כל מה שחשוב ויפה
תמיד כאן, תמיד בצלאל
מתוך ״דרך החומוס״. צילומים: ירון ברנר

408 עמודים, 30 משתתפים, 9 ערים: המסע של דן אלכסנדר בדרך החומוס

דן אלכסנדר לא מת על חומוס (״זה משעמם אותי אחרי שני ביסים״), מה שלא הפריע לו לזכות על הספר ״דרך החומוס״ באוסקר של עולם האוכל ולהגיע איתו עד לאפיפיור. ״מסע ללא גבולות, ארצות או מערכות מדכאות. רק אנשים, ערים וחלומות״

יובל:

בוקר טוב דן, מה שלומך? איפה אני תופס אותך בתקופה המשונה הזו של הקורונה?

דן:

הי יובל, בוקר מצוין, אני בסטודיו שלי, בתוך שאטו טמפלרי, במעבה היער בפריגור. נמלטתי מהסטודיו בפריז ממש כשהכל התחיל, ומאז אני פה…

יובל:

נשמע לא רע. תזכיר לי רגע כמה זמן אתה כבר בצרפת?

דן:

לא ממש טוב בזמנים, אבל נראה לי שאון/אוף כבר עשר שנים, בחמש שנים האחרונות הסטודיו פה עובד נונסטופ

יובל:

יפה. ובוא נדבר על ספר החומוס, שהגיע לאפיפיור (!) וזכה לאחרונה במה שנקרא האוסקר של עולם האוכל. אז קודם כל מזל טוב, למרות שמאז ששמעתי על הזכייה אני מנסה לדמיין את האפיפיור מנגב חומוס ולא ממש מצליח…

דן:

אה, זה דווקא הכי קל, תדמיין אותו על המרפסת שם בוותיקן במיסה של יום ראשון, נושא נאום לעולם, ואז נכנס חזרה לחדר שלו, סוגר את הווילון, מוריד את הצלב מהחזה, חולץ נעליים ומנגב חומוס, אולי עם לחם הקודש…

חומוס ולחם הקודש: אני אוהב את השילובים האלו של גבוה ונמוך, קודש וחול, של מיתוסים. אבל האמת היא שמאוד התרגשתי לקבל ממנו מכתב אישי, הוא מאוד אהב את הספר ואת המסר שלו, הוא איש מדהים שמדבר ועושה, על הומניות ואהבת אדם, וזה היה כיף שהוא ככה הצטרף למסע הזה, שלנו

יובל:

האמת, מרגש. ספר רגע על הספר: מה הוא כולל, מאיפה הוא התחיל בכלל

דן:

כל הסיפור התחיל כמו בדיחה: ״לבנוני, פלסטיני וישראלי נכנסים לבר בפריז״… אבל זה סיפור אמיתי: נפגשנו בבר בפריז, ממש ליד הלובר, מרטיני אחד רדף אחרי מרטיני שני, בחוץ היה סגרירי ויפה והכל היה נראה אפשרי. דיברנו על אוכל ואמרנו ״בואו נעשה ספר על חומוס עם אנשים מכל המזרח התיכון״

יובל:

מי זה נפגשנו?

דן:

שף לבנוני, ישראלי, ושפית פלסטינית. היינו חבורה, אבל כשהתחלנו זה היה נראה בלתי אפשרי: חומוס זה הנושא הכי נפיץ במזרח התיכון, ואז התחיל המסע האמיתי, בעקבות הלב. זה סיפור על משהו שקרה כנגד כל הסיכויים. הכל היה לא אפשרי.

הצלחתי להביא 30 משתתפים מתשע ערים במזרח התיכון, מדברים על חומוס שהפך להיות סימבול של זהות. בכלל, כשזה מגיע לחומוס, אנשים הופכים להיות דעתנים, כמעט אלימים. אז זה גם היה מסע כנגד וירוסים קשים לא פחות שאנחנו מתמודדים איתם בימים שעוד לפני הקורונה, כמו שנאה, גזענות ודיכוי של האחר.

בכלל, כשזה מגיע לחומוס, אנשים הופכים להיות דעתנים, כמעט אלימים. אז זה גם היה מסע כנגד וירוסים קשים לא פחות שאנחנו מתמודדים איתם בימים שעוד לפני הקורונה, כמו שנאה, גזענות ודיכוי של האחר

במהלך העבודה יצרנו קשר עם אנשים בעזה, קהיר, ביירות ודמשק. חלקם היום ממש חברים שלי. רוב האנשים שנעזרנו בהם לא יכולים להיות מוזכרים בשמם בספר, מפחד השלטונות, חלקם משתתפים בספר בעילום שם, כולל צלמים וכותבים.

אני רוצה להקדיש את הפרס הזה לאנשים האלו, שנשארו אנונימיים, שהלכו איתנו יד ביד במסע הזה, ולקוות שנוכל פעם לעשות את הדרך הזו, ביחד, בלי לפחד על החיים שלנו, בדרך החומוס והלב

התיאבון, הטעמים והטחינה המטפטפת

יובל:

מאיפה בכלל מתחילים בפרויקט שאפתני כזה? אני שואל תכלס, לא באידיאה

דן:

שאלה טובה, לא מבין בכלל איך זה קרה, זה סוג של נס…

האמת, שבכל פעם שמציעים לי לערוך ולעצב ספר חדש, אני מייד אומר לא! זה סיוט, אני נשבע לעצמי מחדש בכל פעם, לא להסכים, גם פה זה היה ככה, אבל אז חשבתי שזו הזדמנות טובה לספר איזה סיפור אחר דרך החומוס, על דברים שאני מתעניין בהם ועובד איתם בשנים האחרונות: הגדרת זהות אישית וציבורית, המקום של היחיד אל מול הקהילה שבה הוא חי, שאלות של מוסר ואתיקה, פילוסופיה ובעיקר סוציולגיה. בכלל, לדעתי חייבים ללמד סוציולוגיה בבתי ספר לעיצוב

יובל:

מסכים

דן:

החומוס הוא מיתוס מקומי, וחשבתי שדרכו אפשר לספר את הסיפור של כולנו: הוא תרבות והוא מרחב שמחפש אחר זהות. המסע הזה שלנו איתר מסורות קולינריות מפוארות של זמנים עברו ושל היום. הוא השתנה פעמים רבות והוא מנסה להתגלות בכל רגע מחדש. החומוס שומר על זהותו אבל לנו הוא מציע מסורת חדשה בלתי מוכרת של סדר חברתי חדש. וזה מה שרציתי לגלות.

הספר מציע סדר חברתי חדש ושיוויון, מסר שמקבל משמעות אפילו יותר חזקה בימים האלה. הפתרון, כמו שאני רואה אותו גם למצב הזה של הווירוס הזה, זה רק ערבות הדדית. אולי זו הסיבה ששלחו אותנו להיות כל אחד בדלת אמותיו, כדי שנוכל לצאת ולהבין שליחיד יש הצדקה לקיומו רק כשהוא דואג גם לאחר או לקהילה.

על זה הספר: על לקחת אחריות גם על המרחב הציבורי. על הדרישה האתית לקיום בשיוויון, לדיאלוג שבו כל אחד נותן לאחר את הזכות הזו, הכל כך בסיסית, להתקיים, לחיות בשוויון ולאהוב. זה היה מסע של שלוש שנים שדרכו הבנתי כל כך הרבה דברים, ובעיקר, שוב, שהכל זה רק על האנושי, והאישי, מסע ללא גבולות, ארצות או מערכות מדכאות. רק אנשים, ערים וחלומות

יובל:

אני מזכיר לך ששאלתי על התכל׳ס… על העבודה עצמה

דן:

אה, עבודה, כן…

יובל:

כן!

דן:

חחח. אין הבדל בעיני, זו העבודה שלי, אמרתי לך, בגלל זה אני קודם אומר לא, כי אם אני נדלק אז אני נכנס לנונסטופ 24 שעות ביממה. אובססיה. תכל׳ס, הגדרתי מסע שבו החומוס עובר במזרח התיכון, בין תשע ערים מרכזיות, כמו דרך המשי, רק בחומוס. בכל מקום התחלנו מחקר על העיר, המאכלים, מתכונים, סיפורים, אנשים, צילומים, איורים, הכל – זו עבודה מפרכת.

תוסיף לכך את העובדה שרוב הערים הן לא בדיוק מסבירות פנים לישראלים, וכך גם חלק גדול מהאנשים שגרים בהן, מה שהפך את הכל ליותר מאתגר. וזה עוד לפני שהגענו לעיצוב הספר, שפה צילומית וכאלה

יובל:

מי הן תשע הערים?

דן:

המסע הזה של 408 עמודים, 30 משתתפים, מתחיל בקהיר ומגיע עד דמשק, בואכה עזה, יפו, תל אביב, נצרת, ירושלים, עכו וביירות. הרמנו את הראש מהפיתה והסיסמאות השחוקות, ומצאנו את עצמנו להוטים להצטרף לדרך הישנה־חדשה הזו, באותן ערים, חולקים יחד חלומות, הרבה חומוס ופלאפל, מציעים עולם אחר של שוויון, כי כל התיאבון הזה, הטעמים והטחינה המטפטפת הם איחוד המידה הטובה, הם דיבור והקשבה, כי בסוף It's all about Humanity

המסע הזה מתחיל בקהיר ומגיע עד דמשק, בואכה עזה, יפו, תל אביב, נצרת, ירושלים, עכו וביירות. הרמנו את הראש מהפיתה והסיסמאות השחוקות, ומצאנו את עצמנו חולקים יחד חלומות, הרבה חומוס ופלאפל, מציעים עולם אחר של שוויון

יובל:

תגיד עוד משהו על העיצוב והשפה הצילומית? לא פחדת שאתה עושה ספר עיצוב היי־אנד, על מאכל פשוט ועממי, שיכול ליפול בקלות למלכודת הבורגנות השבעה שיורדת אל העם? איך נמנעים מזה? זה לא ספר על מסעדת מול ים…

דן:

הספר הוא על אנשים. אני מעצב: אני חייב למצוא את הצורות הכי מתאימות להעביר הלכי רוח, מחשבות וחלומות. אני מקווה שהספר מעביר את זה, כי החומוס הוא לא רק מאכל פשוט ועממי; הוא גם. אני אכלתי חומוס עם קוויאר במסעדה של 3 כוכבי מישלן בפריז; זה גם חומוס.

כל הזמן נעתי בין הגבוה לנמוך: עטיפת הספר היא נייר חום, כזו של שקית נייר שאתה קונה בה פלאפל בפיתה, לעומת שדרת הספר וצידיו שהם בהטבעת זהב. זה כל הזמן נע בין הרחוב והמיתוס. זה המתח הזה שאנחנו חיים בו כל הזמן. בין הטוב והרע. בין הנראה לבלתי נראה

דן:

האתגר העיצובי היה לאחד כל כך הרבה סוגי מידע בגריד אחד, ולשמור על חוויה מעניינת בקריאה. בספר יש מתכונים, מאמרים פילוסופיים וסוציולוגיים, איורים, צילומים, חומרים היסטוריים, ועוד. וזה לפני שאתה נותן ארט דירקשיין לצלמים בביירות ודמשק…

יובל:

איך זה עבד באמת?

דן:

חיפשתי צילומים ומתכונים של חומוס ופלאפל מביירות, אף אחד לא רצה לעבוד עם משהו שיתקשר לישראל. גם כשאני חי בפריז, ויכול לדבר איתם בצרפתית, אני יכול להבין, אבל הייתי חייב צילומים, אז מישהו חיבר אותי לשף ממוצא לבנוני שחי ועובד בפריז.

התקשרתי, הוא היה חשדן אבל הזמין אותי אליו הביתה. באתי, התיישבתי על הספה והוא אמר לי: ״הישראלי האחרון שפגשתי היה חייל ישראלי בביירות: אני הייתי ילד, הוא הכריח אותי לסובב את הפנים לקיר וירה באוויר, סתם בשביל להפחיד אותי… והנה עכשיו אתה פה אצלי בבית״. לשף הזה קוראים קארים היידר, הוא אחראי לפרק של ביירות בספר, והוא הפך להיות אחד מחבריי הטובים

הפנטזיה הקולוניאליסטית שלנו ככובשים לניגוב חומוס

יובל:

אתה יודע, כששוחחנו לפני שמונה שנים, אמרת על הספר של מול ים, ש״הוא תירוץ לנסות ולמפות מה זה מטבח עילי. זו פואטיקה של חומר״. נראה לי שבמובן הזה אתה די בר מזל שאתה מוצא לך ״תירוצים״ לעסוק במה שמעניין אותך בחיים, ועוד מצליח לקבל על זה פרסים ומכתבים מהאפיפיור…

דן:

תודה לאל. יש שתי מילים שאני מזכיר לעצמי כל יום – ״הכל בהשאלה״. אני חושב שזה מטפח איזו תחושת אחריות, לדעת שהכל בהשאלה, גם כלפי עצמך וגם כלפי הסביבה והקהילה שבה אתה חי. אז אני רוצה לבחור מה אני עושה, אני רוצה לדעת שזה יעשה משהו טוב למישהו. אני יודע שמה שאני עושה יכול להיות לו משמעות, לאחר ולי.

אני מאושר מהעובדה שאני מעצב: זו הדרך הכי מדהימה להציע דברים לעולם, הכל זה תקשורת, ויש לנו את הכלים להפוך את זה לאמיתי. אם זה באמת נוגע, אז זה אושר גדול

כאן זה גם המקום שאני מאושר מהעובדה שאני מעצב: אני חושב שזו הדרך הכי מדהימה להציע דברים לעולם, הכל זה תקשורת, ויש לנו את הכלים להפוך את זה לאמיתי. אם זה באמת נוגע, אז זה אושר גדול. היידגר אמר שהדרך היחידה להתגבר על החרדה הזו של החיים היא בעשייה. אז אני מנסה.

זה גם הופך אותי בררן לאיזה פרויקטים לקחת ולהוביל: מה יכול להפוך להיות בעל ערך. היום הרבה מהעשייה שלנו בסטודיו נוגעת בסוגיות של חברה וקהילה. כשפנו אלינו מסלין דיון ונונונו לעצב מותג של בגדי ילדים, הפכנו את זה לדיבור על ג׳נדר ושוויון. למוזיאון ישראל עיצבנו קטלוג על אופנה בישראל, ועל השער שמתי מבקש מקלט מסודאן. זה רלוונטי. זה הכוח שלנו כמעצבים. זה כוח ללא גבול. זה מדהים

דן אלכסנדר. צילום: Anna Marie Ravitzki

יובל:

תגיד, עד כמה אתה בכלל אוהב חומוס? ומה לעזאזל הטעם של חומוס עם קוויאר במסעדה של 3 כוכבי מישלן בפריז??? זה קצת נשמע כמו חילול הקודש למאמינים

דן:

חחח זה מדהים אותי לראות כמה אנשים קשורים לחומוס שלהם, ואיך זה קשור לפנטזיה הקולוניאליסטית שלנו ככובשים לניגוב חומוס. לכל אחד יש איזה ״ערבי מחמד״ שהוא מבחינתו החומוס הכי טוב. אני בכלל לא מת על חומוס כממרח; זה משעמם אותי אחרי שני ביסים. אבל חומוס זה גרגר עם אפשרויות בלתי מוגבלות, גם ברמה הקולינארית וגם התרבותית. אז אתה בטוח רוצה לשמוע על חומוס וקוויאר?… כי אני יכול לדבר על זה שעות

יובל:

לא שעות אבל כמה משפטים. אני סקרן!

דן:

טוב, אז הייתי במסעדת מישלן 3 כוכבים בפריז, והשף בא לשולחן להגיד שלום, כי הוא שמע על הספר, והכל היה אלגנטי, מגוהץ וצרפתי בטירוף: כוסות הקריסטל חייכו, מבריקות, כלי הכסף והמפות המעומלנות. 

ואז השף אמר לי, הכנתי לך הפתעה בתפריט, ואכן בתפריט הופיע מנה של חומוס עם קוויאר(!). כמובן שהזמנו. הגיע לשולחן שיר הלל קטן ומושלם בצורה של גרגרי חומוס, מבושלים שלמים עם עצמות של הדג שממנו עושים קוייאר, ועל הכל נח הר קטן של קוויאר, והחיבור של הכל ביחד, טוב, נו, אתה יכול לדמיין…

זה גם חומוס, אתה יודע. הייתי מוסיף את זה לספר, אבל גם ככה הגענו ל־408 עמודים, וכל הוצאה שהגענו אליה בעולם, אמרו לנו: ״יפה, אבל תורידו חצי מהעמודים, ותשנו את הפורמט, ובלה בלה״. אז הוצאנו את הספר בהוצאה עצמית, והשאר, כמו שאומרים, היסטוריה…

יובל:

לגמרי. שאלה אחרונה, אפרופו השיחה שלנו לפני שמונה שנים והיום: קצת ענית על זה אבל מעניין אותי בכל זאת, איפה אתה רואה בספר המשך של העשייה שלך, אבל יותר איפה אתה רואה בו משהו חדש או אחר או התפתחות למקומות פחות צפויים

דן:

בטח, זה המשך ישיר של כל מה שאני עושה. פרויקט הגמר שלי בבצלאל, היה על חזרה בשאלה: אתה יודע למדתי בישיבה וכל זה. ולפני כמה זמן יצא לי לראות אותו, והוא מדבר בדיוק על אותם דברים, הגדרת זהות של היחיד ושל הכלל, סוגיות של דת ואמונה, מוסר ואתיקה, אוכל, אופנה, החיים, אנשים.

זה כנראה הנושאים האלו שאנחנו סובבים אותם כל החיים, ואני מתעסק בהם ביום־יום, כמעצב, כאדם. אני מקווה שאני משכלל את ההבנה שהכל צריך להיות מול מישהו, מול חברה, אתה תמיד חלק ממשהו, ואתה צריך להיות בנתינה אליו, אחרת, כמו שהיידגר אומר: אתה סתם בן אדם.

אני נע בין היכולות שלי כמעצב, עם הכלים המטורפים האלה של עיצוב, טכנולוגיה ופילוסופיה, כדי לעשות שינוי אמיתי. אם זה לא כזה, זה לא מעניין אותי. כמעצבים יש לנו יכולות ללא גבול להביא לשינוי בתפיסות, להציע עולם חדש; לאנשים נמאס מאחיזת עיניים ובולשיט, אנחנו יכולים להציע משהו אחר

יובל:

ומה ההבדל בין ספר החומוס, נגיד, לספר על מול ים מהבחינה הזו?

דן:

בספר החומוס, להבדיל ממול ים, זה לא רק למקם אותו בחלל, זה להמציא חלל חדש. אולי זה השכלול. זה על אנשים, זה לא רק חומר. זה לפרק דעות קדומות ומחשבות חשוכות שיש לאנשים אחד על השני. כולנו קורבנות של מערכות מדכאות. וזה הכי מפריע לאנשים. גם הספר, מוציא מאנשים כל כך הרבה אמוציות, חטפתי ריקושטים מכל הצדדים. ואני שמח, כי אני חושב שזה נוגע. אבל יותר מהכל הספר גם נוגע לאנשים עם לב. ובסוף זה על זה. הכל זה בסוף רק על הלב.

ב״דבר״ של קאמי, הוא כותב שברגע שהגיע רק משהו אחד מעורר תקווה, זה היווה את הסימן לכך שהמגיפה עברה… אני רוצה להאמין שזה הסימן, ושעם הפרס הזה והספר, גם המגיפה שלנו תעבור, ושנזכור את זה גם אחר כך – להיות עם ה״אחר״ בדיאלוג ולהבטיח לכולנו את ההזדמנות הכל כך בסיסית הזו לחלום ולאהוב.

יש אנשים שאין להם את זה. שנזכור ולא נשכח, שהטוב והאנושי מדבקים גם, אולי אפילו יותר

יובל:

אמן


בדרך החומוס | ‬אריאל רוזנטל, אורלי פלאי־ברונשטיין, דן אלכסנדר
הוצאת מגיקה
עורך ראשי ומעצב: דן אלכסנדר
עיצוב גרפי, ניהול אמנותי והפקה: דן אלכסנדר אנד קו
כותבים: דן אלכסנדר, ערין אבו־חמיד כורדי, מוחמד אורפלי, יוסף בבלה, ד״ר און ברק, פרופ׳ ליאורה גביעון, קרים היידר, הינד טאבוב, איציק לוזון, פארוק מרדם־ביי, נוף עתאמנה אסמאעיל, אורלי פלאי־ברונשטיין, ג׳ודי קלה, אנה־מארי רביצקי, קלאודיה רודן, אריאל רוזנטל, סמי תמימי
מאיירים וצלמים: אנונימי מסוריה, פוטו אליה, מוחמד אסד, פליפה רומרו ברטלן, ירון ברנר, ג׳וש ברר, ד״ר יהיה דיוור, ברנדון טאוזיק, מוסא טאופיק, פליקס לופה, דיוויד לופטוס, קרים מוסטפה, נמרוד סונדרס, אילון פז, שי פרי, אבי ש. רביצקי, צ׳רלס קונסטנטין.

*כוכבית מייצגת שדות חובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden