מירב רינגל: היצירה שלי לא שלמה בלי השפה

האמנית־מעצבת מירב רינגל מתבלת את דבריה בציטוטים מספרים ומדברי שירה, שוזרת בתוך שטף המילים אזכורים של סצנות מסרטי קולנוע ושמות של אושיות תרבות. בהמשך הם מתבררים כחלק בלתי נפרד מעולם השראות עשיר שמיתרגם לעבודות הסטודיו שבבעלותה, גליפס, סטודיו לעיצוב ואמנות במתכת.

גם המילה אהבה שבה וחוזרת כשרינגל מדברת, ואת הלהט הבוער בה אי אפשר להחמיץ. השיחה איתה מתקיימת על רקע התקופה המתעתעת שכפתה הקורונה, שחידדה מבחינתה תובנות לגבי יוצרים ויצירה, והציפה דברים שחשוב לה לומר, גם אם הם נועזים ונוגעים בהבטים ארציים ״שלא יאה לדבר עליהם בהקשר של אמנות״.

רינגל נחושה בדעותיה וברצון להביע אותן, ולמרות שהסגרים לא פגעו, לדבריה, בנפח העבודה של הסטודיו, הן נולדו מניסיונה האישי, וממה שהיא רואה סביבה, בעיקר בקרב עמיתים מקהילת האמנים והמעצבים. ״כשהקורונה התחילה להתפשט, הייתי מוכנה לכול ולכך שהמכירות יירדו״, היא מספרת, ״אבל החלטתי שאמשיך לעשות את מה שאני יודעת: לאהוב, ליצור ולמכור, ומבלי להוריד מחירים.

כשהקורונה התחילה להתפשט, הייתי מוכנה לכך שהמכירות יירדו, אבל החלטתי שאמשיך לעשות את מה שאני יודעת: לאהוב, ליצור ולמכור, ומבלי להוריד מחירים. לקחתי סיכון

״העדפתי ׳לפנק׳ בדרכים אחרות, כמו משלוחים חינם או זמני החזרה מתחשבים במיוחד. לקחתי סיכון: סיכנתי את הסטודיו, את פרנסתי ואת פרנסת הצוות של הסטודיו, ולכן אני ׳מרשה׳ לעצמי לשלוח את המסר שלי כמסר מחזק.

״ברור שבתקופה כה קשה, כשרבים איבדו את מקור פרנסתם, אמנות היא לא מה שעומד בראש סולם העדיפויות, ועם זאת חשוב לי שיוצרים לא ינמיכו׳ את עצמם אלא ירימו ראש, יזקפו קומה ויכירו בערך העשייה שלהם, כי יש להם מה לתת, והרבה״.

Face to Face. צילומים: סטודיו גליפס

TLV

אמנות, היא אומרת, לא צריכה להיות מנומסת ולא מתנצלת. היא מגיעה מאהבה וממחוזות הרגש הכי עמוקים, כרוכה בשעות השקעה רבות, וזו הדרך להנגיש אותה ואת היותה יצירה מקומית גם עכשיו, ואולי יותר מתמיד.

״את הדיבור המנמיך על הנחות ׳משתלמות׳ ועל עלויות אטרקטיביות, שלשיטתי אינן אלא טריק פסיכולוגי זול, מפוקפק ומתעתע, אני גורסת שצריך להשאיר לרשתות יבואניות, הפורקות כאן מכולות ענק מהמזרח עם מוצרים מתועשים. הם אולי יפים ואסתטיים, אבל חלולים, נטולי כנות ואותנטיות של עשייה אמנותית״. 

חמש שנים עברו מאז הקימה את סטודיו גליפס, ששמו נגזר מצורת חיתוך של מתכת; חמש שנים של עשייה, שצמחה מרצפת הייצור של מפעל מתכת משפחתי כשאף אחד לא האמין בה, ושבבסיסה עומדות אהבה ותשוקה בלתי נדלית לאמנות וליצירה.

את הדיבור המנמיך על הנחות ״משתלמות״ ועל עלויות אטרקטיביות, צריך להשאיר לרשתות יבואניות, הפורקות כאן מכולות ענק מהמזרח עם מוצרים מתועשים. הם אולי יפים ואסתטיים, אבל חלולים, נטולי כנות ואותנטיות של עשייה אמנותית

רינגל, גננת בעבר, היא אוטודידקטית ולדבריה ״האמנות בחרה בי ולא להפך. לא למדתי אמנות או עיצוב, ומבחינתי זה הבונוס. פיקאסו אמר ש׳כל ילד הוא אמן. הבעיה היא להישאר אמן כשהוא גדל׳, ובמובן הזה היצירה שלי אינטואיטיבית ונובעת מתוכי. באתי משוחררת וללא פרדיגמות מגבילות ונתתי לאינטואיציה, לתשוקה ולסקרנות להנחות אותי.

״בהתחלה הייתי מתנצלת על כך והיום אני מבינה שהחיסרון הוא יתרון, ואולי גם מה שדוחף אותי כל הזמן קדימה להדביק את הפער ולהתעלות עליו. באתי מתוך החומר, מתוך הידע הרחב שצברתי במפעל ומינפתי אותם ליצירה״.

 כמה רחוק אפשר להגיע כשעפים?

הפעילות של גליפס מקיפה פרויקטים אדריכליים מסוגים שונים ובהקפים משתנים, שמתבצעים בתפירה אישית, לצד יצירה אמנותית, שהיא הזירה האהובה על רינגל. הסטודיו מעסיק צוות של חמישה עובדים, שכולם, היא אומרת ״מדברים ׳גליפסית׳ וחולקים תשוקה לאמנות ועיצוב. 

״הסטודיו הוא לא עוד מקום עבודה, אלא בית שכולו אמונה ונאמנות לרוח יצירה, חתירה להתפתחות תמידית ורצון לעוף רחוק. לא סתם הסמל שלנו הוא הציפורים, שהיו העבודות הראשונות בתחילת הדרך. כי מי אם לא הציפורים, ששוברות את עקרון כוח המשיכה, יכולות להוות השראה לרעיון של עד כמה רחוק אפשר להגיע כשעפים?״. 

את הברזל המשמש כחומר הגלם במרבית העבודות, היא מכנה ״השותף שלי״, שמגלם לדידה שילוב בין חומר לרוח. ״הוא עוצמתי וחזק, ובה בעת יכול להכיל משמעויות של רגש, חום ורכות ולהשרות אותן.

״כך אני מוצאת קשר יפה בין יכולת ההכלה של הברזל לבין דמותו של איש הפח מהקוסם בארץ עוץ, שחיפש רגש ומשאלתו הייתה שיהיה לו לב על פני מוח ׳שכל אינו מביא אושר, ואושר הוא הדבר הנפלא ביותר בעולם׳. אני לגמרי מזדהה עם האמירה שלו על הרגש והאושר בהקשר האמנותי: יצירה אהובה גורמת להתרגש ממנה כל יום מחדש״. 

Communication. צילום: צילום: ניצן הפנר

Sunshine

העבודות, שמבטאות השפעות אדריכליות וגיאומטריות, מגלמות לדברי רינגל שני קצוות שפועלים בתוכה: שחרור יצירתי לצד הקפדה אובססיבית כמעט. הן מבוצעות במגוון טכניקות ומיוצרות בארץ מתוך אידיאולוגיה מוצקה.

״יכולתי לייצר בסין, אבל האידיאולוגיה של הסטודיו בוחרת לתמוך בשרשרת המזון המקומית שעומדת מאחורי המעצבים והיוצרים, גם אם לעתים התהליך יקר יותר. כשמאמינים שזה הדבר הנכון זה גובר על הקושי״.

יכולתי לייצר בסין, אבל מבחינה אידיאולוגית בחרתי לתמוך בשרשרת המזון המקומית שעומדת מאחורי המעצבים והיוצרים, גם אם לעתים התהליך יקר יותר. כשמאמינים שזה הדבר הנכון זה גובר על הקושי

יש עבודות שנאמנות לברזל השחור ויש שמצופות זהב 14 קאראט המקנה להן מופע מתוכשט, וכל אחת מוגדרת על ידה כ״מסע של חומר״ שמתחיל מעולמה הפנימי, מרגשות וחוויות אישיות, ומהשראות שהיא סופגת תדיר מהמתרחש סביבה ומתחומי העניין שלה בספרות, בפילוסופיה ובקולנוע.

לדוגמה, אחת העבודות האחרונות של הסטודיו, ״חואקין פיניקס״, נולדה אחרי שצפתה בסרט הג׳וקר בכיכובו של פיניקס ״ולמדה״ לעומק את דמותו הפיזית (״הסרט טלטל אותי עמוקות״). אף ההשראה לעיצוב  Rainbow שאבה מסרט, שמספר את סיפור חייה של השחקנית ג׳ודי גרלנד, והיא שייכת לסדרה חדשה שנוצרה במהלך ימי הקורונה; סדרה המשלבת את הברזל האטום והעוצמתי עם פרספקס.

עיצוב חדש נוסף בסדרה זו הוא ״פאוור קאפל״, שמגיב לבדידות שמתלווה לתקופה הלא פשוטה, כששקיפותו האוורירית של הפרספקס, אומרת רינגל, ״באה לסמל חסד וחיפוש אחר אור״. 

Let the Sunshine In

Flight XL

ככלל, נראה שהאמירה המוכרת על כך שכשהתותחים רועמים המוזות שותקות, אינה תופסת לגבי רינגל, שרעשי הרקע שמייצרת המלחמה בקורונה אינם משתיקים את המוזות שלה כלל ועיקר. נהפוך הוא. צוק העתים העכשווי מיתרגם לא רק לעיצובים חדשים, אלא מביא אותה גם להגביר יותר מתמיד את מנהגה להעלות על הכתב את כל מה שסוער בתוכה.

״אומרים שצריך לתת לאמנות לדבר בעד עצמה, אבל אני אנטיתזה לאמירה הזו. היצירה שלי לא שלמה בלי השפה. תנו לי לדבר עליה ולכתוב עליה כמה שיותר, כי הכתיבה נוזלת לי מתוך האצבעות ומתוך היצירה עצמה״.

בימי הקורונה היא אף התחילה לכתוב בלוג חושפני המביא את הגיגיה כאדם וכיוצרת ומעלה קונפליקטים שנכרכים בעשייתה. ״אני מנסה להיות קול בעבור רבים מאיתנו בשעות קשות שאנחנו חווים, ולצד הקשיים והקונפליקטים להביא גם נחמה ואור.

״מהמקום הזה מגיע המסר שלי לעמיתיי. לורן סקוט, מעצבת אופנה שהייתה בת זוגו של סולן האבנים המתגלגלות מיק ג׳אגר, אמרה שאופנה היא שריון כדי לשרוד במציאות חיים קשה, ואני מאמינה ואומרת שגם האמנות והיצירה הן שריון כזה״.

הישארו מעודכנים והירשמו לניולזטר שלנו. כדאי!

הרשמה

All in Your Head