דנה כהן: נמאס לקנות בגדים כמו שאנחנו קונים אוכל
הכתבה בווג עם שירה האס, האופנה המהירה שנמאסה, קולקציית הטקסטיל לבית והציורים מבדים ממוחזרים: חמש שנים לאחר פרויקט הגמר בשנקר, דנה כהן מאמינה בטקסטיל ממוחזר. ויוקרתי
דור:
הי דנה, מה שלומך?
דנה: הי דור, אני בסדר, תודה. מה שלומך?
דור:
מעולה. תוכלי לספר לנו קצת על האופנה האקולוגית שאת יוצרת? אני סקרן לשמוע איך ניגשים לעבודה עם בדים ממוחזרים ומה התהליך שמתרחש?
דנה: את התהליך פיתחתי בשנה האחרונה ללימודים שלי במחלקה לעיצוב אופנה בשנקר. במסגרת פרויקט הגמר שלי חיפשתי מפעלים שמתעסקים במיחזור ומצאתי מפעל בשם עופרטקס, שבדרך כלל מייצר מוצרים לבניין ומוצרי ניקיון.
לאחר כמה ביקורים במפעל ראיתי שאחד מחומרי הגלם שלו זה סוודרים ישנים. תהיתי מה הם עושים איתם והבנתי שהם גורסים את הסוודרים האלה ומפיקים מהם מוצרים תעשייתיים כמו חומר בידוד למזגנים. החלטתי שאני רוצה להחזיר את הסוודרים האלה למעגל הלבוש, להחזיר אותם להיות בגד
דור:
מעניין. ואז מה? היה לך רעיון, איך התקדמת?
דנה: הרעיון היה להפוך את התהליך ולשנות אותו טיפה: מיינתי את הסוודרים לסוגי צבעים והפקתי סיבים מונוכרומטיים ששימשו אותי להכנה של חומר גלם לבד חדש. הם שימשו אותי כמו פלטה צבעונית שיכולה לשמש אותי כמו צבעי שמן חדשים. אני הופכת את הסיבים בעבודת יד למצע סיבי, ומחליטה אלו טקסטורות אני רוצה, אם אני רוצה פאטרנים מסוימים, שילובי צבעים, יש לי בחירה חופשית.
לאחר מכן אני הופכת את החומר לבד בתהליך של ליבוד מכני: אני מייצרת יריעות בד חדשות מבגדים ישנים שהן לגמרי חדשות, והן לא דומות לשום חתיכת בד קודמת כי יש פה שילוב של עבודת יד עם עבודת מכונה. אני משלבת סריגים חדשים שעיצבתי יחד עם הבד הממוחזר, כך שנוצר ביניהם מעבר שממחיש את תהליך המיחזור.
המכונה הופכת את כל המצע למקשה אחת, של בד אבל ההכנה של הטקסטורות והגוונים היא לגמרי ידנית מה שתורם לאיכות של הבדים, הייחוד והבידול שלהם אחד מהשני. אין דרך לעשות דופליקציה, כך שכל בגד הוא דומה אך שונה מהשני מבחינת טקסטורות
דור:
מה את יכולה לספר על הקולקציה הנוכחית שלך? מאיפה את לוקחת השראה לעיצובים?
דנה: הקולקציה הנוכחית שלי נקראת צמיחה עירונית: היא מושפעת מתהליך לוקלי וגלובלי של צמיחה מואצת של ערים לתוך שטחים חקלאיים. זה תהליך שאני חווה אותו באופן אישי, כי אבא שלי חקלאי ובשנים האחרונות בונים על השטחים שלו, ואם נשווה לשנות ה־90 נראה שהיום הוא מגדל על בערך רבע מהשדות שהיו לו אז. אפשר לראות את זה בתמונות תצ״א שחושפות את השינוי בקרקע
קולקציית צמיחה עירונית. צילומים: רותם לבל
בשירות הצבאי שלי הייתי מפענחת תצלומי אוויר אז כל הסיפור הזה לגמרי התחבר לי. בכל העולם ראיתי שזה גם קורה, בתמונות לווין של נאס״א שחושפות את השינוי בקרקע, ורציתי לדבר על זה תוך כדי הקולקציה ולחשוף את התופעה הזו כדי לעורר את השיח הציבורי. יש לי תמונות לווין שמראות את זה בסנטיאגו, בצ׳ילה וגם בטהרן.
אני מתבססת על צירוף זוגות של תמונות תמונת רפרנס ותמונה עדכנית: בכל תמונה כזו רואים שני צבעים, אחד מסמל את הקרקע החקלאית והשני את הקרקע העירונית. בדרך כלל אלו צבעים שנבחרים בצורה מאוד שרירותית. השתמשתי בצמדי הצבעים לבניית הפלטה הצבעונית וכל מערכת לבוש הושפעה צבעונית מצמד אחר. הוספתי אותם לתמונות לווין של נאס״א, ואז כל צירוף תמונות נתן לי השראה לבגד אחר. מלבד ההשראה שהיא גם אידיאולוגית ההשראה היא גם צבעונית, ויזואלית וטקסטואלית
חיבור לשירה האס היה מרגש, אני מאוד מעריכה אותה בתור שחקנית. המטרה שלי מלכתחילה הייתה להראות שטקסטיל ממוחזר הוא לא פחות יפה או יוקרתי מהשאר. רציתי להראות שיש לו מקום בעולם, ובאופן ספציפי שיש לו מקום גם בעולם האופנה
דור:
ואפילו השחקנית שירה האס הצטלמה עם פריט שלך מתוך הקולקציה הזו לכתבה בווג. את חושבת שעצם זה שאופנה ממוחזרת נמצאת במגזין גדול כמו ווג, היא מקבלת יותר מקום לביטוי ומעוררת יותר שיח?
דנה: קודם כל מאוד שמחתי לקבל במה במגזין בסדר גודל עולמי כמו ווג האמריקאי. גם החיבור לשירה היה מרגש, אני מאוד מעריכה אותה בתור שחקנית. המטרה שלי מלכתחילה הייתה להראות שטקסטיל ממוחזר הוא לא פחות יפה או יוקרתי מהשאר. רציתי להראות שיש לו מקום בעולם, ובאופן ספציפי שיש לו מקום גם בעולם האופנה.
המטרה שלי היא להגיע למוצר שהוא כמה שיותר יוקרתי, מיוחד, שונה בנוף ונחשק. אז להגיע להלביש שחקנית כמו שירה זה משהו שאישר לי את זה שהגעתי למקום שרציתי. הבגד קיבל את הממד הזה שמקבלים שאר הבגדים הנחשקים והיוקרתיים
שירה האס במגזין ווג. צילום: שי פרנקו
חנות בפריז. צילום: מ״ל
דור: בחודש האחרון, באמצע תצוגת האופנה של דיור, פרצה מפגינה שמחתה כנגד משבר האקלים שתעשיית האופנה יוצרת. את מרגישה שמתחילה כאן מהפכה או שינוי לטובת האופנה האקולוגית?
דנה: כן, בהחלט. הרבה מעצבים צעירים פועלים בצורה אקטיבית כדי להכניס את הערכים של קיימות לתוך עולם האופנה. כשהייתי סטודנטית הרגשתי שרק על פריסה של כמה שנים אני בלבד מזהמת בזה שלא השתמשתי בשאריות הבדים שלי במהלך הלימודים, אז על אחת כמה וכמה חברות האופנה הגדולות שמגיעות לסדר גודל של טונות של בגדים שנזרקים ונטמנים בקרקע.
זה דבר שמעורר אותך בתור מעצב אופנה, ואני מניחה שגם בתור קונים זה דבר שמתחיל לחלחל. כל עניין האופנה המהירה מתחיל להימאס בעיניי באופן כללי; העניין של לקנות בגדים כמו שאנחנו קונים אוכל כבר נמאס. לגמרי אפשר לראות שזה הופך להיות דבר מאוד חשוב גם אצל בחברות גדולות כמו זארה או H&M, להראות ללקוחות שלהם שהבגדים אקולוגיים. על אף שהם אלו שיצרו את המשבר
קולקציית כריות ותיקים. צילומים: גל פרימק
דור: אפרופו סטודנטית, לפני חמש שנים סיפרת בראיון לפורטפוליו שאת רוצה לחפש חומרים חדשים, להתעסק איתם ולחדש איתם את עולם האופנה. מה השתנה? התחלת לעבוד עם חומרים אחרים מאז?
דנה: פיתחתי את תהליך המיחזור והגעתי ליצור יותר מסחרי מבחינת סדר גודל של הבדים האלה. אני זוכרת שאמרתי שאני רוצה לעסוק בטקסטיל לבית, לצאת קצת מהעולם של רק עיצוב אופנה, ואני חושבת שדווקא התקופה האחרונה של משבר הקורונה האיצה בי את העשייה הזאת, כי הבית הפך להיות מוקד, המקום הבטוח שלנו, והמקום שבו אנו מבלים הכי הרבה זמן.
הבית הפך למקום שאנחנו הכי רוצים לטפח, בניגוד לתקופות קודמות שהיה בהן יותר מקום לאופנה, והיו יותר אירועים חגיגיים שאנשים נהגו להתלבש אליהם באופן מיוחד. משהו בהרגלים שלנו השתנה
הבית הפך גם למקום שאנחנו הכי רוצים לטפח, בניגוד לתקופות קודמות שהיה בהן יותר מקום לאופנה, והיו יותר אירועים חגיגיים שאנשים נהגו להתלבש אליהם באופן מיוחד. משהו בהרגלים שלנו השתנה, אם פעם היה חשוב לנו להתלבש לאירועים ולצאת החוצה ולהיות מיוחדים, היום אין לנו את המקום הזה והמוקד הפך להיות מוקד אחר.
זה מה שהאיץ בי עכשיו לפתח את הקולקציה של הטקסטיל לבית. בסופו של דבר, מעצבים צריכים להתחבר לרוח התקופה, להבין את הצרכים ולענות עליהם
דור: אילו פריטים את מתכוונת לעצב בקולקציית הטקסטיל לבית?
דנה: כרגע זה כריות נוי, ריהוט עדיין לא, אבל זה גם בתכנון. יש גם שטיחונים קטנים, כל מיני מוצרים קטנים של דקורציה בבית, אפשר לקרוא לזה ככה. גם תמונות ממוסגרות.
השתתפתי במעין תערוכה אינטראקטיבית בשם ״עולמות רכים״ במוזיאון תל אביב, וזה פתח בפני עוד ממד של אמנות. בנוסף השתתפתי בעוד כמה תערוכות במוזיאונים בירושלים, בסן דייגו ובבלגיה, והקולקציות שלי הוצגו בשבועות האופנה בתל אביב ובווייטנאם
מוזיאון תל אביב
מוזיאון ישראל. צילומים: מ״ל
מוזיאון מינגיי
מוזיאון ישראל. צילומים: מ״ל
מוזיאון תל אביב
מוזיאון מינגיי
שבוע האופנה ויאטנם. צילום: Sebastian Graetz
שבוע האופנה תל אביב. צילום: רותם לבל
דור: הבנתי שיש עוד תערוכה על הפרק שבה את אמורה להציג עבודה מהבדים שפיתחת. את יכולה לספר לנו קצת?
דנה: האמת היא שאני מנועה מלספר על זה כרגע אבל זה מוזיאון בארץ, וזה ככל הנראה יהיה ציור שיעשה מהבדים הממוחזרים
דור: נמתין בסבלנות ונמשיך לעקוב. איפה את רואה את עצמך בשנים הקרובות? מה הצעדים הבאים שלך בתור מעצבת?
דנה: הצעד הבא הוא לפתח עוד בד, גם אקולוגי, בניסיון להגיע לסדר גודל שהוא פס ייצור הגיוני, אז כנראה שאעשה שיתוף פעולה עם מפעל כזה או אחר. זה החלום, להמשיך לפתח שיטות חדשות לייצור בדים אקולוגיים; זה לא דבר שקל למצוא. אני חושבת שככל שיהיו יותר שיטות לייצור, כך הנושא הזה יתפתח. אני מרגישה שכשמוצאים שיטות חדשות זה יכול לעשות שינוי גדול.
בנוסף, חשוב לי גם לשלב את האופנה יחד עם האמנות, העניין של להקביל בין למכור את הבגד לבין להציג אותו במוזיאון: זה חלום שלי שאשמח להמשיך ולהגשים
קולקציית צמיחה עירונית. צילומים: רותם לבל
העיצובים מרהיבים בצורה ובצבע. המסר האקולוגי חשוב ומדויק לעכשיו ולעתיד. תהליך העשייה מקורי ומעניין וכך גם מקורות ההשראה.
כתבה מעניינת על עשייה מקורית וחדשנית ואסתטית מאד. יש הרגשה של התחדשות, משב רוח רענן. בהצלחה!