מחשבה על חינוך לאלימות.

כשאני אומר חינוך לאלימות בדרך כלל הקונוטציה היא שלילית אבל כוונתי כאן היא כפקרטיקה הישרדותית. אני מנסה לשאול איך אני מחנך את ילדיי (הצמחונים 🙂) להתמודד עם העולם ועם האלימות שבו. לפשוט את עור הצבי, להילחם. עכשיו, האבא שבתצלום הזה מכין את ילדיו לעולם כזה, לקטסטרופה. אני לא כל כך מצליח.

בזה אני מבקש לעסוק: הגוף, כמו ההתבגרות, נמצא שם כגורם מניע

ציקי אייזנבג. צילום: רבקה פרס

יובל:

בן כמה אתה? והילדים?

ציקי:

43 , 6 ו־9

יובל:

זה מחזיר אותי לטקסט התערוכה, שכתוב בו בין השאר: ״נסיונו הוא לבדוק את עצמו מול העולם כגבר, כנורמה חברתית, כאבא מוכה דאגה…״. בהתחלה קראתי את זה כאבא מוכה. ואז כאבא מכה. ורק בפעם השלישית המוח עזה את החיבור למוכה דאגה. ועכשיו אני מבין יותר כמובן.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר של פורטפוליו >>

ואם לחזור להתבגרות: כמו שכתבת, אתה עובד הרבה מתוך דימויים קיימים (הדוגמה האחרונה שאני זוכר היא העבודות שהצגת בסטייקיישן שאצרה טלי קיים במוזיאון גוטמן), ואני תוהה – מעבר לאבהות – איפה בעבודות החדשות שלך אתה רואה משהו חדש, אחר, ואיפה התפתחות או משהו שמהדהד עבודות קודמות שלך.

ציקי:

זה משהו שמעסיק אותי הרבה בתערוכה הנוכחית. בשנים האחרונות נוצרה אצלי התכנסות אל הסטודיו: הדימויים נוצרו כחיבורים של אוביקטים לכדי סביבה מצולמת. בשנה האחרונה התחיל תהליך שבו אני חוזר אל הצילום הישיר שמהדהד את הצילומים שבסטודיו, כמו משלימים אותם.

הצילומים הישירים, צילומי שוטטות בחוץ, נוכחים בתערוכה הזו ויוצרים יחד עם צילומי הסטודיו סביבות חדשות, קולאז׳ים או תבליטים מצולמים. אחד הדברים שמעסיקים אותי הוא הפיכת התצלום לסביבה: אני מרגיש שבתערוכה הנוכחית הסביבות מתחילות להיווצר מתוך התצלום ולא רק בתוכו

יובל:

אתה יכול לתת דוגמה לסביבות האלו? אני לא בטוח שהבנתי

ציקי:

כן, אתן דוגמה מעבודה קודמת, שהצגתי בבית האמנים בקולקטיביסטים (אצרה: אורלי הופמן). בעבודה הזו, ״שכחתי כבר הכל״ שמה, הרגל היחפה משלימה את הכרית והופכת למרכיב אחד. בפרוק רגליים המהלך הזה יגדל לתוך אחד מקירות החלל עם דימויים שונים. בתצלומים שבסטייקיישן כל תצלום כמו יצר סביבה משל עצמו, הכוונה כאן היא לפרוע את השכבתיות הזו שבתצלומים

יובל:

עכשיו ברור יותר. אז מה בסופו של דבר הדבר החשוב לך שאתה רוצה שיקרה למבקר בתערוכה? מה היית שמח שהיא תיקח איתה?

ציקי:

בסופו של דבר (אצלי) יש איזו נטייה לפואטיקה, אז לרגש. להתרגש. אולי את האפשרות לקחת פגיעות מסויימת. במילים אחרות, מצד אחד יש ניסיון לפתות, באמצעות הצבע, הגודל, החיבור. אבל בתוך כל זה נמצא דימוי שבור

יובל:

כן. תגיד, אתה אופטימי? בכלל – החיים, האמנות, התערוכה (ולא שחייבים או צריכים להיות אופטימיים, זו לא הנחת יסוד)

ציקי:

כמו אמיל חביבי, אופסימי 🙂 רוב הזמן אני אופטימי

יובל:

גם טוב. מה עוד? משהו חשוב נוסף להגיד לפני שמסיימים?

ציקי:

כן! שיהיה קטלוג קטן ומקסים שעיצב יקיר שגב. ושיהיה לנו טוב!


פרוק רגליים | ציקי אייזנברג
אוצרת: הדסה כהן
גלריה חנינא, שביל המרץ 5, תל אביב
פתיחה: 2.7; נעילה: 25.7

*כוכבית מייצגת שדות חובה

תגובה אחת

  1. שירה

    מעולה!

Comments are closed.

הוסיפו תגובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden