כל מה שחשוב ויפה
איתי אלטרץ ורון רוברט לוי. צילום: גל חוברה

20 ומשהו // איתי אלטרץ ורון רוברט לוי

הולכים לשטיפת מכוניות ועפים על הטיפוגרפיה המזעזעת; אוהבים דברים מכוערים, וכמעט בכל דבר שעושים מכניסים שגיאה בכוונה

איתי אלטרץ ורון רוברט לוי, בני 27, המייסדים של אנטרפרייז.

הבנים נורא בנים והבנות נורא בנות

איתי: שנינו ירושלמים, ילידי 93׳. 

רון: אחרי כמה שנים שנתקלנו אחד בשני מדי פעם באירועים חברתיים, הוא זרק לי איזו הערה על מכנסיים שלבשתי, שאף אחד לא שם אליהם עד אז. 

איתי: אני ארחיב ואגיד שבאיזשהו שלב רון עבר טרנספורמציה: ביום אחד הוא הפך מחנון לילד הכי מגניב בשכבה. הוא לבש סקיני מבד סטרץ׳, וכל כך התלהבתי מזה ואמרתי לו אחי, איזה סטרץ׳ מגניב. הוא הסתכל עלי והתפוצץ מצחוק.

רון: מאז התחלנו להבין ששנינו אוהבים את אותם דברים, נמשכים לאותם עולמות. זה קצת קשה למצוא אנשים שמדברים איתך באותה שפה בירושלים. מבחינת תוכן ותרבות העולם מצומצם, לפחות מהחוויה האישית שלי כשגדלתי: הבנים נורא בנים והבנות נורא בנות. ותמיד איתי ואני נמשכנו לעולמות האחרים, לכל מה שבשוליים. זה גיל כזה שהמוח הוא כמו חמאה, וכל דבר שמוסיפים לחמאה הזאת יהיה מדהים. באותה תקופה הייתי משוטט בפורומים של FXP.

רון רוברט לוי: קשה למצוא אנשים שמדברים איתך באותה שפה בירושלים. מבחינת תוכן ותרבות העולם מצומצם, לפחות מהחוויה האישית שלי כשגדלתי: הבנים נורא בנים והבנות נורא בנות. ותמיד איתי ואני נמשכנו לעולמות האחרים, לכל מה שבשוליים

איתי: זה האתר הכי גדול של פורומים בארץ, ולפני 15 שנים שלא היה פייסבוק, זה היה המקום לדבר על תחומי העניין שלך. כל דבר: פורום פוקימון, פורום מוזיקת דאבסטפ. 

רון: בין השיטוטים נכנסתי גם לפורום שמוקדש לחתימות, והיו שם פוסטים של איך להוריד פוטושופ ומדריכים בסיסיים. זה היה פוטושופ 6, גרסה ראשונית ובסיסית אז גם לא היה קשה ללמוד אותה. כל שנה שהתוכנה התעדכנה, גם אני התעדכנתי יחד איתה.

משם המשכתי לעסוק בעיצוב. בשלבים מאוחרים יותר הניסיון הזה בתוכנות של אדובי גרם לי להימשך לתחום, וככה התגלגלתי לעבוד יחד עם סצנת התרבות האלטרנטיבית בירושלים. עבדתי עם תלתליסטים ועם פרגמון, ועכשיו במקביל לבצלאל אני המנהל האמנותי של מתחם האלפבית, הפאי ורדיו abc (החדש שלהם).

עיצוב גרוע

איתי: תמיד התעניינתי בעיצוב, תמיד היה לי עניין בדברים יפים, ומאז ומתמיד הייתי מצייר, או עושה גרפיטי. והרבה מהאהבה שלי לעיצוב ומה שאני יודע בתחום מגיע מרון. אחרי הצבא נסעתי לאמסטרדם ועבדתי שם בעגלות.

מתישהו התחלתי לסבול, כי בעבודה הזו רק מנסים למכור כל היום. הייתי חוזר מהעבודה כל יום ותמיד הייתי כותב לעצמי. היו לי המון רעיונות כל הזמן, והבנתי שאני צריך לעשות משהו בכתיבה. חזרתי לארץ, התחלתי ללמוד קופיריטינג, וכשסיימתי את הלימודים התחלתי לעבוד במשרד הפרסום אדלר חומסקי.

העבירו אותי במשך שנה וחצי טירונות פרסומאים קשה. משם עברתי לעוד משרד, ומשם עברתי ל־awesome, משרד מיתוג. החלטתי לעזוב כי התחלתי להבין שאני לא במקום הנכון, שאני לא נהנה. גם אם יוצא תוצר בסוף, הוא עבר כל כך הרבה פילטרים וזה לא קשור לרעיון שהיה לי בהתחלה. אנטרפרייז הוא ביטוי של הכישרון שלי שהרבה יותר כיף לי ואני מרגיש איתו בטוב. 

רון: אנטרפרייז מתבשל כבר ארבע שנים, וזה לגמרי השלמה אחד של השני: תכונות שחסרות לי איתי מביא ותכונות שחסרות לו אני מביא. אנחנו יושבים על הכל ביחד.

איתי: אני אחראי על הקופי ורון אחראי על העיצוב, את הרעיונות אנחנו מביאים ביחד. האמת שאנחנו חושבים על לעשות בגדים ולעצב יחד כבר מגיל 20. ניסינו הרבה פעמים להביא את זה לידי ביטוי. ואז לפני שנתיים החלטנו על השם: גם המילה מתגלגלת יפה וגם המשמעות שלה היא יוזמה. תוך יום אחד היו לנו כבר חמישה או שישה עיצובים. 

רון: ידענו באופן כללי מה הכיוון של אנטרפרייז: התעסקות בעיקר באסתטיקה של היום־יום, הדברים שכולנו עושים וצריכים לעשות אבל לא ממש מתמקדים בהם. דווקא במקומות האלה אנחנו עוצרים ובוחנים את מה שנמצא שם, לוקחים את מה שטוב בעינינו עם תוספות שלנו כדי להקפיץ את זה למקום יותר אסתטי. 

איתי: כל חיי היו לי בעיות עם הגוף שלי, והיה לי מאוד קשה לקנות בגדים. מפמפמים לך בכל מדיה אפשרית נשים רזות וגברים עם קוביות בבטן, בלי פגמים בכלל. פיתחתי סלידה מכל היופי המלאכותי, זה נראה לי כל כך מזויף. התחלתי עם השנים להימשך יותר לאסתטיקה של דברים שבורים ומלוכלכים, אני מרגיש שהדברים האלה הרבה יותר אמיתיים.

איתי אלטרץ: אנחנו ממש אוהבים דברים מכוערים, עיצוב גרוע. הולכים לשטיפת מכוניות ועפים על הפונט בגודל הלא הגיוני, על הטיפוגרפיה המזעזעת. אני נמשך לדברים מכוערים ולטראשיות, לשלטים של מוסכים או שלטים עם שגיאות כתיב

ככלל אנחנו ממש אוהבים דברים מכוערים, עיצוב גרוע. הולכים לשטיפת מכוניות ועפים על הפונט בגודל הלא הגיוני, על הטיפוגרפיה המזעזעת. ואז לוקחים את הדבר הזה כרפרנס ומתחילים ליצור מחדש. רון עושה בסיס של טיפוגרפיה או עיצוב ואני מביא את הקופי. אני נמשך לדברים מכוערים ולטראשיות, לשלטים של מוסכים או שלטים עם שגיאות כתיב.

דודה שולה מעפולה

רון: הסווטשירט של ה־Car Wash הוא המוצר הראשון שהוצאנו. ישבנו בבית שלי ומצאנו אתר שמדפיס ושולח בגדים לפי עיצוב אישי. אתה יכול לבחור את סוג הבד, התפירה, ההדפסה וכולי. בחצי שעה עשינו מוקאפים, שלחנו את ההזמנה והעלינו לאינסטגרם שלנו. בתוך שעה הכל נמכר. 

הכתובת שהכנסנו לעיצוב היא מקום שהיינו בו יחד בניו־יורק. יש המון פעמים בדיחות אישיות שלנו, כל מיני כתובות של מקומות שהייתה לנו בהם חוויה מסוימת, או מספרי טלפון שאנחנו רוצים שיתקשרו אליהם. 

איתי: כתבנו שם את מספר הטלפון של מאפיות אנג׳ל בניו יורק, של חבר טוב שלנו. גם לדוגמה להגיד Tactic Garments זה לא נכון. כמעט בכל דבר שאנחנו עושים אנחנו מכניסים איזו שגיאה בכוונה. אני לא זוכר מאיפה זה התחיל, טעינו באיזה משהו ואז הסתכלנו אחד על השני ואמרנו – אולי זה הקטע שלנו. זה ממש מתחבר לאסתטיקה השבורה והנמוכה. 

רון: גם בחולצה של הדליקטסן כתבנו Meat פעמיים. זה פשוט מושך את תשומת הלב וגם גורם לך לעצור ולצחוק, ואז יש לך איזו נחת. 

איתי: משהו שהפריע לי במשרדים שעבדתי בהם, הוא כששופטים רעיון על פי האם דודה שלי שולה מעפולה תבין; זה הביטוי. מתייחסים לשולה מעפולה כאילו היא איזו פריפריאלית שאין לה מושג מהחיים, לא יודעת לקרוא ולכתוב.

כל מה שאתה רוצה לעשות זה לגרום לבן אדם להרגיש שייכות, או להעלות לו חיוך. אם כתבתי פרסומת מצחיקה ומישהו יצחק ממנה, כנראה שעוד אנשים יצחקו ממנה. וזה גם מה שמשגע אותי בהרבה מעצבים, שמנסים לכוון כל כך גבוה, כשהכל קורה למטה. Stüssy לדוגמה, מותג סטריט־וור קליפורני, מתעסקים הרבה באסתטיקות שהן כביכול down to earth; הם לא מוגזמים. המחירים שלהם אמנם יקרים, אבל הם בגובה העיניים, וזה משהו שמאוד חשוב לי. 

זום עד שש בבוקר

רון: אחר כך שיתפנו פעולה עם סניקרבוקס. 

איתי: המקדש של הסניקרס בארץ. 

רון: לכבוד יום הולדת תשע לחנות הם פנו למעצבים וביקשו מהם לייצר חולצה. לקחנו את זה למקום של חנות נעליים מהעתיד, עם אסתטיקה כאילו נמוכה, איך תיראה חנות נעליים בדרך יפו בשנת 3022.

אחר כך התחילה הקורונה והרגשנו שיש לחץ, הכל נעצר תוך שניה. מעצבים שאני רואה שכל הזמן עובדים, פתאום הפסיקו לפרסם עבודות. אני לא יודע מאיפה בשנינו נכנסה דווקא רוח אחרת: הרגשנו שזו התקופה ליצור בה. הייתי בשוונג כבר מהסמסטר (שנה שנייה בלימודי תקשורת חזותית בבצלאל), עוד לא נרגעתי ובער בי להמשיך לעשות דברים. 

איתי: בהתחלה הכנו רקעים לזום: שמנו לינק בביו שאנשים יוכלו להוריד. ואז עשינו פנזין. 

רקעים לזום

הפנזין

רון: עשינו את הפנזין בשחור לבן, גם כדי שיהיה אפשר לצבוע, אבל בעיקרון האופי של פנזינים הוא ללכת על כמה שיותר לואו־טק. הדפסנו וחילקנו אותו בחינם, זה היה חלק מ״מתנות הקורונה״ של אנטרפרייז. 

איתי: דיברו בתקשורת על זה שדתיים מפיצים קורונה, ממש דיבורי שנאה. אין להם טלוויזיה או חדשות, ברור שהם לא ידעו מה לעשות. ואז רון הביא את האימג׳ הזה של משפחה חרדית והתחלנו לשחק איתו. התוכן בפנזין הוא בין אמת ללא, המון עיצובים שהבסיס שלהם הוא משחקי אסוציאציות בין שנינו. עשינו זום עד שש בבוקר, כל אחד בדירה שלו, וזה נוצר תוך איזה לילה וחצי. 

לא לבזבז את כל הארטילריה בפעם אחת

איתי: על הרעיון של למכור חולצה יחד עם פיצה אנחנו מדברים כבר אולי שנה. ואז עמית ראם פנה אלינו: הוא ועמית ברק הפיקו את פרויקט שליחות תרבות, במטרה לפרגן לאמנים צעירים. כל אמן יצר פריט אחד שאפשר לרכוש בעמוד הוולט של התדר, ואפשר גם להוסיף פיצה. רון בשניה וחצי הביא את הוויז׳ואל הזה. 

רון: לא היה קשה, לאיתי יש קעקוע של זה.

איתי: קעקעתי את זה לפני הפרויקט… 

רון: גם את הסאונד בסרטון עשינו בעצמנו. 

איתי: תכננו בכלל לעשות קולקציית קיץ, ועם כל המחאה מסביב הבנו שאי אפשר לשבת בחיבוק ידיים. עיצבנו את FTP RIOT TEE, כש־100 אחוז מהרווחים נתרמו לארגון תרבות של סולידריות. מהרגע ששחררנו את הסרטון לא הפסקנו לקבל הודעות של אנשים שרוצים להזמין. 

רון: החולצה מגיעה עם משרוקית, שתוכל לשרוק בהפגנות. אנחנו אוהבים לצרף מתנות.

איתי: אנחנו מנסים להכניס תוכן, שלכל פריט שאתה קונה יהיה ערך מוסף. החולצה של הפיצה לדוגמה הגיעה בתוך קרטון של פיצה, עם מגנט של פיצה ותפריט של פיצה, שאין הגיון מאחוריו. 

רון: עשינו גם קולקציה של חולצות סופרים, שלא מכרנו עדין, הוצאנו אחת מכל דגם. יש המון דברים שאנחנו מוציאים בלואו־קי, עושים טסטים. 

איתי: אנחנו בשאיפה שכל דבר שאנחנו עושים יהיה סולד אאוט, ועד עכשיו זה די מוכיח את עצמו. אנחנו לא מפסיקים לבדוק ולנסות דברים חדשים כי אנחנו לא מתפשרים. נגיד החולצות: חשוב לנו שהצווארון יהיה עבה, שהגזרה רחבה, שהבד יחזיק אחרי הרבה כביסות. אנחנו לא נעצב משהו שאנחנו לא היינו רוצים ללבוש.

לא אכפת לי מטרנדים: בראש ובראשונה חשוב שאנחנו נהנה ונוציא תוצרים שאנחנו אוהבים. אנחנו גם יוצאים מאיזושהי נקודת הנחה שמה שאנחנו אוהבים, כנראה שגם אנשים אחרים יאהבו. בינתיים יש אחלה פידבקים. אנחנו כן יכולים להוציא הכול מחר, אבל אנחנו גם לא רוצים לבזבז את כל הארטילריה בפעם אחת. וזה מגניב שאתה מתלהב ממשהו, והוא נגמר מהר, אז צריך לחכות עוד חודש עד שיהיה עוד. 

מחווה לטוילט פייפר

רון: עכשיו אנחנו עובדים על ארנק, על בסיס אחד שהיה לנו ביסודי. 

איתי: אני מאוד אוהב פיצ׳פקס, אנחנו מתכננים מחזיקי מפתחות, ארנקים, כובע ואולי תכשיטים. אנחנו כל הזמן עובדים על כמה דברים במקביל.

רון: עיצבנו גם מגזין תמונות, מחווה שעשינו למגזין טוילט־פייפר, שאנחנו מאוד אוהבים. הרבה פעמים אני רוכב על התואר בשביל דברים שאני רוצה לעשות. זה היה בעקבות פרויקט בקורס צילום וידאו, היינו צריכים לעשות סדרת תמונות סטילס שמדברות באותה שפה. 

איתי: אנחנו לא רואים את עצמנו כברנד שהוא רק בגדים: נקרא לזה בית קריאייטיב. זה לא שעכשיו מישהו יתקשר לבקש רק מיתוג למסעדה. אם יש לך מסעדה ואתה רוצה אותנו, תקבל מיתוג, פלייליסט, חולצות, עיצוב כללי של המקום. עד עכשיו ייצרנו בעיקר בגדים, אבל אנחנו מתחילים קצת להתרחב. 

רון: יש לנו המון רעיונות טובים, ואת רוב הרעיונות שאנחנו אוהבים אנחנו לא מוציאים לפועל. כל מה שבחוץ מהווה רק אחוז אחד. חלק מהאווירה של כל המותגים שאנחנו אוהבים ללבוש זה שאין לכולם, לכן הכמויות של הפריטים מצומצמות יחסית. התמזל מזלנו שתמכו בנו מהרגע הראשון, זה נתן לנו את הדרייב ואת האמונה שיש לזה מקום. 


רוצה להשתתף במדור? שלחו לנו מייל לכתובת [email protected]
לקריאת כל המדורים של 20 ומשהו לחצו כאן

צילום: גל חוברה

*כוכבית מייצגת שדות חובה

2 תגובות על הכתבה

  1. ברי

    איזה תענוג של כתבה (כמו בכל פעם!!!!) עשויה טוב ומעניינת עד לטיפה האחרונה
    ואיזה תענוג של אמנים! עושים חשק ליצור עוד ולממש! השראה 🙂

  2. R

    מחייך,מעודד, ממריץ, מנחם ועוד
    אחלה כתבה

Comments are closed.

הוסיפו תגובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden