כל מה שחשוב ויפה

אדיר סלוצקי מחפש את הרגע של ה״להיות ביחד״

אדיר סלוצקי חקר בתכנית לתואר שני בתקשורת חזותית בבצלאל את הקשר בין אנימציה ואינטראקטיב. בתערוכת הבוגרים שתיפתח בחמישי הוא יציג משחק מרובה משתתפים שפיתח במציאות רבודה

יובל:

הי אדיר, מה קורה? ומזל טוב שהצלחת להגיע לסוף הלימודים בשנת הקורונה. אני מניח שזה לא היה פשוט

אדיר:

זה אכן לא היה פשוט אבל יש לזה גם יתרונות: קודם כל, אפשר לחסוך את הנסיעות לירושלים, שזה כבר יתרון לאנשים עובדים, וגם המרצים פחות עסוקים בעקבות זה אז אפשר להתייעץ איתם יותר בקלות, אפילו מחוץ לשעות הלימודים, שזה משהו שיותר קשה להשיג כשמתרוצצים משיעור לשיעור

יובל:

לגמרי. במה אתה עובד? ספר בכמה מילים על עצמך לטובת אלו שלא מכירים

אדיר:

אני עובד כיום כמעצב חווית משתמש בסטודיו בלינק. עד לא מזמן הייתי מעצב חווית משתמש בחברת אקספרטים ולפני כן הייתי במאי אנימציה בערוץ בייבי, שם עבדתי על סדרת ילדים לגילאים 0-3, ולפני זה הייתי סטודנט בתואר הראשון בבצלאל – במחלקה לאנימציה (אמנויות המסך), חוץ מזה אני בזוגיות מאושרת עם חן כבר 12 שנים ואני מכין שקשוקה נפלאה בשבת בבוקר

יובל:

זה מסביר מה הוביל אותך לחקור בתואר את הקשר שבין אנימציה ואינטראקטיב (לא השקשוקה. או אולי כן). מה הייתה נקודת המוצא שלך?

אדיר:

נקודת המוצא שלי היא שיש משהו מאוד מנתק בלהסתכל כל היום בתוך מסכים: אנחנו עובדים על המחשב, יושבים עם הסמארטפון, ולפעמים אפילו ישנים איתו, ואני רואה איך אנשים מעבירים ימים שלמים מבלי לצאת מהמסכים. כל האינטראקציה מתבצעת באופן א־סינכרוני דרך פייסבוק, אינסטגרם ודומיהם, כבר אין את הרגע של ה״להיות ביחד״, שזה מעולה אם העסק שלך הוא לעשות אנימציה כי יותר מסכים זה גם יותר אפשרויות, אבל זה לא בהכרח טוב לקשרים האנושיים שלנו

יש משהו מאוד מנתק בלהסתכל כל היום בתוך מסכים. כל האינטראקציה מתבצעת באופן א־סינכרוני דרך פייסבוק, אינסטגרם ודומיהם, כבר אין את הרגע של ה״להיות ביחד״

יובל:

זה השלב שבו אני שואל בן כמה אתה…

אדיר:

35, בקרוב אהיה בן 36, אבל אני לא חושב שזה עניין של הזדקנות. להפך: אני לא נגד הטכנולוגיה ולא טוען שזה שטויות של ילדים מתבגרים, הפתרון שלי הוא סך הכל גם טכנולוגי – אבל פחות מנתק

אדיר סלוצקי. צילום: חן לב

יובל:

מה הפתרון?

אדיר:

בעיני הפתרון הטכנולוגי שכבר נמצא מעבר לפינה הוא מציאות מעורבת: כל הטכנולוגיה של מציאות רבודה (AR) היא דרך אלגנטית לקבל מה שאנחנו צריכים מהעולם הדיגיטלי מבלי הצורך להתנתק מהסביבה שלנו. ככה אפשר להנות משני העולמות, לעבוד, לשחק ולבלות באמת ביחד, באותו החלל הפיזי

יובל:

בוא תהיה ספציפי וספר על פרויקט הגמר שלך

אדיר:

הפרויקט שלי הוא משחק במציאות רבודה: השחקנים מחזיקים מכשירי סמארטפון מעל שולחן פיזי בחלל והם נזרקים לתוך אותו משחק לוח וירטואלי, שמטרתו היא להגיע מנקודת חשמל אחת לנקודה השנייה. כדי לעשות זאת הם מחברים מנורות ״הלוגן״ אחת לשנייה בקווים ישרים אך כל אחד מהשחקנים אחראי על ציר אחר במשחק, כך שכדי לסיים את השלבים הם חייבים לעבוד ביחד, אחרת כל אחד יתקדם רק בציר שלו ולעולם לא יגיע לנקודה הנכונה

יובל:

אני לא בטוח שהבנתי איך המציאות הרבודה עובדת פה: אני ״מכוון״ את המסך של הנייד מעל השולחן? מה שאני רואה משנה לפי המיקום שלי? השחקן השני רואה את אותה נקודת מבט? יכול להרחיב?

אדיר:

כל שחקן מחזיק את הסמארטפון מעל שולחן, שעליו נמצא ״טראקר״, כדי להקל על האפליקציה למקם אותך בחלל ביחס לשולחן. הלוח הווירטואלי מופיע על השולחן, אצל שני השחקנים הוא מופיע באותו המקום: גם אם הם מסתובבים סביב השולחן, לכל שחקן יש את נקודת המבט שלו על המתרחש לפי המיקום שלו בחלל הפיזי, אבל שניהם משחקים את אותו המשחק.

אני חוזה שיהיו אנשים שיתפסו נקודת מבט קצת שונה ממה שהתכוונתי כדי שיהיה להם נוח יותר להניח את המנורות. בכל מקרה יש להם את האופציה, אני לא מחייב אנשים לעמוד במקום מסויים, לא הדבקתי כפות רגליים על הרצפה

יובל:

מה אתה חושב ההבדל, מבחינת האינטראקציה בין שני השחקנים, אם הם היו משחקים אותו כל אחד בבית שלו ולא אחד ליד השני. מה נותן הלהיות ביחד הזה שהזכרת מקודם?

זה כבר לא אנשים שיושבים פסיביים מול מסכים, אלא אנשים שמבלים זמן ביחד, אפילו שהמשחק עצמו די פשוט. האתגר נהיה הסינכרון בין השחקנים

אדיר:

אני בטוח שיש הבדל מהותי, אפילו הרגשתי אותו כששיחקתי את המשחק עם אנשים אחרים. פתאום כשאתם נמצאים באותו חלל זה מרגיש חברתי הרבה יותר, השחקנים (כולל אותי) מתחילים לדבר אחד עם השני, לתכנן את המהלכים קדימה, להתייעץ לגבי המנורות שיש לשים. זה כבר לא אנשים שיושבים פסיביים מול מסכים, אלא אנשים שמבלים זמן ביחד, אפילו שהמשחק עצמו די פשוט. האתגר נהיה הסינכרון בין השחקנים

יובל:

ואני מניח שברגע שהמשחק יהיה מורכב יותר אז גם הפונטציאל לאינטראקציה גדל? יש לך מחשבות לאן אתה יכול לקחת את זה?

אדיר:

כמובן, קודם כל רמת הקושי עולה בין השלבים, אז ניתן לייצר עוד שלבים יותר מאתגרים. גם חשבתי על אפשרות בעתיד לצרף אפילו עוד שחקנים: אם משאירים את המטאפורה שכל שחקן מייצג ציר אז מהר מאוד זה יעלה את רמת הסיבוכיות, כמובן שאחרי שלושה צירים זה נהיה מאתגר לייצוג ויזואלי. גם חקרתי אפשרויות של משחק שבו השחקן השני לא רואה את המהלכים שלך, וכך המשחק נהיה הרבה יותר מאתגר, כמו בלאק־ג׳ק או צוללות שרק בסוף מגלים מי הוביל למהלך המנצח.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

אבל ברור לי שהתערוכה היא רק עוד שלב בפרויקט הזה, אין ספק שהוא עוד ישתנה ויתפתח גם אחרי סיום התואר השני, פשוט חבל לעצור כאן ולא להגיע למצב שהמשחק מגיע לחנות האפליקציות וכל אחד יכול לשחק בו בבית עם אחים/ חברים/ בני זוג וכו׳

יובל:

נייס. מי שיגיע לתערוכה יוכל לשחק במשחק?

אדיר:

ברור. מי שיגיע יוכל לשחק במשחק עם חבר וגם לראות קצת מאחורי הקלעים של תהליך העבודה. הקמתי חלל יפה ונעים לשחק בו וברור לי שעקב הקורונה יגיעו פחות אנשים, שזאת עוד סיבה לאפשר גם לשחק מהבית בעתיד

יובל:

בהחלט. מה עוד? משהו חשוב נוסף להגיד לפני שמסיימים?

אדיר:

אני רוצה להודות לליאת לביא, ראש התכנית, וכמובן ממליץ על התואר השני לכל מי שרוצה להתנסות עם דברים שחדשים לו. גם לי לא היה נסיון מעשי עם מציאות רבודה לפני התואר, אבל בעזרת צוות מרצים תומך ומדרבן אני גאה לסיים את התואר, תודה לבצלאל 🙏🏼


תערוכת בוגרי התכנית לתואר שני בתקשורת חזותית, בצלאל
אוצר: גיא שגיא
רח׳ הרצל 119, תל אביב
פתיחה: 10.9; נעילה: 22.9

*כוכבית מייצגת שדות חובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden