שיא האנושיות - אבל על סף מוות: אבשלום במרכז לאמנות עכשווית

״במרכז לאמנות עכשווית יש כלל עקרוני במשך השנים שלא מציגים אמנים שאינם בחיים. זה חלק ממה שממקד את המקום במצב העכשווי״, אומרת הילה כהן־שניידרמן, האוצרת הראשית של המרכז לאמנות עכשווית (CCA) בתל אביב. ״לכן, בשביל להציג אמן מת, צריך שתהיה סיבה טובה להפר אותו.

״במקרה הנוכחי היו כמה סיבות עקרוניות. המרכזית היא שאבשלום, למרות שאינו בחיים, הוא אמן מאוד חי, שמת בגיל צעיר ושהעבודות שלו הן על־זמניות. באופן ספציפי, יש לעבודות שלו הדהוד מופלא ומצמרר לרגע הנוכחי, למלחמה הנוכחית, וגם דיאלוג מהותי עם התערוכה הנוספת של אמיר יציב, ׳דין וחשבון׳, שמוצגת בקומת הקרקע של המרכז״.

בתערוכה ״אבשלום: פתרונות ובעיות״ שאצרה כהן־שניידרמן, ומוצגת בקומה העליונה של המרכז, מוצגות שלוש עבודות וידאו שיצר בשנתיים האחרונות לחייו (1993-1992). בכל אחת מהן – ״פתרונות״, ״רעשים״ ו״מאבק״ – נראה אבשלום בגופו בעיצומן של פעולות בדרגות שונות של אינטנסיביות, כך שהגוף הופך בהן לזירה של קרב, צעקה, או בעיה שיש לפתור. עבודה נוספת – ״הצעות למגורים״ (1991) – מוצגת בנפרד בחלל הכניסה של המרכז.

אבשלום, שנולד בשם מאיר אשל בשנת 1964 באשדוד, הוא אחד הסיפורים האיקונים והטרגיים של האמנות הישראלית העכשווית. הוא פעל בעיקר בפריז, במהלך שנות ה־80 ותחילת שנות ה־90; ובשנת 1993, כשהוא בן 28 בלבד – מת ממחלת האיידס והותיר אחריו גוף עבודות מצומצם אבל בעל השפעה רבה.

השילוב בין הווידאו לפרפורמנס הוא עניין שמעסיק אותי מאז שנכנסתי לתפקיד, ומשהו בעבודות הספציפיות האלה של אבשלום, שבהן הוא מופיע בגופו ובגפו, בנוכחות החיה והטוטאלית שלו שם, מחזיקה גם את המקום של הווידאו וגם את הפרפורמנס באחת

הרעיון להציג תערוכה של אבשלום נבע בראשיתו מתוך התערוכה המקבילה שמוצגת במרכז – ״דין וחשבון״ של אמיר יציב, שאצרה תמר מרגלית. בתערוכה מציג יציב מיצב וידיאו המבוסס על סימולציה חיה המתעדכנת בזמן אמת. העבודה עוקבת אחר פיטר, דמות וירטואלית שנוצרה בהשראת סיפורו הקצר של פרנץ קפקא משנת 1917, ״דין וחשבון לאקדמיה״. פיטר הוא קוף־אדם שנלכד בידי משלחת ציידים והובא לאירופה, שם למד לחקות התנהגות אנושית והופיע על במות בפני קהל משתאה.

״בהרבה מובנים אלה שני פרויקטים שצמחו יחד. תמר ואני היינו בביקור סטודיו אצל אמיר, והבנו שאת היצירה של פיטר הוא הולך להזין בכל מיני מהלכים של אמנים שסגרו את עצמם בחללי אמנות, ובמקומות ציבוריים על דעת עצמם, כמו לדוגמה ג׳וזף בויס, וגם אבשלום״.

גוף העבודות שמזוהה ביותר עם אבשלום, הוא כזה שיצר בשנתיים האחרונות לחייו, ובמרכזו שישה אבטיפוסים של תאי מגורים – מבני עץ צבועים לבן, שתוכננו בקווים פשוטים בהתאמה למידות גופו ולצרכיו הבסיסיים. את התאים תכנן להציב בכמה ערים מרכזיות ברחבי העולם ולגור בהם, אבל לא הספיק לממש את זה לפני מותו. רק שניים מהם נבנו בפועל, והאחרים נותרו כאבטיפוסים הנבנים ונהרסים עבור תערוכותיו ברחבי העולם.

״עד כה עבודות הווידאו שיצר נתפסו והוצגו על פי רוב כנלוות לפיסול. המרכז לאמנות עכשווית התפתח בראשית שנותיו מעיסוק אינטנסיבי בווידאו ופרפורמנס, עם מספר מחזורים לא מבוטל של ביאנלות בשם ׳וידאו זון׳ ו׳ערפול׳, וביסוס של ארכיון וידאו המתמקד בראשית הווידאו בארץ.

״השילוב בין הווידאו לפרפורמנס הוא עניין שמעסיק אותי מאז שנכנסתי לתפקיד לפני שבעה חודשים, ומשהו בעבודות הספציפיות האלה של אבשלום, שבהן הוא מופיע בגופו ובגפו, בנוכחות החיה והטוטאלית שלו שם, מחזיקה גם את המקום של הווידאו וגם את הפרפורמנס באחת. בניגוד לפיטר של אמיר יציב, שנמצא לבד בחלל סגור בעל כורחו, אבשלום בחר לסגור את עצמו בתאים שבנה. זה יוצר דיאלוג מפתיע בין התערוכות״.

להציג את אבשלום בגופו

מתוך כשבע עבודות וידאו שהספיק אבשלום ליצור, מוצגות בתערוכה ארבע. ״הדגש היה להציג את אבשלום בגופו, וגם להקרין את העבודות בקנה מידה שהוא כמעט אנושי. אמנם לא אחד לאחד, בעיקר כדי לא להפוך את העבודות הללו למונומנטליות, אבל כצופה את מרגישה את הפעולות של אבשלום בעבודות ביחס לגוף שלך, בגובה העיניים. באופן מוזר, החלל של ה־CCA נראה קצת כמו תא של אבשלום, בגלל שגם הרצפה שלו לבנה, כך שגוף העבודות הפיסולי שלו ממילא מהדהד״.

במרכז התערוכה מוצגת העבודה ״פתרונות״ שהיא במקור עבודת משך בת 7:34 דקות, אבל בתערוכה היא מוצגת בשישה מקטעים על מסכים שונים, כל מקטע משקף פעולה אחרת שאבשלום מבצע. בעבודה ״מאבק״ (45 שניות, לופ), שמוצגת בסמוך לחלל המרכזי, אבשלום מכה בחלל הריק ללא הרף, באגרופים חשופים, כמו נאבק בדמויות רבות, או באף־דמות, כאילו חייו תלויים בכך.

הפעולות של אבשלום הן אינטימיות, ובו בזמן הן מלאות התנגדות, ומהוות חלק מהביקורת שלו על הנוחות הקפיטליסטית. מה שהיה לו חשוב הוא להרגיש כל הזמן את הגוף שלו נוכח

״הבחירה לפצל את העבודה ׁ׳פתרונות׳  למקטעים היא התערבות אוצרותית בוטה. הרעיון היה להפוך אותה לאינדקס של פעולות ולשים את הדגש על הפעולה היומיומית הפשוטה שמבצע אבשלום בכל אחד מהמקטעים. כל פעולה מקבלת מעמד אונטולוגי – בין אם הוא שותה כוס מים, מעשן, דופק את הראש בקיר, מתפשט, נכנס לאמבטיה וכן הלאה. יש משהו מאוד חשוף ופשוט בעבודות. הוא לא מסתיר דבר.

״הפעולות של אבשלום הן אינטימיות, ובו בזמן הן מלאות התנגדות, ומהוות חלק מהביקורת שלו על הנוחות הקפיטליסטית. אבשלום היה אדם גבוה – 1.92 מ׳, ואת התאים שבנה תכנן לגובה של אדם ממוצע, נמוך יותר, כך שבכוונה לא יהיה לו נוח. מה שהיה לו חשוב הוא להרגיש כל הזמן את הגוף שלו נוכח. הנוחות היא חלק מהמנגנון הקפיטליסטי שמנמנם אותנו, ומעלים את הגוף כי הכל נוח לנו״.

אחד הכללים שהיו לאבשלום עבור התאים שבהם התכוון לגור, היה לאפשר לאדם אחד לבקר אותו בכל פעם, במרחק מדוד של 45 ס״מ. גם בהצבה של מסכי ההקרנה ניסתה כהן־שניידרמן, בעזרת המעצב והאדריכל ערן איזנהמר, לבטא את אותה צפיפות ודחיסות, אינטימיות מוגברת. המסכים הוצבו על משטחים מעץ ולא מגבס, כמו אלה שמהם היו בנויים תאיו של אבשלום, והסאונד בוקע מהם ישירות. ״הפכנו את משטחי ההקרנה לרמקולים, ודרכם שומעים את הפעולות השונות.

״דותן ברנד, שערך והפיק את הסאונד, יצר פיצול של הסאונד והצמיד טרנסדוסר, שהוא החלק הפנימי של הרמקול, אל משטחי ההקרנה. מה שהפך את משטחי העץ לתיבות תהודה, והסאונד שנשמע בחלל, של הפעולות של אבשלום – בוקע ישירות מכל אחד ממסכי ההקרנה. במקביל פועל גם סאב־וופר שמשמיע את רעש הרקע שנשמע לאורך העבודה, מה שמלכד את את כל העבודות יחד והופך את השהות בחלל לאיזו חוויה תדרית״.

בחדר נפרד בקומה העליונה מוצגת עבודת וידאו נוספת, ״רעשים״ (2:30 דקות) ״זוהי עבודה שבה הוא נאבק עד כלות כוחו. עבודה פורמליסטית לחלוטין שבה הוא צורח עד שנגמר לו הקול, בלי להטעין את הצרחה באמוציה. היא ביטוי פשוט, מוחלט ועוצמתי, שחודר את כל מי שעומד אל מולה. כנראה שאין עבודה רלוונטית יותר לרגע הנוכחי.

״כשבוחנים את גוף העבודות הזה מול התערוכה של אמיר יציב, אפשר לראות שאמיר מביא איתו קדמה טכנולוגית ודמות של קוף־אדם – שלמרות שהוא מכונה הוא אמפטי וגם מעורר אמפטיה אצל הצופים. אנשים מתקשרים אליו מהממ״ד והמקלט, משתפים אותו במה שעובר עליהם, והוא כותב דו״ח מצטבר על המצב האנושי בימים האלה.

״אבשלום, לעומתו, מביא משהו שיש בו בדידות והתנגדות. שיא האנושיות – אבל על סף מוות. הקיומיות הזו ששניהם עוסקים בה מתחברת יחד – מצד אחד תערוכה ארכיבית עם גוף עבודות של לפני יותר משלושה עשורים, ומצד שני תערוכה שנעשה בה שימוש בשיא הקידמה של הטכנולוגיה״.

בנוסף לשלוש העבודות שמוצגות בגלריה העליונה של המרכז, מוצגת בתערוכה עבודת וידאו נוספת, ״הצעות למגורים״ (1991), שמוצגת בחלל הקבלה של המרכז, ובתוכנה כמו בהצבתה היא מתכתבת עם פרסומות (infomercial) ששודרו בטלוויזיה באותה תקופה ומדגימות איך להשתמש במכשירים שאת מכירתם הן מקדמות.

״בעבודה הזו אבשלום הזמין שחקן שיעשה שימוש באחד מהמיצבים הפיסוליים המופשטים שלו, כדי להדגים שימוש בפסלים ברוח השימוש במכשירים באותן פרסומות. המהלך הוא אירוני, קצת מצחיק ובלתי פונקציונלי בעליל. בכוונה הצבנו את העבודה בחלל הקבלה של המרכז, המרחב בו נעשית פעולה של מתן שירות ומכירה״.

החזון שלפיו הוקם המרכז לאמנות עכשווית ב־1998 על ידי סרג׳יו אדלשטיין, היה להציג אמנות וידאו ואמנות מבוססת זמן (Time Based Art) כמו פרפורמנס, סאונד ועוד. היום, אומרת כהן־שניידרמן, היא חושבת על הגלגול הנוכחי כאמנות מבוססת חיים (Life Based Art). ״גם אבשלום עסק בלקיים את האמנות כחיים. לא היה עבורו משהו מחוץ לאמנות. כמו שאני מבינה את המהלכים שלו הוא ביקש להחדיר את האמנות, וגם את האמן עצמו לתוך המרקם של החיים. כפונקציה משונה, שלא נעתרת לסדר הקיים, בתוך החיים.

״הכיוון שאליו אני מחפשת לקחת את המרכז שואל שאלות שנוגעות בחיים ורואה את האמנות כדרך חיים. זה מדהים לראות כל פעם עד כמה אבשלום לא מפסיק להיות רלוונטי, גם היום הוא לא מפסיק להיות מוצג גם בארץ אך בעיקר ברחבי העולם – רק עכשיו נסגרה תערוכה גדולה שלו בסיאול, יש לו הצבת קבע בחלל התצוגה של קרטייה בפריז והעבודות שלו הן חלק מאוספים רבים. ועדיין – מבקרים רבים בתערוכה לא מכירים את העבודות שלו״.

על הניסיון להציג אמנות בינלאומית בתקופה הנוכחית אומרת כהן־שניידרמן ש״יש אמנים המעוניינים לעבוד איתנו, שרואים מעבר לתבניות הפוליטיות המוגבלות. הם רואים מקום שמקיים בהוויה שלו עבודה משותפת על בסיס יומיומי עם אמנים וחברי צוות פלסטינים, שהכל בו נעשה ומוצג בשלוש שפות.

״מה שחשוב מבחינתי כרגע הוא לעשות כל מה שאפשר כדי לחזק את השדה המקומי, לייצר בו תחושה של עשייה מעמיקה, של שותפות ושל למידה משותפת, ולקוות שלא רק יעבור זעם – אלא שאיזושהי אפשרות אחרת תגיח מהמקום הזה״.

---

אבשלום | פתרונות ובעיות
אוצרת: הילה כהן שניידרמן
המרכז לאמנות עכשווית (CCA), צדוק הכהן 2, תל אביב
נעילה: 2.5