כל מה שחשוב ויפה
מאיה ז״ק. צילום: מ״ל

מאיה ז״ק בפריז: דור שלישי לזיכרון

בתערוכת יחיד במוזיאון היהודי בפריז, מאיה ז״ק מתחקה אחר חייו ויצירתו של פאול צלאן, ומביתה בתל אביב של ימי הקורונה היא מתגעגעת למגע עם העולם השפוי

חגית:

הי מאיה, בוקר טוב, מה שלומך?

מאיה:

בסדר יחסית, בנסיבות הקיימות

חגית:

איך עוברים עלייך הימים האלה? מה השתנה?

מאיה:

עוברים בתחושה של שרירותיות יתר. אני מניחה שיהיה יותר קל להגדיר את זה בדיעבד, עם חלוף הזעם. המתח בין תחושת השרירותיות אל מול חוויית/אשליית השליטה בחיינו תמיד היה, ועכשיו זה פשוט עומד שם מולנו, בלי יכולת לעמעם אותו. העובדה שהזמן, האני, האמנות, היום־יום פשוט נלקח מאיתנו, ושבוע אחרי כן מוחזר באופן מעוקם ומקולקל, וחוזר חלילה. 

אני עוד לא יודעת איך זה משפיע עלי, על משפחתי, על האמנות שלי, אבל בטוח שזה מתערבל שם וגוזר גזרות חדשות במישור הפרטי. אם לעזוב לרגע את המישור הכלכלי, חברתי, פוליטי סביבנו, שהוא מדאיג במיוחד. ולזה נוספת התחושה שנתח עצום מזה היא בועה של הפחדה, היסטריה, כסת״ח, אינטרסים, בון־טון פוליטי גלובלי. כלומר – חוויה שקרית, מיותרת, מלאכותית…

חגית:

אני מזדהה. אבל חוששת יותר מהכאוס. אי ודאות, משולבת בשיתוק בכל הגזרות, ואני מנסה לגייס בכל פעם מחדש אנרגיה טובה. שואפת ליום שאחרי. ודווקא באקלים המוזר הזה צמחה תערוכה שלך בפריז, איך זה קרה?

מאיה:

כן, זה מאוד משמח ומרגש ועם זאת אבסורדי כל כך. כאן בישראל כל עולם האמנות והתרבות מומת באופן אקטיבי, מושתק ומפורק באופן יסודי, והאפשרות להציג ולפעול מוצאת את מקומה בחו״ל. זה מעין פתח הצלה. אופק של תקווה ונורמליות מסוימת, ועם זאת #2: זה מאוד לא מוחשי.

קשה לי לחבר את מאיה שמתנהלת פה מיום אחד למשנהו בהתאם לגזרות המשתנות והשרירותיות , לרוב במרחב הביתי (בתקופות הסגר) עם בנותיי המופלאות, משוקעת בפעילויות קייטנת־אמא, אל מאיה שיוצרת אמנות ומציגה תערוכות – זה מרגיש לי כמו סוג פעילות שהייתה מנת חלקי לפני מיליון שנה. 

ופתאום שולחים לי תמונות מהפתיחה עם הרבה אנשים בתוך חלל התצוגה (אמנם עטויי מסכות), ותור של צופים שממתינים להיכנס (בגשם). היו כ־800 מבקרים במוזיאון ביום הפתיחה: זה בלתי נתפש, לא מתחבר למציאות של הסגר והאווירה הישימונית שבה אנחנו חיים פה

חגית:

באמת תחושת פיצול אישיות משהו. ״תכניסי אותנו״ לתערוכה המוצגת כעת

צילומי הצבה: Thibaut Chapoto

מאיה:

אוקיי, התערוכה Maya Zack, la mémoire en action (״מאיה ז״ק זיכרון פעיל״ בתרגום חופשי) מציגה עבודות וידאו מהשנים 2007-2017. היא נפתחה ב־3.10 במוזיאון לאמנות והיסטוריה יהודית בפריז באזור המארה (MahJ – Musée d'art et d'histoire du Judaïsme) ותוצג עד סוף מרץ 2021.

התערוכה התארגנה במהלך השנה הזו, קצת אחרי התחלת עידן הקורונה, מתוך מחשבה שאוכל להגיע לראות את החלל בקיץ, לתכנן את ההצבה ולהגיע שוב להקמה ולפתיחה בפריז בסתיו… בסוף זה לא התאפשר, והכל נעשה בשלט רחוק מתל אביב

חגית:

אני סקרנית לגבי ההצבה, שתכננת מרחוק. מה רואים בשטח (והאם זה דומה לתערוכה במוזיאון תל אביב לפני מספר שנים)?

מאיה:

זה דומה ושונה. עבודות הווידאו מוצגות בחלל גדול שמוקדש לאמנות עכשווית. בעומק החלל יש הקרנה מרכזית גדולה, של הסרט ״אור נגדי״ (שנעשה בעקבות שירתו, דמותו וחייו של פאול צלאן), ומשמאל לכניסה יש הקרנה של שני הסרטים הקודמים בטרילגיית הזיכרון: ״אמא כלכלה״ ו״חוק שחור לבן״. לאורך הקיר הימני הארוך מוצג הצילום (הדמיית מחשב) ״ערפל דיבור״. כל אלו חולקים חלל אחד.

בחלל אחר, לצד כתבי יד עתיקים מאוסף המוזיאון, מוצגים שני תצריבים שיצרתי בסדנת ההדפס בירושלים. התצריבים הם חלק מגוף עבודה גדול של הדפסים שהתפתח במקביל לעבודה על ״אור נגדי״ אבל מעולם לא הוצג יחד עם הווידאו.

birds

״פה זה פעור לרוחב״ ו״שם זה שב והתאחה״ אלו שמות התצריבים שמהווים דיפטיך. הם עוסקים במצב של ארכיון, יותר נכון – עיזבון. העמידה מול שאריות חיים ויצירה של אדם אחר שכבר לא נמצא איתנו בגופו אלא יצירתו היא שפועמת וחיה.

ואיך אנחנו יכולים לדבר עם היצירה של אותו אדם, כיצד היא מדברת אלינו ורלוונטית לחיינו במרחק של זמן ומקום. אלו הן שאלות שהעסיקו אותי בטיפול בשאריות הצלאניות; שכל רסיס מהן הוא עולם עצום שניתן לצעוד לתוכו ולעבוד על פענוחו במשך חיים שלמים

חגית:

באופן סמלי העיסוק בזיכרון־פעולה ובפעולת הזיכרון מאוד מתאים לתקופה הזו

מאיה:

העיסוק בזיכרון מתאים מבחינתי, בין השאר במובן הזה שאנחנו יוצאים מהמרחב הרגיל שלנו, קופצים לתוך מציאות שחורגת מהמציאות הרגילה לאיזה ואקום קפאוני. מה שמאפשר מרחק התבוננות, מודעות, ולכן גם היזכרות במה שהיה שייך לנו, מה הרכיב אותנו. 

ובו זמנית אנחנו נטועים בהווה החדש הזה, בנסיון לשרוד, להתמודד בלי הרבה זמן לרפלקסיה אבל עם רצון מיוחד לתעד את העוצמה של האירוע, את השוני שלו, לנצור והנציח אותו – ביומנים, סרטים, בלוגים, רשימות. בסגר הראשון היתה האינטואיציה החזקה הזו של הרבה אנשים ליצור יומנים. מתוך המצב הנצור שהיינו בו.

ומצד שלישי – זה מקפיץ אותנו גם לזמנים אחרים שאנחנו זוכרים או זוכרים מיד שניה ושלישית – כמו מלחמות שחווינו בעצמנו או מלחמות שלמדנו עליהן או שירשנו את הטראומות שלהן – ואנחנו חווים את המציאויות הללו מחדש בכל מיני רמות. 

את הטראומות שלנו ואת שלא שלנו. לזיכרון היותר קמאי, גופני, שקשור בשהייה עם המשפחה, השבט (שהיה פעם), ההרגלים של כל אחד בבית – הזיכרון המסורתי יותר שקשור בגוף, באוכל, בשירים, בהתנהגויות, במשחקי חברה, בפעילויות שבטיות קטנות למיניהן.

אני חושבת שאנחנו גם קצת מוחזרים לעוד סוג של זיכרון. העבודות שמוצגות בתערוכה קשורות לזיכרון ולזיכרון השואה, וכמו כן לקשר בין זיכרון למרחב הביתי שהופך לזירת מחקר, לזירת פשע לחקר אירועי העבר. ואנחנו היום מוצאים את עצמנו שוב מרותקים למרחב הביתי הזה

חגית:

הביתי והאל־ביתי, המקום הבטוח וזרמי המעמקים שרוחשים תחתיו

טעם מסוים של שיבה הביתה

מאיה:

לעבודות נוסף הקשר פריזאי: צלאן חי את מרבית חייו שם בפריז, אחרי שעזב את צ׳רנוביץ (אחרי שאיבד את כל עולמו במלחמה), עבר לבוקרשט ולווינה לתקופה קצרה. הוא חי בפריז, עבד כתב ותרגם ל ומצרפתית (לצד שפות אחרות), התחתן שם עם אישה צרפתית שורשית ונולד להם בן. הוא התיק את חייו לצרפת והיה מאוד חשוב, ועודנו, לחיי הרוח ולזירה האינטלקטואלית הצרפתית והאירופאית.

אשתו, ז׳יזל לסטראנז׳, היתה בעצמה אמנית שיצרה הדפסים, תחריטים והם שיתפו פעולה בינהם – הדפסיה הופיעו לצד שיריו בכמה פרסומים וקבצי שירה והתפתח בינהם דיאלוג יצירתי.

מתוך אור נגדי

היה לי חשוב לתת דיאלוג הזה ולנוכחותה היצירתית מקום בסרט שלי ״אור נגדי״, וזה נוכח שם בכל מיני רמות. היו סצינות שלמות שצילמתי שקשורות למפגש הזוגי והיצירתי בינהם שבסופו של דבר לא נכנסו לסרט אבל משהו מהכוונות הללו כן נותר שם. פריז היא גם המקום שבו החליט צלאן לגדוע את חייו כשהתאבד בטביעה בנהר הסיין. ההצגה של הסרט הזה והתערוכה כולה כעת בפריז, יש בה עבורי טעם מסוים של שיבה הביתה, לא שלי אלא של רעיונות, של הקשרים מסוימים.

כי הרי נקודת המוצא ל״טיפול״ שלי בצלאן היא מישראל, מהיותי בהווה של שנות האלפיים – דור שלישי, מהעברית, מהתרגום של הגרמנית לעברית ומהשורש העברי שפועם בהוויתו ובשפתו של צלאן. אמנם קראתי את השירים בגרמנית (החלקית שלי), ובתרגומים לאנגלית, אבל בעיקר בעברית. וכעת, כל המאמץ הזה חוזר לתחנה הפריזאית של צלאן, לסביבתו הקרובה, וזו חוייה מסקרנת עבורי

חגית:

הזווית הפריזאית מתחברת עם הזווית האקטואלית: יכולת למצוא כוחות לחיים חדשים. אולי זה פשטני, אבל לא הכרתי את החלק הזה בביוגרפיה של צלאן, וזה נשמע כאילו הייאוש פינה מקום לחיים, לפני שחזר והשתלט עליו שוב

מאיה:

הוא היה שרוי במאבק מתמיד על החיים, על ההישרדות, על האפשרות לכתוב שוב בשפת אנוש, בגרמנית, על האפשרות לנשום, לזכור. ועם זאת ישנן עדויות לכוחות חיים, לארוס ולחדווה בתוך המלחמה העקובה מדם הזו, כוחות שמשתקפים בשירתו. 

בשיר ״הצרה״, שהוא השיר הארוך ביותר שלו והסבוך ומתאתגר ביותר לטעמי (שעוסק בכל כך הרבה אירועים ותחומי מחשבה, על מנת להתמודד עם סוגיית הזיכרון, השואה והמוות), ושדווקא בו בחרתי לעסוק בסרט, אל מול העוולות הנעשות במישור הממשי הוא מביע סוג של תקווה עצומה הבאה מהממד המטפיזי: ״אם כן עוד עומדים מקדשים. / עוד יש אל נכון אור/ לכוכב./ לא כלום,/ לא אבד כלום.״… – והאור הזה משתקף פה במציאות שלנו ב״עקבות מי תהום״, אמנם שם עמוק למטה אבל זה נצבר ומפעפע ומפכה לו שם 

מתוך חוק שחור לבן

חגית:

כשאת לא מציגה בפריז, מה את עושה בדרך כלל, עובדת עם גלריה בארץ? מתי תכננת להציג שוב?

מאיה:

בשנתיים האחרונות אני עסוקה בכמה פרוייקטים השייכים למרחב רעיוני־ויזואלי חדש: הזיכרון שבגוף. אפשר לומר שנדדתי מהארכיון היבש אל הגוף הלח והרטוב 🙂 זאת, במקביל לגידול בנותיי התאומות שנולדו לפני כמעט שלוש שנים. 

כמה הבלחות מהפרוייקט הזה ״נחשפו״ והוצגו בסדנת ההדפס בירושלים (בתערוכה ״בדרכו של הקו״ בביאנלה לרישום לפני כשנה) וכעת מוצגת עבודה שיצרתי לתערוכה ״נופי־גוף״ במוזיאון ישראל, שאני מקווה שיפתח שוב יחד עם כל המוזיאונים ועולם התרבות…. כעת אני עובדת על הצבה בתערוכה הקבוצתית ״רפאים״ שתפתח במוזיאון אשדוד (מי יודע מתי וכיצד…) ואשתתף בקרוב בתערוכה Zoology בבלגיה. 

במסגרת הפרויקט החדש אני עובדת כרגע על ספר אמן וסרט חדש, ותוך כדי צצו להם גם מיצב של רישומים, אוביקטים והדמיות מחשב שכולם שייכים לאותו עולם. אני עובדת עם גלריה אלון שגב בארץ ועם גלריה Marie-Laure Fleish בבריסל

חגית:

נשמע מרתק. מאחלת לך בהצלחה ושנחזור לשגרה הברוכה

מאיה:

מה שחשוב הוא שהשפיות תחזור למחוזותינו, שנצא מהכלא שבו אנו שרויים כעת שנוכל לחזור לעסוק ביצירה, רוח, עשיה, פרנסה… בלי להיות נתונים לגחמות ולאינטרסים הרסניים

חגית:

אמן

מתוך אמא כלכלה

*כוכבית מייצגת שדות חובה

2 תגובות על הכתבה

  1. Anna

    כל הכבוד מדהים! מרענן ויוצא דופן! אומנית מצויינת ומעניינת! רוצים גם בתל אביב!! הלוואי שבישראל יכבדו את התרבות ויבינו שהיא חלק מהאוויר לנשימה

  2. אורית גולדמן

    מאיה מצויינת. ראיתי במוזיאון תל אביב את הסרטים, ממש מהפנטים. אפשר לראות שוב ושוב כדי לדלות פרטים נוספים ולהבין את ההקשרים

Comments are closed.

הוסיפו תגובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden