כל מה שחשוב ויפה
צילומים: רועי בן יהודה

רועי בן יהודה // [email protected]

רועי בן יהודה פתח חשבון אינסטגרם שאליו הוא מעלה צילומי ידיות של של רכבים, ״חלון קטן למוח של המעצב, לרוח התקופה״

ההחלטה ללמוד עיצוב תעשייתי הגיעה משום מקום: לא ידעתי בדיוק מה אני הולך ללמוד, ויותר מזה – לא ידעתי למה זה מה שבחרתי ללמוד. פשוט ידעתי שאני רוצה תלת־ממד, והבנתי שכנראה זה המקום.

ההחלטה הזאת הגיעה אחרי כמה שנים שעבדתי כמעצב גרפי, וזאת הייתה בשבילי הדרך והשפה להתבטא. גדלתי בעיתון במחנה, תחת פיקודו של ערן רובינפלד. ממנו למדתי מה זה גריד, מה זאת טיפוגרפיה, מהם משקלים ופרופורציות – הכלים הבסיסיים ביותר בשביל מעצב מתחיל. המשכתי להשתפשף, עברתי לעבוד בידיעות אחרונות ובטיים־אאוט תל אביב, וליצור כתבות מגזין ופרויקטים מסחריים.

לאחר כמה שנים, כשהתחלתי ללמוד בשנקר, המעבר לתלת־ממד היה חד. אסתטיקה תלת־ממדית מצריכה צורת חשיבה שונה לגמרי, כלים חדשים, ויש לה עקומת למידה אחרת. הרגשתי מחוץ לאזור הנוחות שלי, אבל נקודת התפר בין עיסוק בדו־ממד לתלת־ממד העסיקה אותי. רציתי לקחת את המחשבה הזאת ולתרגם אותה לפרויקט אישי וצדדי שילווה את תהליך הלמידה, ושאוכל להשליך עליו רעיונות ומחשבות מהלימודים במחלקה לעיצוב תעשייתי.

הפרויקט שבחרתי לעשות הוא פרויקט טיפולוגי, שלוקח השראה מסדרות הצילומים של בני הזוג ברנרד והילה בֶכֶר. הידית של דלת הרכב היא אוביקט יום־יומי, פונקציונלי: הוא פשוט שם לשנייה שאנחנו צריכים אותו, ונעלם מעיננו לאחר מכן. זה עניין אותי כי במהלך הלימודים פתאום הבנתי כמה השקעה נכנסת לעיצוב שלו.

רציתי לעמוד על ההבדלים בין הידיות השונות, לבחון השפעות של יוקרה, תקופה, וקשר עם המשתמש. הידית הייתה חלון קטן למוח של המעצב, לרוח התקופה. בגלל הפונקציה הפשוטה שלה היא הייתה מצע טוב לבחון את ההבדלים בין היצרניות השונות, בין הגישות השונות של המעצבים והיחס למורפולוגיה, לקשר עם המשתמש ולסגנון העיצובי שהשתנה עם השנים.

בגלל הפונקציה הפשוטה שלה, הידית היא מצע טוב לבחון את ההבדלים בין היצרניות השונות, בין הגישות השונות של המעצבים והיחס למורפולוגיה, לקשר עם המשתמש ולסגנון העיצובי שהשתנה עם השנים

ובאמת היו המון הבדלים. הבדלים חומריים: בין פלסטיק שחור ששובר לגמרי את הנראות של הרכב, לכרום, לידית שצבועה בצבע של הרכב. הבדלים במורפולוגיה: הרי לא יכול להיות שידית של האמר תיראה כמו ידית של הונדה סיוויק (אפילו שהן ממלאות בדיוק את אותה המטרה). 

ישנם יצרנים שמבינים שהמשתמש פוגש את הידית הזאת בכל פעם שהוא נכנס לרכב, והם ישקיעו בידית שתתמצת את הדי.אן.איי של הרכב – ספורטיבי, מאסיבי, חמוד או היי־טקי. מנגד עומדים יצרנים שהידית היא מעשה כלאחר יד, ואפשר לראות פתאום מספר דגמים שחולקים בדיוק את אותה הידית.

עוד שאלה שעלתה היא למה ברכבים מודרניים פתאום ישנה מגמה לנסות ולהעלים לגמרי את הידית? ניסיתי להתרכז בשאלה הזאת בזמן האחרון, איך המעבר למסכי מגע וחוסר טקטיליות מתבטא גם ברכבים שלנו? אולי העתיד הוא חסר ידיות לגמרי? וגורלן הוא כגורל הכפתורים של הסמארטפונים שלנו?

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

הפרויקט ממשיך להתקיים באינסטגרם, ואני לא יודע בדיוק מה תהיה נקודת הסיום שלו, אבל בכל יום הוא ממשיך ללמד אותי משהו אחר: לפעמים על התמדה בפרויקט, לפעמים על עיצוב וצורניות, לפעמים איך אפשר לבנות משהו בעל ערך מהמחשבה הכי איזוטרית שעוברת בראש.

אני מאוד מאמין בפרויקטים הקטנים האלו, אני חושב שלמידה היא לאו דווקא פורמאלית ולינארית. לפעמים מפרויקטים צדדים שלוקחים אחוזים בודדים מהזמן שלנו, ונראים מטופשים בהתחלה, אפשר להפיק המון. יש עוד אוביקטים שאתם חושבים ששווה לתעד? מה הם יהיו?


*כוכבית מייצגת שדות חובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden