כל מה שחשוב ויפה
תמיד כאן, תמיד בצלאל
ניצוצות: ריאליזם קסום בעפולה. צילום: איריס ברנע

מגלים אוצרות // עוז זלוף

עוז זלוף, אוצר הגלריה עירונית בעפולה, מדמיין יחסי שכנות שמבוססים על מחוות אמנותיות, ומאמין בטיפוח של כוחות יוצרים מבפנים ובבנייה של נכסי תרבות מקומיים

הפעם הראשונה

בתחילת 2015 חיפשו בעיריית עפולה אוצר/ת לגלריה העירונית רחבת הידיים, שהיתה בעבר הספרייה העירונית. אני הייתי אחרי התיישבות בעפולה יחד עם חברי מתנועת תרבות ובכלל עסקתי בתיאטרון, כשחקן או כיוצר. הקמנו בזמנו תיאטרון פרינג׳ מארח במתנ״ס בשכונת גבעת המורה והקמתי סטודיו לציור, קולנוע ומשחק בפנימייה של משרד הרווחה. 

הייתי תלמיד בשנה ג׳ במדרשה לאמנות, היתה לי שאיפה להשכיר איזו חנות במרכז העיר, להפוך אותה לגלריה ולקיים בה חוגי אמנות לקהילה העירונית ולהציג את התוצרים בוויטרינות. תוך כדי ראיון הקבלה, שמבחינתי היה לתפקיד עובד זוטר בגלריה העירונית, הבנתי שאין שום סיבה להזמין תערוכות ואוצרים מבחוץ ושכדאי להקים במשאבים הקיימים מוסד שיהיה לו גרעין פנימי חזק ושונה, שהעניין שלו יהיה ״תיקון״ לבעיות שאנו מזהים בשדה האמנות, בעיות שמגבילות צמיחה תרבותית.

מהר מאוד התגייסו חברים מ״תרבות״ לאיגום משאבים (דלים. אנחנו כבר חזקים בעבודה עם תקציב מוגבל) לתכנית שהות אמן, להשכרה של מתחם סדנאות לאמנים בעיר, לגיוס אמנים שהיו מבחינתנו מעוררי השראה לתכנית. החלטתי שבשנה הראשונה אתמקד בתערוכות קבוצתיות כדי לעבוד עם כמה שיותר אמנים.

עוז זלוף. צילום: דימה חבר

את התערוכה הראשונה ״בקרוב תעבור פה רכבת״ אצרתי עם שותפי דאז רעי רביב, אמן נפלא, רגע לפני שנפתחה תחנת הרכבת החדשה בעפולה ובשיא הבנייה של שכונות ענק שהכפילו את מספר התושבים בעיר. יצרו בה ועבורה אמיר תומשוב, ליאת לבני, DEDE, רון עמיר, הגר אוידה ואורית אדר בכר שהיתה ה־מורה שלי במדרשה, ושדחפה אותי לכל פעולה שעשיתי אז, אם זה מסיבת גייז ודראג ואם זה אוצרות בגלריה. 

אני מאוד מאמין באוצרות של אמנים; היא לרוב מעניינת, פתוחה, לא מתבטלת בפני מובנים מאליהם ומאתגרת את ההפרדות שיש בשדה האמנותי. 

התחנה האחרונה

לאחרונה נפתחה בגלריה העירונית לאמנות בעפולה שאותה אני אוצר התערוכה ״ניצוצות: ריאליזם קסום בעפולה״. מזה שלוש שנים אני מנחה מעבדה לאמנים מרחבי עמק יזרעאל (עם חריגים מכיוון מרכז או חיפה) על יישוביו השונים – ערים, עיירות פיתוח, מושבים, כפרים ערביים וקיבוצים. אנו נפגשים אחת לשבוע לסשן של לימוד, שיח וסדנאות מעשיות איתי ועם שותפתי לפרויקט מרב סודאי.

הקבוצה במוצהר לא עושה אבחנה בין אמנים מקצועיים וחובבים, ואנו מקפידים על אינטגרציה רב־גילאית בין צעירים, סטודנטים, בוגרים ומבוגרים, במטרה לייסד קהילה אמנותית, ולא קליקה

הקבוצה במוצהר לא עושה אבחנה בין אמנים מקצועיים וחובבים, יש בה אמנים מנוסי מוזיאונים ותערוכות יחד עם מובילי תרבות קהילתיים, אנשים יצירתיים מטיבם ומורות לאמנות, ואנו מקפידים על אינטגרציה רב־גילאית, בין צעירים, סטודנטים, בוגרים ומבוגרים, במטרה לייסד קהילה אמנותית, ולא קליקה. בזמן סגר הקורונה בדיוק סיימנו סדרת סדנאות גוף ומחול, והגוף שהיה לנו כר פורה ליצירה הפך לאתר של חרדה.

רעי רביב. צילום: איריס ברנע

סימה לוין, פג תוקף

תרצה כפרי. צילום: איריס ברנע

לירון אוחיון

הזום של הקבוצה־קהילה הזו היה המשענת שלי לשפיות וליצירה בזמן הסגר ונפגשנו באינטנסיביות כמעט מדי יום, ארבעה־חמישה ימים בשבוע, ללימוד ולהתכתבות אמנותית, שקיבלה את הכותרת ״ריאליזם קסום״. עבדנו בהשראת ציירים וצלמים להט״ב שפעלו בעיקר בארצות הברית בתחילת־אמצע המאה ה20: אמנים כמו ג׳ורג׳ טוקר, פול קדמוס, ג׳ארד פרנץ׳, ששיחקו על הגבול בין ריאליזם לפנטזיה.

התערוכה בנויה כגן פלאות מזמין לשוטטות בשני אולמות גדולים ואני גאה בה מאוד, שכן האתיקה האמנותית שלה שונה מהנחות המוצא שאנו רגילים אליהן: אין בה עדיפות לנסיון מקצועי, הרבה יצירות נוצרו בשיתוף פעולה ומערערות על ערכים של בלעדיות ואינדיבידואליזם, שהם כל כך מוחלטים בשדה האמנות ובגדול תוקעים אותנו האמנים מבחינה מקצועית ומבחינה נפשית. למאמץ הצטרפו אמנים רבים מעפולה, ולוקחים בה חלק גם אמנים שהיו או שיהיו בתכנית שהות האמן של תנועת תרבות. היא כיפית מאוד, ובגדול עומדת על התפר שבין תערוכת אמנות לתערוכה חוויתית לכל המשפחה. 

מכל מלמדיי השכלתי

 קודם כל כל מה שגליה בר אור עושה. הקשרים שהיא בונה עם  אמנים, עם מפיקים, עם עובדי עירייה – זה משהו שלא ראיתי כדוגמתו. היא עובדת מתוך גרעין רעיוני פנימי וחסר פשרות, עם בסיס זהותי יהודי־ציוני־קיבוצי חזק ועם זאת פתוח, רחב אופקים, קווירי, מחבק כל כיוון חדש.

כתלמיד לא רשמי שלה היא מרבה לומר לי שני דברים שאני משתדל לדבוק בהם: 1. ״צריך לעבוד עם כולם״ ו־2. ״כל מה שרוצים לעשות אפשר לעשות, לו״ז הוא לא עניין״ (זה ביחס לשאלתי המתמדת, ״איך מספיקים הכל?״). יש לה יכולת לחשוף כל אמנות, גם מופשטת ביותר, כעניין חשוב, דחוף.

כתלמיד לא רשמי של גליה בר אור היא מרבה לומר לי שני דברים שאני משתדל לדבוק בהם: צריך לעבוד עם כולם; כל מה שרוצים לעשות אפשר לעשות, לו״ז הוא לא עניין

אני זוכה לעבוד גם עם עמי שטייניץ שהחל משנות ה־80 מאתגר את השדה האמנותי בהארה על מקומות חשוכים, ובקידום הנושא של אמנות מבוססת קהילה שתובעת מהאמן את המקום המחוייב אזרחית ומצפונית שלו. אני מתייעץ איתו או מארח אותו כמנטור כמעט בכל פרויקט גדול שלי ומקפיד להגיע אליו בלי אגו ובלי רושם, כך שלפעמים אני חושב שהוא מכיר אותי בעיקר מבוהל. 

תנועת תרבות בשוק הישן. צילום: יפה קורנט

בימים אלה מי שמפתיעה ומלמדת אותי דברים חדשים היא שקד מוכיח, כוראוגרפית ויוצרת פרפורמנס, בת 20 ומשהו(!) שמנהלת את הסדנה לאמנות ברמת אליהו מזה שנה. שקד בונה רציונל של אמנות־יחסים עם פעולות במרחב השכונתי, הוראה יחודית של תלמידי בתי ספר, תערוכות בבתי שכנים ובגני שעשועים, ובעצמה מנהלת דרך הרגליים: רוקדת בסלונים, אוכלת בשכונה ארוחות צהריים, מופיעה על גגות ובחצרות, ומשתטה בלי סוף.

היא אספה קבוצת אמנים אמיצים לתכנית שהות אמן, ובפסטיבל האחרון שלהם מצאתי את עצמי בחליפה ירוקה בתחנת אוטובוס מקבל ונפרד מתושבי השכונה הבאים ויוצאים ורוצה להעתיק מהם הכל. כדאי לשים לב למה שקורה שם, זה יותר ממעורר השראה.

תערוכת החלומות

הייתי רוצה לאצור שכונה, או עיר, לא כפרויקט כריזמטי וקצר טווח אלא כעבודה שאפשר לפרוץ איתה את כלוב הזהב של האמנות שהקוד שלו אומר ״לא מתערבים לנו בחירות היצירתית ובתמורה גם לא חייבים לנו כלום, בלי הבטחות לעתיד״. שיתוף פעולה מעמיק עם רשות מקומית, לעבוד עם מחלקות של קהילה, תרבות, חינוך ורווחה.

אני מדמיין להיות שייך למקום, לאנשים, לקשור שגרת חיים ביצירה אמנותית, ליצור יחסי שכנות שמבוססים על מחוות אמנותיות ותוכן רוחני משותף, ליצור מרחב אזרחי מזמין ליוזמות יצירתיות מהחוץ ולטיפוח של כוחות יוצרים מבפנים, לבנות נכסי תרבות מקומיים. כזה. 

בקרוב אצלך

אני לוקח חלק בצוות הקמה של ״תארבות״ – בית ספר גבוה לאמנות שעתיד לקום מייסודה של תנועת תרבות. בית הספר ישים דגש על ערכים של רב־ממדיות, בין־תחומיות, קשרי שיתוף בין האמנים הלומדים ועל יזמות תרבותית וחברתית (אז הרבה כתיבת תכניות, ישיבות היגוי, גיוס כספים).

מעבר לזה אני אוצר בשיתוף ליאב מזרחי אירוע של אמנות קווירית שיתקיים בבית אריאלה וברחבת מוזיאון ת״א בדצמבר, ובונה עם מוזיאון מרכזי בארץ חממת אמנים שמבוססת על עבודת האמנים במרחב החברתי הקרוב – שכנים, בתי עסק ומרחב ציבורי שסביבם. המטרה של התכנית, מעבר לקשר של טיפוח ומחוייבות בין הרשות לאמנים שלה, היא לפתח צרכים קהילתיים ויומיומיים ביצירה אמנותית ובנוכחות של אמן בקרב הציבור.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

חוץ מזה תכף נפתח בעפולה שנת פעילות שתהיה פרועה וכיפית במיוחד עם פרויקטים שאאצור ואני ממש מחכה להם – כולל פסטיבל אמנות רב־תחומי בשוק העירוני שאאצור עם תלמידיי ברחבי העיר, וכולל תכנית רזידנסי שתתמקד בקשרי אמנית וקהילה שישתתפו בה לילך לבנה (כוראוגרפית), אורה ראובן, קרן גלר, ענת שרון בלייס (משוררת), ועוד רבות וטובות. 


רוצה להשתתף במדור? שלחו לנו מייל לכתובת [email protected]
לקריאת כל המדורים לחצו כאן

קהילת יוצרים מקומית בתנועת תרבות. צילום: דימה חבר

*כוכבית מייצגת שדות חובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden