כל מה שחשוב ויפה
תמיר צדוק בתערוכה דמות אב, הגלריה באורנים

אסד עזי ותמיר צדוק בחיפוש אחר מבוגר אחראי

פורטפוליו Promotion: אסד עזי ותמיר צדוק - שני אמנים זוכי פרסים שעשורים מפרידים ביניהם - מציגים בתערוכה ״דמות אב״ בגלריה במכון לאמנות באורנים שאלות חברתיות, מקומיות וגלובליות

חגית:

שלום אסד, שלום תמיר, מה נשמע? איך אתם מקבלים את טלטלות הקורונה?

תמיר:

הקורונה הגיעה כמה רגעים אחרי שנולדה בתי השניה, כך שלמדנו, תוך כדי סגר, איך זה להיות הורים לשני ילדים. המציאות יצרה סיטואציה שבה לא הגעתי לסטודיו בכלל, אלא רק כדי לקחת חומרים לטובת פעילויות יצירה משפחתיות. 

עכשיו אחרי הסגר החיים נהיו עמוסים, זוגתי חזרה לעבוד, ואני לקחתי משרה חדשה בעירוני א׳ וחזרתי ללמד קורסים שנדחו בעקבות הקורונה, בבצלאל ובמוסררה. הקיץ, שהוא תמיד מרחב יצירה עבורי, זמן לחשוב, לשוטט ולחפש השראה, הפך להמשך של הסמסטר.

במובן הרחב יותר, הקורונה וההתמודדות איתה חשפו רעות חולות וערערו את האמון שלי במערכת, שגם כך נשחק לאורך שנים

אסד:

אני בדאגה רבה, כמו כולם. בתקווה שנלמד מזה איך לחיות עם משברים עצומים ולא מוכרים כאלה, ולנצל את היום שאחרי לצורות חיים אחרת, טובה יותר

חגית:

אני מתחברת לאופטימיות שעולה מדבריך. כמי שגדלו בארץ רוויית צרות, מלחמות, קשיים חברתיים – לפתע יש פה התמודדות מסוג חדש ובלתי צפוי

אסד:

אמת. זהו משהו גלובלי, אויב לאדם באשר הוא. אני מקווה שהווירוס לא ישכיח מאתנו את היותנו בני אמנו חוה

חגית:

וזה מביא אותי לחשוב על נושא התערוכה, ״דמות אב״, בזמן שבו כולנו מחפשים ״מבוגר אחראי״

תמיר:

ההזמנה להשתתף בתערוכה ״דמות אב״ תפסה אותי לאחר שאיבדתי אב והפכתי לאב בעצמי. אבא שלי השתתף בעבודות רבות שלי, והיה עבורי הנון־אקטור המושלם, לא רק בגלל המראה שלו (המראה המזרחי, העיניים העייפות, האף המפוסל) או בגלל שהיה פנסיונר עם עודף זמן, אלא גם כי הדינמיקה בינינו כצלם־מצולם הנכיחה יחסי אב ובן ואיפשרה לי התמודדות עם דמות האב בחיי, מבט על הדומה והשונה בינינו

אסד עזי. צילומים: לינה ויזל בוניאל

אסד עזי, Assembled Father 2020

מראה הצבה בתערוכה דמות אב. צילום: רפאת זרייק

חגית:

אסד, באמנות שלך, כמעט תמיד אתה עוסק בתנועת מטוטלת בין ההווה לתקופת הילדות, ובין האיש הבוגר לילד המביט בהוריו, כמו מצפה לאישור ולוודא שהוא יכול להרחיק לכת. אתה יוצא מנקודת המוצא הפרטית, הבית והמשפחה שבה גדלת, ומקיש ממנה לחברה במעגלים הולכים ומתרחבים

אסד:

האמנות שלי מחוברת לכאן ועכשיו. תמיד היא רגישה לסוגיות הבוערות של החברה, אבל היא זוכרת את המדיום שלה, את היותה אמנות ציור ושהיא חייבת גם בעניין זה לומר משהו. ברמת העיקרון אני רואה את עצמי כמעין נביא בשער והאמנות היא כלי פולחנו

אסד עזי: ״האמנות שלי מחוברת לכאן ועכשיו. תמיד היא רגישה לסוגיות הבוערות של החברה, אבל היא זוכרת את המדיום שלה, את היותה אמנות ציור ושהיא חייבת גם בעניין זה לומר משהו. אני רואה את עצמי כמעין נביא בשער והאמנות היא כלי פולחנו״

חגית:

העיסוק בדמות האב הוא גם עיסוק בזהות האישית, שלאורך החיים הולכת ומתגבשת. כל אחד מכם רואה את אביך בעצמך כיום, או שומר את דמותו באמנות שלך?

תמיר:

צילמתי את אבא שלי כחלק מעבודותיי במשך עשור – ואלה עבודות שמוצגות בתערוכה, עבודות שהוצגו בעבר ועבודות שנגנזו (כמו סדרת הצילומים ״מאורעות אב תרצ״ח״). ככל שעבר הזמן, אני הבשלתי כאמן ואבי הלך והזדקן, הדינמיקה בינינו השתנתה, חילוף התפקידים הושלם. אני כבר לא הייתי זקוק לסט הצילומים כמרחב להתמודדות עם דמות האב בחיי, אך הוא היה זקוק לו

אסד:

נושא המשפחה היה אחד מנושאי המפתח שבעזרתו נגעתי במהות הקיום שלי כאדם וכבן מיעוט, וכילד יתום מגיל רך. אין לי ספק שהאנרגיה העצומה הקשורה במשפחה ומידת החום והקרבה והביטחון שהיא מספקת, הן דלק לכל אחד מאיתנו בחייו. אבי היה חייל כל חייו. הוא נהרג בגבול הצפון ליד גשר בנות יעקב

חגית:

הדגשת זאת גם בעבר בתערוכה ״אבא שלי חייל״, ודיברת אז על החיפוש כל החיים אחר ״צידוקים לשייכות״; במיוחד בהיותך בן לעדה הדרוזית. גדלת עם מיתוס האב, עם חיפוש מתמיד אחר שייכות ושורשים, יצאת ללמוד בחברה יהודית, וחזרת לשפרעם שוב לנסות להשתייך.

החומרים שבנו את זהותך הם גם אלה שמפרקים אותה לחתיכות?

אסד:

אמת. התוודעתי מוקדם בחיי לצרות האלה, לרעות כשה תמים בשדות מוקשים. אין ספק שחייתי בזמן היסטורי ובמקום גיאוגרפי שהיותך בן אדם חסר שייכות דתית ,לאומית ופוליטית היא פגם לידה קשה.

להיות אמן פירושו להיות אוניברסלי והומני וכאן אתה מחוייב תמיד להיות לוקאלי. אתה חייב תמיד לבנות משאריות החורבן את זהותך, במקום מקצץ כנפיים. בסדרת הציורים ״אבא שלי חייל״ אני פונה לאבי בכתב, בכותרות העבודות ובתוכן: ״חלומותיך הם אסוני״; ״אבא נבגד״; ״אבא מרומה״

לדעת לתת, כמו הנהר, כמו השמש

חגית:

אסד – זכית השנה בפרס מפעל חיים מטעם משרד התרבות, בגיל 65. תמיר – בגיל 40, זכית בפרס אמן וידאו בכיר. שניכם מלמדים באקדמיה שנים רבות כבר, תמיר השנה מתחיל ללמד גם בתיכון (עירוני א׳).

אפשר לומר שהשליחות של אמן היא גם לשמש מעין דמות אב לאמנים אחרים. אצל אסד זה בולט במיוחד לאורך השנים – אמנים מלב החברה ובעיקר לאלה מהפריפריה החברתית, אמנים צעירים ערבים ודרוזים, שמפלסים דרך

אסד:

נעים לי לומר שאני כזה. תמיד ידעתי להפריד בין עמדותיי לבין תפקידי כמורה לאמנים צעירים מכל הקשת החברתית. שאפתי תמיד ללמד אותם לראות עמוק בתוך עצמם ובתוך החברה, לדעת להבדיל בין עיקר וטפל. חיי היום היום עם האבק הסמיך שלהם מכסים אמיתות, אני נדרשתי לעזור להם לחשוף את הנסתר.

אני יתום, שלא ידע מהי אבהות ובעצמי לא בניתי משפחה – די הרבה בשל עובדה זו – אך אני מנסה להעניק תחושת אבהות לכל הסובב אותי. אני מתחיל להרגיש סבא כבר… אני חושב שרובנו נשארים ילדים ברצון שלנו לקבל. בגרות היא גם לדעת לתת, כמו הנהר, כמו השמש, לתת ולתת. בארץ הורים מחנכים ילדים כמה מגיע להם, ובעיניי חברה צריכה ללמד את צאצאיה את דרך הביניים – לתת ולקחת. הגינות ומוסריות

חגית:

כעת אתה מדבר על משהו שכיום משמעותי עוד יותר – התודעה האזרחית ״צרכנית״, תרבות המגיע לי… אני חושבת על הקשר בין שניכם, ורואה הפכים, אולי משלימים. אסד בתנועה מתמדת לחיפוש השייכות לחברה למרות הבידול הפורמלי שלך, של בית אביך, של המוצא הדרוזי.

תמיר נמצא בחיפוש זהות בכיוון ההפוך – מלב הישראליות אל המוצא המזרחי, המבקש להיות נוכח ומודגש אחרי התנפצות רעיון כור ההיתוך. ולמרות ההתבדלות, אצל שניכם עובר כחוט השני האתוס הבטחוניסטי. הוא עדיין רלוונטי?

אסד:

אני חושב שאורית בולגרו האוצרת עשתה עבודה מעולה בבחירה המורכבת הזו שחלק מהמורכבות שלה ציינת בדברייך – שני אמנים, ותיק וצעיר, יהודי וערבי, צייר וצלם ועוד. בסופו של דבר זה בא לידי ביטוי נפלא על הקירות. בעיניי זוהי תערוכה למוזיאון – אם יש עדיין כאלה

תמיר צדוק. צילום: מל

תמיר צדוק, ללא כותרת 2009

תמיר:

לא בטוח שהייתי מתאר את עבודותיי האחרונות כתנועה מהישראליות אל המזרחיות, אם כבר, בעבודות כמו הסרט ״אמנות – סיפור כיסוי״, כעיסוק בקשר בין המזרחיות למזרח התיכון.

העבודות שבחרו אורית בולגרו וצוות הסטודנטים לתערוכה חורגות מהעיסוק שלי בשנים האחרונות. הם נכנסו לסטודיו ובחרו הרבה עבודות שאני פחות ופחות מציג, שיש בהן ממד פואטי, שגובר על המחשבה הפוליטית שליוותה את יצירתן. חלקן נחוו עבורי ככישלון בזמן שיצרתי אותן, ונתגלו כמשהו שלם אך מינימלי, מאוחר יותר

אסד:

אביו של תמיר הוא איש מהיישוב, שהקים את המדינה ומחפש להיות אבא, אזרח, ליהנות מהחופש האידיאולוגי. אבי מבקש להיות נצחי, איקון. אבי הוא דימוי בלבד. אב־טיפוס לא חומרי.

האבות שלי ושל תמיר עומדים בהיפוך טבעי לחיים – בעוד שאבי עומד על המשמר להגן על מולדת לא שלו, אביו של תמיר מבקש להתחבר לשורשים התרבותיים שלו, כחסר הכרחי של מי שמחפש לחיות בשלום עם עצמו. עבור אבי העצמי הוא להיות חייל לוחם, ולא משנה איפה ומתי

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

חגית:

אני רוצה להתעכב על הביטוי ״אב־טיפוס״ – בעוד שדמות אב היא משהו שנטוע בעולם הפרטי, ״אב טיפוס״ הוא הגנרי האולטימטיבי, דימוי כולל. בתקופה של פוליטיקת זהויות והתבדלות – האם עדיין יש מקום לאב טיפוס?

תמיר:

העיסוק באב, כמו שמרמז הביטוי ״אב־טיפוס״, אינו רק עיסוק באב הספציפי אלא גם באב הקולקטיבי, בשאיפה לחיברות, ברצון לרכוש את ערכי האב. בתוך פרקטיקת היצירה שלי זו הזדמנות (לפעמים משועשעת) לתקוע סיכה בבלון של הישראליות – באב־הטיפוס הישראלי, באופן החיברות שלנו, בסט הערכים שעליו גדלנו שכולל כמה וכמה אלמנטים שאני מתנגד אליהם נחרצות היום

תמיר צדוק: ״בתוך פרקטיקת היצירה שלי זו הזדמנות (לפעמים משועשעת) לתקוע סיכה בבלון של הישראליות – באב־הטיפוס הישראלי, באופן החיברות שלנו, בסט הערכים שעליו גדלנו, שכולל כמה וכמה אלמנטים שאני מתנגד אליהם נחרצות היום״

אסד:

בעידן השעתוק הטכנולוגי התשובה היא לא. אין אב־טיפוס. אבל אנחנו זקוקים לאב־טיפוסים, בעיקר חיוביים. כאלה שיציינו ביושר היכן הוא הצפון… אבי במקרה הזה הוא אב־טיפוס לדרוזי הצעיר, שעד לפני זמן לא רב חיו בשבילו ולמענו, בכנות, באהבה וללא טובות הנאה. הם חלמו על הצבא וחיכו לו. בחברה שלנו, עד עצם היום חייל במדים שווה יותר מרופא – כך מתנהלת החברה הדרוזית

חגית:

והיום זה משתנה? יש תנועה בכיוון ״תרבות האני״, שאיפה להצלחה אישית לצד החרדה לשייכות?

אסד:

לא השתנה הרבה. החיים בחברה הדרוזית מתחילים רק אחרי השירות הצבאי. עד אז הכל צבוע בכחול לבן. זה מושרש עמוק בתודעה אבל זה יכול גם להיות מוקש עתידי, אם לא יפורק בזמן ובחכמה

חגית:

זו תקופה מאתגרת, לכל אחד במקום שהוא נמצא. האם אתם אופטימיים?

תמיר:

בא לי להגיד – הכי פסימי שיש, אבל עשיתי שני ילדים, וזו עמדה אופטימית J

אסד:

אני תמיד אופטימי. אופטימיות בעיני היא להמשיך ליצור ולחשוב. אני לא רוצה למכור אשליות, אבל רוח האדם חזקה והיא תנצח ואני מקווה שינצח גם הטוב

חגית:

שמחה לשמוע. צריך לשמור על הכוחות החיוביים.


הגלריה במכללת אורנים פועלת מזה כ־30 שנה. הגלריה, בניהולה של האוצרת הראשית ד״ר אורית בולגרו, מציגה כחמש תערוכות מתחלפות בשנה – תערוכות יחיד וקבוצתיות של מיטב האמנים הישראלים המשפיעים ופועלים בתרבות הישראלית והבינלאומית. תכנית התערוכות השנה התמקדה בהורות ובמשפחה כמקרה מבחן וכמודל חינוכי; המוסד הראשוני ביותר של חינוך וחניכה.

הגלריה מציעה מודל אוצרותי חברתי ואקדמי, המערב את הסטודנטיות והסטודנטים להוראת אמנות במעשה האוצרות וההדרכה, וכך פותחת שעריה לשוחרי אמנות ותרבות. בנוסף, הגלריה מארחת אמנים לשהות ועבודה בסדנאות המכון לאמנות במכללה. עבודת האוצרות, מפגשי האמן, וההדרכות נעשים בחשיפה לסטודנטים הלומדים במכללת אורנים בכלל ובמכון לאמנות בפרט ובשיתופם, יחד עם חשיפה לציבור שוחרי אמנות בפריפריה ולקהל הרחב.

פרופסור אסד עזי נולד בשפרעם ב־1955, חי ועובד ביפו. בוגר תואר ראשון באמנות באוניברסיטת חיפה, לימודי תואר שני בתולדות האמנות באוניברסיטת תל אביב. מלמד באוניברסיטת חיפה ובמדרשה לאמנות בית ברל. הציג בתערוכות רבות וזכה בפרסים שונים, האחרון שבהם השנה – פרס מפעל חיים מטעם שרת התרבות.

תמיר צדוק נולד ב־1979, צלם ואמן וידאו. חי ועובד בתל אביב. בוגר המחלקה לצילום של המדרשה ותואר שני במחלקה לקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת תל אביב. מלמד בבצלאל ובמוסררה. מרבה להציג בארץ ובחו״ל וזוכה פרסים רבים. השנה זכה בפרס משרד התרבות לאמן וידאו בכיר.

אסד עזי, 2020 Betrayed Father. צילום: לינה ויזל בוניאל

אסד עזי, Cheated father 2020

תמיר צדוק, חתונה יהודית במרוקו 2014

תמיר צדוק, ללא כותרת 2007

*כוכבית מייצגת שדות חובה

תגובה אחת

  1. נירה כלב

    גם דמות האם היא דמות חינוכית "שמע בני מוסר אביך ואל תיטוש תורת אמך".
    האם היא זו שמלמדת על בירכיה את התורה.

Comments are closed.

הוסיפו תגובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden