כל מה שחשוב ויפה
תמיד כאן, תמיד בצלאל
אלי פטל, מאז התחילות המדידות, מוזיאון בת ים. צילומים: אלעד שריג

אלי פטל: מידה כנגד מידה 

בתערוכת היחיד הראשונה שלו מזה עשור, ״מאז החלו המדידות״, אלי פטל מסתער על מוזיאון בת ים ומנסח כתב חידה רב־ממדי, המתכתב עם החיים, האמנות והעולם

אלי פטל מודד את העולם בעיניים, בידיים, בסרגל מתכת (שמשולב בעבודה כתבליט), בצילום בטלפון הסלולרי (ובהשוואת אימוג׳ים מתוכו); בכל אמצעי. בבסיס תערוכת היחיד שלו ״מאז החלו המדידות״, שמוצגת במוזיאון בת ים, עומד המתח שבין פעולה לשהות, בין התבוננות לעשייה ובין הסטודיו של האמן לבין חלל המוזיאון. על כל אלה מרחפת עננת המדידה וההשוואה, כהלך רוח, כמחשבה וכמעשה.

״זוהי תערוכת קוד״, הוא אומר. ״היא נבנתה על פי נוסחת עבודה, במשך ארבעה חודשים בניתי את הדימויים; במשך ארבעה חודשים אספתי חומרים ובמשך ארבעה חודשים עסקתי בתכנון אופן ההצבה. ההצבה אינה אמצעי המנותק מהתוכן, אלא חלק מהותי ממנו.

״בבסיס התערוכה שני מושגים: האחד ׳מיהות׳ – מקדים למושג הזהות; השני הוא אלגוריה, היחסים שבין תכולה למבנה. הקוד שאני מדבר עליו מתקיים גם בעבודות עצמן, גם בחלל ובמעבר בין הסטודיו למוזיאון. הסטודיו כמרחב גיאוגרפי (ליד שוק הכרמל, בסדנאות האמנים בתל אביב) וכל מה שהיה בו – ריהוט, חומר, סביבה, עבודות – עבר למוזיאון״.

התערוכה הייתה אמורה להיפתח בחודש מרץ, רגע אחרי הבחירות (״מי זוכר?״, אומר פטל). כמו כמעט כל דבר בשנת 2020, היא נכנסה להקפאה ממושכת בחסות מגפת הקורונה, ונפתחה רק ביוני. השהות הזו הצטרפה להמתנה ארוכה – של האמן ושל הקהל – אם לוקחים בחשבון שזו תערוכת היחיד הראשונה של פטל, לאחר עשר שנים של הפסקה מתודית, שבמהלכן כיהן כראש המחלקה לאמנות בבצלאל במשך שתי קדנציות. 

פטל מגיע למוזיאון בת ים כשהוא בשל ובוגר בעשור, טעון ביצירה שחיפשה ביטוי ומוצא במשך זמן רב, ומסתער על הבניין העגול כמי שרוצה להיטמע ולהטביע את חותמו בין קירותיו – מבחוץ ומבפנים. הוא עוטף את המבנה העגול בנייר טפט ירוק, שמסמל מפלסים וכמו מרמז למדידת מים. סמיכותו של המוזיאון למגדל המים והתחושה שהקיץ יבש כתמיד, תורמת לאניגמטיות העולה מהכותרת ומלווה את הצופים בתערוכה.

האמביציה קשורה לכך שאני עשר שנים לא מציג, ואני במוד של מדידה: איפה אני עומד עם זה, האם זה עוד מעניין אותי, מה אני עושה? עולה גם השאלה מהן מדידות, מהי אמת מידה, מה מדיד, מה מודדים?

״האמביציה קשורה לכך שאני עשר שנים לא מציג, ואני במוד של מדידה: ׳איפה אני עומד עם זה׳, האם זה עוד מעניין אותי, מה אני עושה? עולה גם השאלה מהן מדידות, מהי אמת מידה, מה מדיד, מה מודדים?״, הוא אומר.

ותוצאות המדידות נמצאות בכל דבר – התקרה של הסטודיו נמדדה, צולמה ונצבעה בלבבות אימוג׳י אדומים. במעבר לבת ים היא גולשת לעבר רצפת המוזיאון; רחוב עירוני, ארגזי אריזה, חומרים ודימויים מן המצוי (רדי מייד) מתחרים על תשומת הלב ומבלבלים את העין. תיבות אור וידאו וצילומי סטילס, כתמי קפה ומשחקי כיסוי וגילוי על משטחי הציור ועל רצפת המוזיאון.

עובד על טורבו

עשור אחד לאחור, כאמן צעיר, היה פטל מהבולטים בדורו, הזוכה הראשון בפרס רפפורט לאמן צעיר (2006), מוצג ומיוצג בגלריה דביר. אמן רב השפעה ונראות, שיחד עם זאת שומר על חירות סגנונית כמו שפה פרטית־ילידית שהוא הדובר היחיד בה, והצופים בעבודתו מזמנים להיכנס בשעריה כתיירים, מתוך ידיעה שחלק ניכר יאבד בתרגום. 

לדברי אוצרת התערוכה ומוזיאון בת ים, הילה כהן שניידרמן, פטל היווה כבר מראשית דרכו אחד מסמלי אמנות ״שיח הזהויות״ ושם את מזרחיותו מתחת לזרקור ״עדין ועוצמתי״, כלשונה. כעת הוא פונה אל שאלת ההכלה: מה מכילה זהות ומה היא מוחקת? האם לתכולה יש אפשרות לשנות את המיכל ואת תפקידו? 

השאלות האלה מפעילות חוקיות על העבודות עצמן: הן מחולקות לגרידים, שבהם חלקים מלאים לעומת חסרים. עבודות ישנות הופכות למיכלים, ומתמלאות בשכבות נוספות. סמלים מעולמות תוכן ביוגרפיים – כמו מזכרות משפחתיות ופריטים רבי משמעות, מתחרים על תשומת הלב עם סמלים מתרבות הצריכה העכשווית – השוואה בין אימוג׳ים מאייפון ואנדרואיד למשל.

הראש של פטל עובד על טורבו, מכיל ומנתח כמות בלתי נתפסת של אינפורמציה ברמות חשיבות שונות, עומס שהוא אינו מחסיר מהצופים שלו. גם כיום, חלק גדול מכתב החידה שהוא פורש בתערוכה יישאר סתום. הצופים בתערוכה ידרשו לעבור שוב ושוב בין העבודות, למצוא את ההבדלים בין הצמדים והמקבצים של עבודות שנראות כאילו צמחו כשיבוטים זו מזו; לטוות הקשרים בין השחזור של תקרת הסטודיו למבט החוצה מהחלון. בין הסרט ״צ׳רלי וחצי״ לפסל יווני קטוע גפיים, שמרקד בגרוטסקיות על מסך ירוק.

במבט ראשון נראה החלל ריק למדי. בקומת הכניסה למבנה העגול של המוזיאון ניצבת ערימת לוחות גבס, כמו ערימת מזרונים במיטת הנסיכה על העדשה, עטופה רק בקיר הירוק, שמרמז על מפלס מים בלתי נראה. בהמשך מתברר שפטל ערם כאן את קירות ההפרדה שפירק ממרחב התצוגה שבקומה השנייה. 

במקומות שונים הוא יוצר רפרנס לחומרים ביוגרפיים או פנים־אמנותיים (ללא היררכיה בין אלה לאלה). כך, דימויי בננות מהדהדים מזכרונו הפרטי את הבסטה של סבו בשוק מחנה יהודה; מברשות ומטאטים – ממשלח ידו של הסבא השני. לא רחוק מהם מופיע רפרנס לעבודות של תמר גטר ושל רפי לביא; ובמיקום מרכזי בציר התנועה בתערוכה – מחווה דרמטית לעבודה המכוננת של מאיר גל ״תשעה מתוך ארבע מאות (המערב והשאר – המזרחים על פי קירשנבוים)״, צילום דיוקן עצמי שבו אחוזים בידו של גל תשעה עמודים בלבד מספר ללימוד היסטוריה משנות ה־70 (שנות ילדותו), שבהם התייחסות ליהודים המזרחיים. 

אצל פטל התמונה מתהפכת, המרווחים שבין עמודי הספר הבודדים מתמלאים בתוכן צבעוני, והיד נראית כאוחזת פרח נדיר. זו אולי הסיבה שקשה במבט ראשון לזהות את המקור, ונוכחותו מרחפת בשולי התודעה, עד לרגע של הארה (או הסבר). 

היפוכים ותעתועי ראייה משמשים בשאלת השאלה הנראית כמרכזית בתערוכה: מה מלא ומה ריק, מה בפרונט ומה נותר מאחור, מה חשוב ומה איבד מערכו. נראה שאין מקום מתאים ממוזיאון בת ים לעיסוק בדואליות הזו

היפוכים ותעתועי ראייה משמשים אותו בשאלת השאלה הנראית כמרכזית בתערוכה: מה מלא ומה ריק, מה בפרונט ומה נותר מאחור, מה חשוב ומה איבד מערכו. נראה שאין מקום מתאים ממוזיאון בת ים לעיסוק בדואליות הזו. מוזיאון ותיק, שנאבק לשמור על עצמו ועל חשיבות פעילותו, בסביבה פריפריאלית, בעיר שאינה מזוהה עם תרבות ואמנות מוזיאלית.

כל מה שרציתי קרה

מוזיאון בת ים לאמנות נבנה ב־1961 כביתן ברוטליסטי מרחף. חלל הכניסה היווה המשך טבעי של הפארק המקיף אותו, והזמין את העוברים ושבים פנימה, בעוד המעגל החיצוני היה למרחב מקורה, שהֵצֵל על היושבים בו. במעלה המדרגות נפרסה קומת התצוגה כספירלה רחבת ידיים, מוארת באור טבעי. לפני כ־20 שנה נסגרו קירותיו החיצוניים של הביתן, חציצות פנימיות נבנו בקומה העליונה והחלונות נאטמו. 

כחלק מהעיסוק של פטל ביחסים שבין פנים לחוץ, המהלך הראשון שביצע היה פתיחת החסימות: הוא שבר רבות ממחיצות הגבס בקומה העליונה ופער לרווחה את החלונות. פטל הכין את החלל לקראת קבלת גוף עבודות חדש ובמקביל יצר את העבודות מתוך שאיפה להפוך את המוזיאון ליחידת הכלה אחת, שלמה ופתוחה.

לתוכה הוא יוצק את העבודות, שעליהן אומרת כהן שניידרמן: ״ניתן להגדיר אותן כמראות וכהשתקפויות של הנעשה במרחב העבודה היומיומי של האמן: הסטודיו, הרחובות הסמוכים לו והשוק השוכן בקרבתו. במובנים רבים, זוהי התערוכה החילונית ביותר של פטל עד כה, כלומר כזו העוסקת בחולין. בד בבד הוא מתייחס בה אל היומיומי בחרדת קודש. 

״בעוד שבימינו ההתבוננות בעולם נעשית, על פי רוב, באמצעות דימויים על גבי מסך, כלומר באופן דו־ממדי, פטל מבקש לצקת תוכן וחומר אל תוך הדימוי באופן שיהפוך אותו לכלי קיבול בעל עומק, המסוגל להכיל חומרים שונים מכפי שמבשרת חזותו, שהרי ממד העומק הוא המבדיל בין דו־ממד לתלת־ממד. 

״בעולם רב־ממדי, חלל המוזיאון אף הוא הופך למְכל, שדרכו משתקף ממד הזמן: זמן הצפייה והשהייה. פטל אומד ומודד: זמן, מרחק, מקום ועומק; דופק, כסף, גובה, חומר; מעמד, ערך, זיכרון, משך וכיוצא באלה. הוא מתבונן במציאות מתוך שאיפה לרדת לעומקה, ולגלות את הנבואה שכבר גלומה בה״, מסכמת שנידרמן.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

פטל עצמו נראה רגוע ושלו, בתוך הכאוס התודעתי שעוטף את הנבואה שלו. ״כל מה שרציתי קרה״, הוא אומר (מדלג בקלילות וחן על פני תקופת הסגירה הכפויה של הקורונה). באופן סימבולי, אחת העבודות החותמות את ״הסיבוב״ בתערוכה, היא כרזת חופשה גדולת מידות ומפוקסלת, שיצר פטל יחד עם בתו, ובה מככבת הילדה לצד תמונת המנורה של סלוואדור דאלי בנתב״ג. העולם הסגור (בפועל) נפגש בעולם הסגור (של האמן) בהתנגשות שקטה של לוחות טקטוניים. 


אלי פטל | מאז החלו המדידות
אוצרת: הילה כהן שניידרמן
מוזיאון בת ים לאמנות, רח׳ סטרומה 6, בת ים
נעילה: 10.10

*כוכבית מייצגת שדות חובה

תגובה אחת

  1. נירה כלב

    יש בו מן האדריכל,וחלק מעבודותיו כתיכנון אדריכלי.

Comments are closed.

הוסיפו תגובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden