כל מה שחשוב ויפה
קרקס הבריחה: שבוע העיצוב ירושלים 2021
ראידה אדון במוזיאון ישראל. צילומים מהעבודה ״זרות״: תמי וייס

זרה בתוך ביתה: ראידה אדון במוזיאון ישראל

ראידה אדון עשתה היסטוריה כאמנית הפלסטינית הראשונה שמציגה תערוכת יחיד במוזיאון ישראל, ואז באה הקורונה. בשבוע הבא תעלה פרפורמנס בתערוכה ״זרות״, ובימים אלה היא מצטלמת לסדרת טלוויזיה בעקבות הסכמי אוסלו

חגית:

בוקר טוב, ראידה, מה שלומך בימים חמים אלה?

ראידה:

תקופה מאתגרת 🙂

חגית:

נראה שאת מאוד עסוקה – בשבוע הבא (שלישי, 15.9) תעלי פרפורמנס משולב בווידאו ארט, בתערוכת היחיד שלך במוזיאון ישראל, שנפתחה מחדש אחרי המתנה ארוכה. ואת מצטלמת לסדרת טלוויזיה חדשה על החיים אחרי הסכמי אוסלו

ראידה:

התערוכה במוזיאון, אני לא יודעת אם היה לי מזל לפתוח אותה שלושה שבועות לפני הקורונה. בפתיחה היו שם המון אנשים, ויצא קטלוג יפהפה, ואז הכל נסגר. ועכשיו הזדמנות ראשונה להרים את הפרפורמנס שלי שוב (זו חתיכת עבודה, במסגרת מגבלות הקורונה)

חגית:

זה באמת אתגר – להחזיר לחיים את האפשרות לראות מופעים לייב.

במרכז התערוכה העבודה ״זרות״, שנרכשה לאוסף המוזיאון. היה לי הכבוד לראותה בפריוויו שהצגת בבית לחם, במלון שהקים בנקסי Walled Off Hotel. עבודה סוריאליסטית, חוצת תקופות, עמים ומקומות

ראידה:

נקודת המוצא היא מוטיב בהשראת עליסה בארץ הפלאות – שלפעמים היא הופכת לקטנה מדי ולפעמים גדולה מדי – והפכתי אותו לסיפור פוליטי משלי. בדמיוני זה התחיל מהרגשה שאני ממש זרה מהכול, ובא לי להתחבא בתוך משהו.

כי בתכלס, עצם היותי ערביה פלסטינית בישראל – עם אזרחות, אבל בלי דגל, מדינה, אדמה, קרקע, ורק עם זכרונות שאני נושאת מהדור שהיה לפניי – גורם לי להרגיש שאין לי קירות להישען עליהם. שאני כל הזמן נוסעת ממקום למקום, כמו המזוודה. אז עלה לי הרעיון להפוך את המזוודה לבית, אמנם בית יפה אך הוא לא הכי נוח.

בדיוק כמו המדינה שבה שתינו חיות. המדינה מאוד יפה, אך היא לא נוחה. את כל הזמן נאבקת בה על עצמך ועל הטריטוריה שלך

חגית:

נושא הזרות הוא חוט השני שעובר בכל עבודותייך, לצד החיפוש אחר הבית, במובן העמוק, הנפשי  והפיזי. לטובת מי שפחות מכירים אותך, ספרי בכמה מילים על עצמך – אמנית, שחקנית, קולנוענית, אשת אשכולות, אישה, ערבייה, ישראלית – איך את מציגה את עצמך למי שאת פוגשת לראשונה?

ראידה:

אני כל כך מלאה בזהויות, ולא בגלל שבחרתי בזה, אני תמיד מרגישה שיש בתוכי שתי נשים: אני אמנית ושחקנית; אני פלסטינית וישראלית; אני מעורבבת מבחינת דת; אני דוברת שתי שפות (ובסדרה החדשה אני מדברת אנגלית).

הנפש שלי חיה באור היום ופוגשת המון אנשים, אך כשכל העיניים נעצמות ומחשיך בחוץ, הנפש שלי משוטטת לה ואין לי שליטה עליה – ועל זה הפרפורמנס שלי מדבר. כן זו חתיכת דילמה, להגדיר מי אני  

ראידה אדון. צילום: לורה לכמן, מוזיאון ישראל

ראידה:

נולדתי וגדלתי בעכו, ואז עברתי לחיפה תקופה ומשם לירושלים. שם גרתי 12 שנה, מתוכן למדתי ארבע שנים בבצלאל. ועכשיו אני ביפו, אך אני גם טסה המון לחו״ל – השנה הייתי אמורה להיות חצי שנה בצרפת. זה התבטל יחד עם עוד תוכניות

חגית:

מעניין שבכל המעברים (בארץ) את חיה בערים המעורבות, ובאמת מגלמת בעצם אורח חייך את הגשר בין החברה הערבית פלסטינית והיהודית ישראלית

ראידה: 

אלו הם החיים שלי. זה חלק ממני שאי אפשר לברוח ממנו. אני באה ממשפחה מעורבת: אבא שלי ממשפחה יהודית, לכן אני נושאת את שם משפחתי ״אדון״. אני נוצריה, ויש עלי אחות נוצריה ואחים מוסלמים, ודוד (מצד אמא) שהוא יהודי. העניין של הדת בבית הוא לא כזה משמעותי

חגית:

יוצא דופן וכמעט אחרית הימים. הלוואי וכל המשפחות היו מעורבבות ככה. ואיך זה מתנקז לסרט ״זרות״, שבמרכז התערוכה שלך במוזיאון ישראל?

ראידה:

העבודה על הסרט הייתה כמו מחקר על עצמי ועל אחרים. אנחנו רואים בשנים האחרונות פליטים ומהגרים בכל העולם, וזה מאוד נוגע בי, אולי בגלל שגם אני חשה פליטה. בכל יום ביום יום שלי אני נאבקת על עצמי ומקומי, כאישה וכאמנית. אגב, בסרט משולב שיר של הזמרת המצרי לילה מורד, שגם לה היו שתי דתות, במקור יהודיה שהתאסלמה. 

יום אחד במחקר באינטרנט קפץ מולי צילום אחד של פליטים – והם נראו כל כך יפים ואציליים. זה הזכיר לי את המשפחה שלי, שהייתה כל כך אריסטוקרטית. ונראה לי שכל מי שהיה מסתכל היה יכול להרגיש שזו המשפחה שלו.

בהתחלה חשבתי שאלה פליטים פלסטינים אך כשקראתי התברר שהם היו יהודים שגורשו על ידי העותמאנים בשנת 1917 (הבטיחו להם שהם יחזרו לבתים שלהם, והיהודים הסתובבו עם מפתחות הבית שלהם אך לא חזרו. הרבה מהם מתו מצער ורעב ומחלות. וזה בדיוק גם הסיפור של הפליטים הפלסטינים והסיפור של הסורים והסיפור של הנעדרים מקוסובו. הבנתי שאנחנו בני האדם כל כך אכזריים, ברגע שעם אחד מתחזק הוא יכול לגרש את האחר

חגית:

אחד הדברים החזקים בעיניי בעבודה הזו, הוא ההוכחה שאנחנו לא יודעים מי הוא מי לפי מראה עיניים. כל הדחף הגזעני שלנו מושתת על ההנחה שאנחנו יודעים לזהות מי ״אנחנו״ ומי ״האחרים״

ראידה:

לכן בווידיאו ארט שלי היה לי חשוב שיהיו מכל העדות, הדתות והשפות. אירופאים, רוסים, פלסטינים ויהודים. הסרט מתחיל משיר ערש רומני (ולא פלסטיני). אנחנו לא משנים ולא משתנים. תסתכלי מסביב, רובנו מעבירים את הכאב שלנו לדור הבא. היה לי חשוב שם לתת לפליטים להסתכל ישר למצלמה כדי להסתכל עליך (הקהל) ולשאול אותך מה עשית כשהוא והיא גורשו מבתיהם.

רובנו לא עשינו כלום, הרי מה שקרה בסוריה נתן לי להבין עד כמה בני האדם אדישים לא מעניין אותם כלום חוץ מעצמם והם לא מבינים שהצרות של השכן יכולות להשפיע עליהם

חגית:

את אישה מאוד אמיצה. מצד אחד ניחנת ברגישות יתר – ממש חשיפה רגשית יתרה; מצד שני את לוקחת את החומרים הקשים של החיים ויוצרת מהם את האמנות שלך

ראידה:

הרי זו העבודה שלנו כאמנים, לספוג ולדעת להוציא ולרגש

חגית:

מה המשמעות של הצגת תערוכת יחיד במוזיאון ישראל עבורך? זו חוויה של הישג מקצועי?

ראידה:

אגלה לך סוד: לא ידעתי שאני הערבייה הראשונה שיש לה תערוכת יחיד במוזיאון ישראל, אחרי 70 שנה למדינה! אבל אף פעם לא חשבתי על הצגת האמנות שלי במונחים של הישג. אני יכולה להציג בכל מקום שבו החומר האנושי שלי יכול לעבור, וכמה שיותר קהל יראה

חגית:

גם אני לא ידעתי שזו תערוכת יחיד ראשונה לאמנ.ית ערבייה. 

בשנה שעברה חווית טראומה כשעבודה שלך הודחה מפסטיבל קולנוע פלסטיני בפריז בגלל טענות של BDS, כנגד השיתוף של קרנות ישראליות במימון העבודה. כך ש״הישג״ בישראל עלול לפגוע במעמדך כאמנית בינלאומית?

ראידה:

זו לא טראומה, זה יותר עצבן אותי, הצביעות הזו, הלאומניות השקופה. אי אפשר להגיד אני פלסטיני ונלחם על זכויות האדם, כשאני נמצא בחו״ל יושב רגל על רגל. וזה מה שעושים הרוב. אנשים מחזיקים בכל מיני אידאולוגיות שהם לא בלב הבעיה או הסכסוך.

כמו מה שקורה עכשיו סביב השלום עם דובאי – כולם מתלהבים, ואומרים שזה שלום היסטורי. זורקים לאנשים צעצוע כדי לשחק בו, והצעצוע הזה הוא יפה, עשיר מסנוור. הרי אם דובאי לא היתה עשירה את מי היא היתה מעניינת? האם השלום הזה הוא אמיתי או שהוא שלום של אינטרס כלכלי? הרי יש שלום למשל עם מצרים וירדן, האם אנחנו רואים פה מצרים? האם יש שיתופי תרבות בינינו? האם הירדנים מסתובבים בינינו? לא! 

כל המדינות הערביות האלו מטיחים בנו – הערבים שחיים בישראל – שאנחנו בוגדים! האם אני היא הבוגדת? אני והמשפחות שב־1948 נלחמו על הבתים והאדמות שלהם ולא עזבו, הם הבוגדים? אנחנו הפלסטינים. מי שבגד בנו, בעם הפלסטיני, זה ה־BDS שחי לו באירופה ובארצות הברית, ולא מתמודד פה. יפה מאוד להקים פסטיבל תרבות פלסטיני ולא לשתף אמנים פלסטינים…

עדיף לעולם הערבי שלא יפתח את הפה ויגיד שאני בוגדת אני לפחות דרך האומנות שלי מעבירה מסר אנושי, הם תמורת השלום קונים מטוסים ונשק, על חשבון הכאב שלי. השימוש בכאב שלי הוא הטראומה שלי

חגית: 

זה מזכיר את השיר של יהודה עמיחי – במקום שבו אנחנו צודקים – ה־BDS פועל מתוך תחושת צדק עיוור. אולי היו עושים צדק אמיתי אם היו מזמינים אותך לדבר בפסטיבל על החיים במציאות הפלסטינית בישראל

ראידה:

 העולם לא רוצה לשמוע קשה לו להתמודד. כנ״ל הישראלים פה בארץ, במיוחד השמאלנים – כל מי שמעדיף לחיות בתוך הבועה ולהרגיש שהוא איש צדק, אבל מרחוק

חגית:

אני מרגישה שלעולם לא אוכל להבין (באמת להבין) את נקודת המבט שלך, אבל אני יכולה לחוש ולראות את הכאב והאמת הפרטית והאוניברסלית שעולה מהעבודות. בפרפורמנס שאת מעלה – שבגופך את מדגישה את הסערה הפנימית והחיצונית, הפוליטית ומאבק חיי היומיום

ראידה:

העיניים שלנו הם מצלמה ומראה לאחר. יש הרבה רוע מסביב, והעיניים שלי רואות. אך אני יודעת גם לנער את הכאב הזה מעלי. האמנות היא תרפיה לי ולקהל – דרכי הוא יכול לנשום, דרך האמנות שלי אני מדברת גם בשמו

חגית:

לפני שניפרד – כמה מילים על הפרויקט החדש והמסעיר. סדרת הטלוויזיה שאת מככבת בה, קו־פרודוקציה נורבגית ישראלית פלסטינית? ממש אוסלו ג׳ 

ראידה:

כן! זה כל כך כיף לי שיש לי גם את המשחק. זה יוצר איזון. בסדרה ששמה ״מה שקרה באוסלו״ אני עושה תפקיד של מתרגמת ערבייה שלמדה בברלין ועבדה עם המשלחות בתהליך אוסלו. כעבור שנים, אחרי שהתקווה התפוגגה ואירועים התרחשו, נפגשים כמה מהידידים שעבדו יחד. 

אני משחקת לצד עמוס תמאם, ג׳מיל חורי, ועוד שחקנים טובים הבימאי הוא אורי ברבש. הצילומים התעכבו בתקופת הקורונה ועכשיו מתחדשים, מאוד אינטנסיבי ומרגש

חגית:

בהצלחה – בסדרה, בפרפורמנס, בתערוכה – ושנה טובה 💓🙌🏼

ראידה:

🙏


ראידה אדון, זרות 
אוצר: אמיתי מנדלסון
מוזיאון ישראל, ירושלים

 

*כוכבית מייצגת שדות חובה

תגובה אחת

  1. נירה כלב

    מעניין מה הפיתרון האידיאלי מבחינתך.
    אם היו ניתנות לך כל משאלות ליבך האם היית רוצה שהיהודים יעזבו מפה?
    ליהודים אין לאן ללכת וכנראה שגם לערביי ישראל ולפלשתינים.
    תעשו לעצמכם טובה ,תיתנו לנו פה ליחיות בשקט לצדכם,וגם לכם יהיה טוב.
    דיי להלום בנו ,לנו אין לאן ללכת.

Comments are closed.

הוסיפו תגובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden