כל מה שחשוב ויפה
אורה שורץ. צילומים: רני רדזלי / אורה שורץ

אורה שורץ: מסורת של איור

30 שנה לתדמית הגרפית שיצרה אורה שורץ לפסטיבל הבין־לאומי ה־8 לפולקלור בחיפה

כשמנסים לדמיין פסטיבל פולקלור, חושבים בדרך כלל על אירוע שמח, צבעוני, עשיר ומגוון. ואכן, כזה בדיוק היה הפסטיבל הבין־לאומי ה־8 לפולקלור, שנערך בעיר חיפה לפני שלושה עשורים – באוגוסט 1990. מה שהיה עשיר וצבעוני לא פחות, הייתה התדמית הגרפית שנוצרה בעבור הפסטיבל – מהבולטות והמעניינות שעוצבו באותה תקופה בישראל.

את התדמית יצרה המאיירת והמעצבת אורה שורץ, במסגרת ״סטודיו א.א. שורץ״ שאותו ייסדה 24 שנים קודם לכן עם בעלה המעצב אליהו (״מתוקה״) שורץ ז״ל. את העבודה הזמינה עיריית חיפה, והתדמית כללה עשרות פריטים, החל מהכרזה האיקונית של הפסטיבל, דרך שלטי חוצות ששטפו את הכרמל בשלל צבעים, ועד גיליון בולי דואר שהנפיק השירות הבולאי של דואר ישראל לציון האירוע.

בין מטרותיו העיקריות של הפסטיבל היו מפגש בין העמים והכרת פולקלור של עמים אחרים. השתתפו בו נציגים ונציגות רבים ממדינות מזרח אירופה, לצידן של כאלה מדרום אמריקה, אסיה ואפריקה. ״רחובות חיפה התמלאו בכרזות ענקיות ובשלטי חוצות״, נזכרת שורץ. ״רקדני הפולקלור הצבעוניים שלי הופיעו אפילו על גבי גשרים ברחבי העיר״.

את הפסטיבל פתחה חגיגת מחול וזמר שבה השתתפו נציגי המדינות. במשך ימי הפסטיבל התקיימו ברחבי חיפה מופעים רבים באולמות סגורים ובשכונות, שצבעו את העיר בצבעים עזים ועשירים. שיאו של הפסטיבל היה מצעד המחוללים, המזמרים והמנגנים, שהתקיים ברחובות העיר במשך שעות.

השפעות ממאטיס ומפיקאסו 

על אף החלוקה המסורתית ביניהם בתוך הסטודיו, שבמסגרתה מתוקה היה אחראי יותר על העיצוב הגרפי ואורה יותר על האיור, במקרה של יצירת התדמית לפסטיבל הפולקלור, את העבודה הזו ביצעה אורה מאלף ועד תו; האיורים היו פרי מכחולה וכך גם העיצוב הגרפי.

הפריט הראשון שיצרה הייתה הכרזה, שאותה היא ציירה בצבעי גואש. חלקה התחתון של הכרזה נראה כאילו בוצע במגזרות נייר, אך גם חלק זה בוצע בגואש. ״הדימוי בכרזה כולל להקת כלייזמרים מקומית״, מסבירה שורץ, ״ומעליהם רקדנים שמייצגים את המשתתפים מרחבי העולם. לקומפוזיציה של הכרזה יש איזכור לעיר חיפה, שבה התקיים הפסטיבל; הקשת שעליהם הם ממוקמים מייצגת את הר הכרמל, בעוד שבצד שמאל למטה יש את גלי הים התיכון ובו שתי סירות מפרש״.

כרזת הפסטיבל הבין־לאומי לפולקלור בחיפה, 1990

צמד בולי הפסטיבל, מאוסף רני רדזלי

כרזת הפסטיבל בביתה של שורץ

המאייר, אמן קומיקס וחוקר תולדות האיור צחי פרבר, שמלמד איור ותולדות הקומיקס העברי, בין השאר בבצלאל ובספיר, אומר ש״אורה ביצעה זהות פולקלורית מעולה. היא שילבה היטב בין תרבות העבר היהודית לתרבות ההווה הישראלית של שנות ה־90, והיא אפיינה ויזואלית בצורה מקורית ויפה את המנהגים והמסורות שעברו בין הדורות והשתנו עם הזמן״.

״הרעיון נהדר״, הוא מדגיש. ״למטה, ברובד התחתון, מופיעה חבורת כליזמרים בשחור־לבן. הם ניצבים על האדמה כשורשים, מנגנים בצוותא, ומסמלים את היהדות הגלותית והעתיקה. למעלה, ברובד העליון, שממוקם מעל ליסודות הללו, נמצאים צעירים המופיעים בצבעוניות חזקה כשהם מעופפים בשמים בין הציפורים, כמעין שרשרת אנושית אחת גדולה הרוקדת ומחוללת בשחקים. גם הביצוע של האיור עצמו מצוין: הקומפוזיציה, העיצוב, המשחק בין הצבע לשחור־לבן, הכול עובד היטב״.

פרבר מסביר אודות הסגנון: ״הדמויות מוצגות כצלליות (סילואט). כלומר, שורץ מציגה את הדברים בהיטל צד כשרק קווי המתאר נראים, והחלל שביניהם ממולא בצבע אחיד. הכליזמרים למטה והמחוללים למעלה מלאים אמנם בכתמי צבע, אך ללא פרטים נבדלים ומאפיינים. הטכניקה המקובלת בסגנון הזה היא דיו על נייר, אם כי ניתן להשתמש גם במגזרות של נייר כהה המודבק על נייר בהיר, או להיפך.

״המקורות לסגנון הזה עתיקים. כפי הנראה הוא החל מהאדם הקדמון, שהטיל צל בצורות שונות על משטח בהיר אל מול המדורה. התיעוד הקיים מתחיל בתיאטרון הצלליות בהודו ובמזרח הרחוק מלפני יותר מאלף שנה, דרך הסילואט הצרפתי של לפני 300 שנה, ועד לימינו אלה ממש. במאות הקודמות היה הדבר פופולרי במיוחד באיור ספרי ילדים ובמיניאטורות, כמו גם בדיוקנאות זולים ופופולריים. יחד עם זאת ניתן להשתמש בטכניקה הזאת בעיצוב ובאמנות ברמה גבוהה״.

אורנה גרנות: זהו הישג לא מובן מאליו, ליצור דמות אנושית ומזוהה עם אלמנטים של הפשטה מודרניסטית. יש פה השפעות ממאטיס ומפיקאסו, בעיקר ממגזרות הנייר שלהם, שבהן יש דמויות אנושיות

לדבריה של אורנה גרנות – אוצרת משנה לאיור ספרי ילדים באגף הנוער, מוזיאון ישראל, האיור שיצרה שורץ בעבור הפסטיבל הוא מודרני ונגיש בו זמנית. ״זהו הישג לא מובן מאליו, ליצור דמות אנושית ומזוהה עם אלמנטים של הפשטה מודרניסטית״.

גם גרנות, כמו פרבר, מזהה השפעות: ״יש פה השפעות ממאטיס ומפיקאסו, בעיקר ממגזרות הנייר שלהם, שבהן יש דמויות אנושיות. גם אצל שורץ ישנו שימוש בדמויות שנראות כסילואטות, לא דקיקות, המוצגות ברצף שבמסגרתו קיימת חזרה של דמות אנושית. החזרה מייצרת נוכחות וזיהוי, אבל יחד עם זאת עובר גם מסר לגבי הפולקלור כאמנות עממית של ריבוי.

״הדמות האנושית היא הבסיס שבזכותו ישנו אייקון, אפילו בבול קטן״, מדגישה גרנות. ״דרך שילוב הסגנונות שורץ מייצרת איזון בין המסר לצורה. הלבשת הפאטרן או האלמנט הפולקלוריסטי שמשתנה בין דמות לדמות מייצרת מראה של פסיפס. אורה מייצרת שרשרת שבה דמויות שונות ודומות, וכך עובר המסר של הפסטיבל: אירוע עכשווי ומודרני שמבטא עניין באמנות עממית מן העבר״.

הכירו בבצלאל, התאהבו בחיפה

שורץ היא מאיירת, מעצבת גרפית ואשת חינוך, בוגרת המחלקה לגרפיקה שימושית בבצלאל. היא נולדה בתל אביב בשם אורה אברהמי ביוני 1935, להוריה עדה ויוסף (יוס׳קה) אברהמי. ״אבי היה פעיל בהגנה וגם סרג׳נט בצבא הבריטי, ובמסגרתו תפקידיו השונים נדדנו בין ערים בכל רחבי הארץ״, היא מספרת. במסגרת ההצבות של האב התגוררה המשפחה בערים רבות, ביניהן טבריה, ראשון לציון וקריית חיים.

בגיל 17 החליטה ללמוד גרפיקה. היא נסעה לבצלאל, נבחנה למחלקה לגרפיקה שימושית ועברה את המבחנים בהצלחה. אך הוריה התנגדו שתתחיל ללמוד בירושלים בגיל כה צעיר: ״לא היה ברור היכן אתגורר וכיצד אממן את הלימודים״, היא נזכרת. בגיל 18 התגייסה לצה״ל; היא הייתה אמורה להתחיל קורס שרטוט בחיל ההנדסה, אך בסופו של דבר הקורס לא נפתח. במקום זה שירתה כפקידה בחיל.

בתום השירות הצבאי חזרה לבצלאל. במחלקה לגרפיקה שימושית לא שכחו את הנערה המוכשרת בת ה־17 שאותה קיבלו ללימודים שנתיים קודם לכן, ואיפשרו לה להתחיל ללמוד ללא מבחני קבלה נוספים. כך החלה בשנת 1955 את לימודיה בבירה.

אורה שורץ עם יעקב פאפו בסטודיו גרפיס, שנות ה־60

כרטיס הביקור של שורץ

אליהו (מתוקה) שורץ בסטודיו גרפיס, שנות ה־60

כרזת 29 שנים למדינת ישראל, 1977

בשנת 1959, לקראת סיום הלימודים, הגיעו למחלקה לגרפיקה שימושית נציגי סטודיו ״גרפיס״ החיפאי. באופן מסורתי, בחרו בכל שנה אנשי הסטודיו שניים־שלושה בוגרים, שעליהם המליצו מרצי המחלקה, במטרה להציע להם עבודה. הם בחרו את אורה ובוגרת נוספת, וכך החלה אורה לעבוד כמעצבת גרפית ומאיירת.

את אותו מסלול בדיוק – מהמחלקה לגרפיקה שימושית בבצלאל אל סטודיו גרפיס החיפאי, עשה שלוש שנים מאוחר יותר גם אליהו (״מתוקה״) שורץ, לימים בעלה. שורץ החל את לימודיו מאוחר יותר בשל שירותו הצבאי, וסיים בשנת 1962. כשאורה החלה את לימודי השנה הרביעית, הוא החל את השנה הראשונה. שלוש שנים לאחר שסיימה את לימודיה ונבחרה לעבוד ב״גרפיס״, ובעודה עובדת שם, נבחר גם הוא למשרה דומה.

השניים עבדו זו לצד זה, התאהבו, ובהמשך החליטו למסד את הקשר. הם התחתנו, התפטרו מגרפיס ויצאו לדרך עצמאית. בשנת 1966 ייסדו את ״סטודיו א.א. שורץ״, גם הוא בחיפה. הסטודיו התמחה בעיצוב כרזות, תדמיות גרפיות, בולים, תערוכות ועוד, ונחשב במשך שנים רבות לאחד המובילים בסצנת העיצוב הגרפי הישראלי בכלל, והחיפאי בפרט.

מתוקה, שנולד בבודפשט שבהונגריה ב־1935, הלך לעולמו בשנת 2013 בגיל 78. הוא עלה לארץ בשנת 1946 והתחנך בפנימיית הנוער ״בן שמן״. בהמשך שירת בצה״ל כלוחם בשייטת 13, והיה זה שעיצב, עוד בעת שירותו ביחידה, את הסמל שלה. ״הוא תמיד היה מאוד גאה בכך שעיצב את כנפי העטלף של הקומנדו הימי״, מספרת שורץ. מלבד עיסוקו כמעצב גרפי, הוא היה גם צייר, ״רשם יוצא מן הכלל״, היא מדגישה.

ומהיכן השם ״מתוקה״? כמו רבים בחברה הישראלית, גם אליהו שורץ זכה לכינויו מחבריו לשירות הצבאי. ״יום אחד, אחד מחבריו ליחידה צחק עליו שהוא דומה לאחותו של אותו חייל, ששמה היה מתוקה״, נזכרת שורץ. ״בתחילה הוא נעלב וכעס ואף התפתחה קטטה, אך בהמשך הכינוי דבק בו והמשיך איתו עד יומו האחרון״.

סמבו ואני

במהלך השנים איירה שורץ פריטים רבים, ביניהם כרזות, בולים וכ־30 ספרי ילדים. היא עשתה שימוש בטכניקות מגוונות כמו גואש, אקריליק ואקוליין (טושים של צבעי מים נוזליים), וכן בטכניקות מעורבות שבמסגרתן שילבה, לדוגמה, בין אקריליק לגירי פסטל.

אך הקריירה שלה התפתחה במקביל בשני מסלולים: מצד אחד אורה שורץ המאיירת העצמאית, זו שחתומה על עבודותיה (בעיקר ספרי הילדים), ומהצד השני האלף הראשונה מ־״א. א. שורץ״, שפעלה במסגרת הסטודיו המשותף עם בעלה, בעוד שהסטודיו היה זה שקיבל את הקרדיט.

בעבודות הסטודיו שמה המלא אינה צוין, ומחוץ לגבולותיו לא היה ידוע מי מהשניים עמד מאחורי העבודה. הדבר פעל גם לכיוון השני; גם שמו של מתוקה לא צוין, אלא תמיד ״א. א. שורץ״.

סקיצת גואש מקורית לבול ים המלח מסדרת בולי תיירות, 1989

גיליון בול ים המלח מסדרת בולי תיירות, 1989, מאוסף רני רדזלי

פולדר ממוספר וחתום על ידי אורה ומתוקה שורץ, בולי מועדים התשנב, 1991, מאוסף רני רדזלי

פולדר ממוספר וחתום על ידי מתוקה ואורה שורץ, בולי תיירות, 1989, מאוסף רני רדזלי

מעטפת יום ראשון בולי מועדים התשסח, 2007, בחתימת אורה שורץ, מאוסף רני רדזלי

מעטפת יום ראשון בולי מועדים התשנב, 1991, בחתימת אורה ומתוקה שורץ, מאוסף רני רדזלי

דוגמה לכך היו הבולים. למעלה מ־20 בולים עיצב ״סטודיו א. א. שורץ״ בעבור השירות הבולאי, והקרדיט ניתן תמיד לסטודיו. חלק מהבולים עוצבו על ידי אורה וחלק על ידי מתוקה. בין הבולים הבולטים שעיצבה היו בולי הסדרות ״תיירות״ (1989), ״מועדים התשנ״ב״ (1991) ו״מועדים התשס״ח״ (2007) המרהיבה, שבה מופיעות נשים מהתנ״ך. שמה אינו מופיע על גבי בולים אלו.

שורץ מספרת שאכן לא הוענק לה קרדיט בעבור העבודות שיצרה בסטודיו: ״ככה זה יצא״, היא מסבירה. ״פתחנו סטודיו משותף ועל כל העבודות חתמנו ״א. א. שורץ״, בהתחלה גם על הספרים שאני איירתי.

״יום אחד, לאחר שכבר איירתי מספר ספרים, שאלו אותי מספריית פועלים מדוע אני חותמת ״א. א. שורץ״ ולא את שמי. ההסבר שסיפקתי בקשר לסטודיו המשותף לא שיכנע אותם, ומאז חתמתי על הספרים שאיירתי, את שמי בלבד״.

ספר הילדים הראשון שאיירה היה ״סמבו ואני״ (הוצאת מסדה) שכתב צבי הרמן. היה זה בשנת 1965, עוד כשעבדה בגרפיס, והאיורים נעשו במסגרת עבודתה בסטודיו. בספר מתוארות הרפתקאותיה של רותי והכלב שלה סמבו ברחבי העולם, ואת האיורים ביצעה במגזרות נייר. מאז איירה עוד עשרות ספרים.

כריכת הספר סמבו ואני מאת צבי הרמן, הוצאת מסדה, 1965. צילום: רני רדזלי

כריכת הספר הוריי מתגרשים מאת זאב סגל, הוצאת קל-דע, 1978. צילום: רני רדזלי

כריכת הספר פיל ופלפל מאת גאלה אלמג, הוצאת קוראים, 2009. צילום רני רדזלי

כריכת הספר הבית הקטן מאת גאולה אלמוג. צילום: רני רדזלי

עבודה חשובה ובלתי נשכחת שיצרה הייתה כרזת ״כ״ט לעצמאות ישראל״ משנת 1977, במלאת 29 שנים למדינת ישראל. הכרזה, שעוצבה בסימן עשור לאיחוד ירושלים, זכתה בתחרות היוקרתית השנתית של עיצוב כרזת יום העצמאות והופצה בכל רחבי הארץ. בכרזה מופיעה יונת שלום לבנה עם ענף זית בפיה, על רקע העיר ירושלים.

״חתכתי בדים ויצרתי מעין קולאז׳ שירכיב את היונה ואת המבנים. הכוונה שלי הייתה שזה יראה כמו שטיח. העבודה רקומה, בהמשך השטיח צולם, וזה מה שמופיע על גבי הפוסטר״. כך נוצרה אחת הכרזות המעניינות והייחודיות מבין כרזות יום העצמאות של מדינת ישראל.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

לצד הפעילות המקצועית של הסטודיו עסקו אורה ומתוקה גם בפעילות חינוכית בתחום העיצוב. השניים הם מייסדיה של המחלקה לעיצוב גרפי במכללת ויצו חיפה, כיום המחלקה לתקשורת חזותית במרכז האקדמי לעיצוב ולחינוך ויצו חיפה. ״מכללת ויצו חיפה קיימת משנת 1971״, מספרת שורץ. ״בשנת 1974 החליט זאב שדמון ז״ל, אז מנהל המכללה, שהוא רוצה להקים מחלקת גרפיקה.

״מי שקישרה בין שדמון לבינינו הייתה גיתית הראל, שהכירה את מתוקה מבצלאל וסיפרה לשדמון כי הוא האיש המתאים לנהל את המחלקה״. מתוקה התקבל לתפקיד, וכך הוקמה המחלקה. כשהחלו לאסוף מרצים לסגל, פנו למעצבים המוכשרים שאיתם עבדו מספר שנים קודם לכן בסטודיו ״גרפיס״.

״הגרעין הראשוני של מרצי המחלקה, שנשאר גם הגרעין הקשה למשך שנים רבות, הורכב מהגרפיקאים שאיתם עבדנו בגרפיס, ביניהם ארי רון ז״ל וחיים שטייר ז״ל״, היא מספרת. מתוקה עמד בראש המחלקה כ־25 שנה ונחשב לאחד מאנשי החינוך לעיצוב החשובים בתולדות העיצוב הישראלי. במשך השנים, עד לפרישתה מהוראה לפני כעשור, לימדה שורץ במחלקה קורסים בנושאי צורה וצבע וכמובן איור.

כריכת הספר מה אלבש מאת גאלה אלמוג, הוצאת רנסנס, 1971. צילום: רני רדזלי

כריכת הספר מה אלבש מאת גאלה אלמוג, הוצאת קוראים, 2011. צילום: רני רדזלי

*כוכבית מייצגת שדות חובה

3 תגובות על הכתבה

  1. סיגל

    אבן בניין בתרבות הישראלית!כבוד!

  2. ניצה אטיאס

    אורה ומתוקה שניהם היו מורים שלי במחלקה לעיצוב גרפי במכללת ויצו, מורים נהדרים נתנו לי את הבסיס לכל עבודתי האמנותית.

  3. מוטי עמית

    אורה ומתוקה הם התשתית של לימודי בויצ״ו ויש להם יד ורגל בהבנת ויישום המקצוע

Comments are closed.

הוסיפו תגובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden