כל מה שחשוב ויפה
תמיד כאן, תמיד בצלאל
מימין: שמעון מהריק, ואניה מהריק, יונתן עמיר. צילומים: טל קרפ

טל קרפ // נעורים בעמק

טל קרפ תיעד חבורה של שלושה צעירים בתחילת שנות ה־20 לחייהם, שהכיר במהלך שוטטות בעמק החולה. ״רציתי לתת הצצה חטופה על נעורים תמימים במקום קסום ורחוק מהתודעה״

נולדתי וגדלתי בנהריה. הייתי ילד ביישן ומופנם בפסיעותיי הראשונות בעולם. אני זוכר שהייתי מתבונן המון, מתבונן וסופג; אני חושב שדרך המבט שלי למדתי איך להתנהג בעולם, ופחות דרך שיח.

בתיכון נפתחתי מעט: הרגשתי שיש מקום לביישנות שלי ושיש מרחב נכון להתבוננות שלי. למדתי במגמה של ייצור בעץ, והתנסיתי קצת בתחום המוסיקה. בעזרת המרחב הבטוח הזה בניתי את היכולת להיות כנה לסביבה שלי ואת הניסיון המתמיד לשמר את האותנטיות שלי.

במהלך הצבא הייתה לי מצלמת פילם קטנה שחורה, פוינט אנד שוט כזו. הייתי מצלם את חבריי לפלוגה בכל מיני פוזות שונות ומגוונות. מאוד אהבתי את זה ואז התעוררה בי תחושת הסמכותיות, או אפילו האפשרות להתמסרות מצד חבריי המצולמים, דבר שיצר בי הרבה ביטחון ורקם עוד חלק באישיות שלי.

לאחר הצבא החלטתי לעבור לתל אביב ללמוד צילום ואמנות במכללת מנשר. לא סיימתי את הלימודים, ובכלל לא היה לי קל. אבל במהלך הלימודים התנסיתי במדיות שונות ובמגוון טכניקות צילום, וכושר ההתבוננות והספיגה שלי בלט, גם אם זו הייתה תקופה מאתגרת.

גיליתי את האהבה שלי לצלם אנשים לתעד וליצור סיפורים דרך אנשים ודרך סביבת חייהם. חלק מעבודותיי עסקו בתיעוד אוכלוסיות שונות וחלק אחר עסק באיזושהי מרידה במוסכמה, כל מוסכמה קיימת: היה בי רצון להוכיח את כולם במובן הגלובלי. 

לקראת סוף סמסטר ד׳ הצטרפתי כאסיסטנט לצלם עולה בתעשיית האופנה, שם גיליתי את האהבה שלי לאופנה, ואת היכולת ליצור סיפור משלך בעזרת בגדים, תפאורה ופרצופים. צילמתי מעט אופנה אך ספגתי המון במשך ארבע וחצי שנים בתעשיה. אני זוכר שהיה בי רצון תמידי ליצור אווירה נינוחה, מקבלת וחסרת היררכיה במהלך כל הפקה או קמפיין שצילמתי. 

לאחר שמונה שנים בתל אביב, אחרי לימודי צילום, פרידה קשה מזוגיות ארוכת טווח וניסיון מאתגר להיות חלק מתעשיית האופנה כצלם מוערך, עזבתי את העיר וחזרתי לשורשים שלי לצפון הרגוע. שם החל בי תהליך אחר ומיוחד: הרגשתי שהשהות שלי בעיר יצרה בי איזשהו אוטומט, תלות בשגרה, אחיזה בפנטזיה. יותר מכל היה בי צורך עז ליצור לעצמי עולם חדש, אותנטי, כנה יותר, חומל יותר לעצמי ולסביבה.

יצאתי לצלם אנשים במרחב הביתי שלהם, כשהקונספט הוא שמירה על פשטות, כנות ואותנטיות. נכנסתי לבית של המצולמות.ים שלי, בחנתי את החלל ואת הצבעים שקיימים בו. מתהלך הלוך ושוב ובוחר בעין אזורים שאני אוהב. המצולמים ואני מקיימים שיחה קצרה או ארוכה, ולפעמים אפילו מעיזים לשאול שאלות יותר אישיות. יש לי נטייה להיות מאוד חשוף מולם, אני אפילו משתדל להיות חשוף מולם.

אני הכי אוהב בעולם לצלם אנשים: תמיד יש לי את האפשרות לשלוף את המצלמה ופשוט לתעד. מבחינתי כל אדם הוא דוגמן.ית שמייצג את התחושות שלו והאמת שלו, ובצילומים אני מנסה לייצר אינטימיות ונינוחות. פה ניסיתי ליצור אנטיתזה לעולם האופנה: עניין אותי מה המצולם מרגיש, אילו תחושות הוא מעוניין להעביר לצופה. חשקתי בהתמסרות, חיפשתי רגש, רציתי לשמר אותנטיות תוך קיומה של קומפוזיציה מדויקת והקפדה על בגדים נכונים וצבעוניות נכונה.

    1. • רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

בסדרה ״נעורים בעמק״ צילמתי חבורה של שלושה צעירים בתחילת שנות ה־20 לחייהם, שהכרתי במהלך שוטטות בעמק החולה: שלושה חברים שנולדו וגדלו בסביבת העמק, לומדים יחד, מנגנים יחד ומשוטטים במרחב.

ואניה ושמעון מהריק נולדו וגדלו בראש פינה, למשפחה רוסית חילונית. ״גדלתי בסביבת זקנים חכמים של העיירה והרבה טבע״, מספר וניה, שמנגן בסקסופון ועובד במטבחים, אוהב לרקוד כשאפשר. שמעון, אחיו, מספר על הבית שלהם שהוא ״בית קטן ומפוצץ באמנות ומספרי טלפון על כל הקירות. הבית קצת מזכיר לי את בית המומינים, תמיד פתוח ומארח, ומוזר״. 

שמעון יוצר בווידאו ומנגן בתופים מאז ומתמיד, ״ולמזלי היה לי את החופש להבין שאת זה אני רוצה לעשות, ולהיות טוב בזה. אני מרגיש שהצפון הוא מגרש משחקים ענקי, שמאפשר לכל ילד למצוא מה המשחק שלו וכולנו משחקים ביחד״.

יונתן עמיר נולד באפריקה, גדל בתל אביב ולאחר מכן בעמק. גם הוא מנגן על כמה כלים, הכי אוהב לשיר עושה קפוארה ורוקד. ״נחלים, הרים, יחפנות ותודעות רחבות פגשו אותי במסע ההתעוררות הזה״, הוא אומר.

הסדרה נולדה מתוך הרצון שלי לצלם גברים: התעכבתי לפעמים על הבחירה שלי, מדוע לצלם את הגבר ההוא ולא אחר. ידעתי שאני מחפש גברים שדומים לי, רגישים, שה״נשיות״ בולטת אצלם והמראה שלהם ייחודי. ואז במקרה פגשתי את יונתן בפאב שכונתי: נחשפתי לנוכחות וליכולת הריקוד יוצאת הדופן שלו. הערצתי את הביטחון העצמי שלו ואת החופשיות שלו בחלל.

דיברנו, החלפנו טלפונים, סיפרתי לו מה אני עושה. יונתן הציע שנצרף את שני חבריו ומשם נבנה הרעיון לצלם חבורה. יצאנו לצלם ברמת הגולן באזור צומת ווסט: בחורף יש שם צינור של קידוחי מים חמים, מרחב ירוק צבעוני שטוף זרימת מים, למרגלות החרמון הבוהק מאחור. 

לכל צילום מצטרפת אלי דולי (דולב סולמני) סטייליסטית במקצועה, ובעלת חנות בגדים בקרית שמונה. וכשאני יוצא לצילומים, בביטחון מוחלט, אני לא מנסה להישען על איזשהו אידיאל מסוים. לא עברתי על רפרנסים ברשת שקשורים בנושא, אני בוחר לוקיישן ויצא עם המצולמים אליו. זה ממש כמו משחק עבורי: ישנו מרחב (לוקיישן) שבו אני מניח את הדמויות שלי ונותן להם להנכיח את האישיות שלהם בתוכו.

במהלך הצילום החבורה נהניתי מכל רגע, התקשורת איתם הייתה נעימה, הם התמסרו לסיפור שניסיתי לייצר ופשוט שיחקו את עצמם בתוך המרחב המוכר שלהם. היו המון רגעים ספונטניים, אבל גם רגעים מבוימים. רציתי להיות כמה שיותר מתעד וכמה שפחות מתערב בסצנה; רציתי לתת לצופה הצצה חטופה על נעורים תמימים במקום קסום ורחוק מהתודעה הציבורית, רציתי שהצופה יזדהה או יחזור לרגע בדמיונו לימי נעוריו ואולי ישווה, אולי יסתקרן.

גיליתי שאני מעריץ את יכולת התנועה שלהם, את חופש המגדר ביניהם, את תחושת החמלה וההרפתקנות. לרגעים נזכרתי בילדותי והשוויתי בינינו, ולפעמים פשוט שהיתי מולם בהתרגשות.


*כוכבית מייצגת שדות חובה

4 תגובות על הכתבה

  1. לילך

    מעולה

  2. נובאמת

    מעניין מאיפה נפלו הבגדים החדשים כשהוא סתם במקרה פגש בנערים

  3. נירה כלב

    הם ילדים עדיין.הבגדים נופלים עליהם בתנוחה של מחול מה שמביא אותנו להרגשה
    שאנחנו באיזה סיפור,.הנוף משרה אווירה אנגלית והנערים נראים קצת רוסים בעיניי
    מה שנותן הרגשה שהם שייכים קצת למקום אחר .יחד עם זאת התמימות בפניהם
    אומרת שהם יעשו כל מה שנבקש מהם כמעט.
    הם מחכים שנגיד להם לאן ללכת ומה לעשות.

  4. עמיר

    תיארת את הסיפור מאחורי התמונות בצורה כה מרשימה שיכולתי להרגיש עצמי שם.
    תודה על חוויה מענגת זו.

Comments are closed.

הוסיפו תגובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden