כל מה שחשוב ויפה
פסטיבל האיור החל ב־26.11.2020
ארצ׳י (מימין) ודניס ריאבקו. צילומים: סאשה פרילוצקי

HAVIE: הקראפט שהגיע עם ההיפסטריות

מרשת הברבריה דרך מסעדה של השף אלן דוקאס ועד לחממת מפעל הפיס לאופנה. האחים ארצ׳י ודניס ריאבקו מאמינים ב־101% עבודת יד עם תיקים, סינרים ופריטי אופנה וריהוט שעשויים, בין השאר, מאוהלים צבאיים משנת 1947

לפני חמש שנים החליטו האחים ארצ׳י ודניס ריאבקו להשתתף בפעם הראשונה ביריד האקססוריז, שמתקיים מדי שנה בבית ציוני אמריקה בתל אביב. זה היה אחרי שהם עיצבו את התיק הראשון של HAVIE – המותג שהקימו וששמו מהדהד את הפועל To Have – והחליטו להרחיב את הקולקציה לתיקים נוספים, ארנקים וחגורות.

הם שכרו את המקום הזול ביותר שמצאו, בקומה השניה ליד המעלית. ״לא היתה התנפלות״, מספר דניס בחיוך, ״והבנו ששם לא נמצא את הקהל שלנו. בקושי כיסינו את ההוצאות. אבל קרה שם משהו אחר ומפתיע. 

״במהלך העבודה על הרחבת הקולקציה החלטנו לתפור סינרים. זה נבע מכך שהיינו עצלנים להחליף בגדים לעבודה, אבל רצינו שיהיה לנו סוג של טכס כשאנחנו עובדים על המוצרים שלנו. תפרנו לנו סינרים שלבשנו במהלך העבודה בבית, וככה הרגשנו שאנחנו כביכול מתחילים יום עבודה חדש״.

הם החליטו ללבוש ביריד את הסינרים, ולמרות שמארגן היריד ביקש מהם להוריד אותם, ״הוא טען שאנחנו נראים מוזר ומצחיק, החלטנו להישאר איתם. מאותו רגע – באופן מפתיע – התחלנו לקבל הזמנות לסינרים״.

birds

ההזמנה הראשונה התקבלה בעקבות ביקור אדריכל שהיה מעורב בעיצוב רשת המספרות ברבריה, שהגיע ליריד ושלח  תמונה של השניים ושל הסינרים לאסף גורליק, בעל הרשת ויזם סדרתי. גורליק  ביצע את ההזמנה של הסינרים, שמשמשים עד היום את עובדי הרשת. לימים הוא רכב על האופנוע שלו בפלורנטין וזיהה את השניים צועדים על המדרכה. הוא עוצר, מציג את עצמו, ומאז הם משתפים פעולה; לפני כשנה הם אף הפכו את HAVIE לחברה שבה גורליק הוא אחד השותפים.

לא ההיפסטרים הסטנדרטיים

ארצ׳י ודניס עלו לישראל מאוקראינה: דניס, הבכור, עלה ארצה בשנת 2000; ארצ׳י ב־2006. בתיכון באוקראינה השניים למדו עיצוב גרפי, ולאחר מכן דניס השלים לימודי כלכלה וארצ׳י מנהל עסקים (״למדנו מה שאמא אמרה לנו ללמוד״). 

לאחר העלייה ארצה דניס החליט לפתוח דף חדש: הוא מנצל את כישורי העיצוב שלמד ומשתלב בעבודה כגרפיקאי בחברת סלע. החברה מבצעת בארץ את הליך פיתוח המוצר, הייצור נעשה בסין, והקולקציה כולה נשלחת ישירות למדינות ברית המועצות לשעבר. 

כשארצ׳י עולה ארצה שש שנים לאחר מכן, דניס כבר מבוסס במקום העבודה, ובאופן טבעי הוא מצטרף לעבודה בסלע, גם כגרפיקאי. שם, הם מספרים, הם הבינו בפעם הראשונה מה זה תפר, מהי מכונת תפירה, גזרה לבגד, מה זה יפה ולא יפה, ״אבל בעיקר״, אומר דניס, ״הבנו מה זה יצור המוני, מה זה יצור בסין, ובהמשך אפילו ידענו להבדיל בין סוגי בדים״, הוא אומר בחיוך. 

בשלב מסוים העבודה במשרד מתחילה לשעמם אותם. הם מחליטים לנסות משהו חדש ומתחילים לשחק במכונת תפירה שקיבלו מחברים. ״הייתה לנו תשוקה״, מספר דניס: ״ראינו המון דברים יפים באינטרנט, בפינטרסט, בעיקר מעולמות האופנה והתרבות. זו היתה בדיוק התקופה שתרבות ההיפסטרים התפרצה.

״זה ריגש אותנו, לא במובן של גידול הזקן וסגנון הלבוש. ריגשו אותנו האנשים שעזבו את מקומות העבודה המבוססים שלהם ופתחו עסקים חדשים, מגניבים ומקוריים; אנשים שעזבו קריירה בהיי־טק ועברו לייצור עצמאי של שוקולד, או פתחו מאפיות, עסקי סריגה וריקמה. מזה קיבלנו השראה. 

״לא היינו ההיפסטרים הסטנדרטיים: עניין אותנו הקראפט שהגיע עם ההיפסטריות. הבנו כבר מה זה יצור המוני, הבנו מה אנחנו ׳לא׳ רוצים לעשות. רצינו לייצר משהו שקרוב לקראפט ושזה לא יהיה עסק גדול. רצינו להיות אנשים שמגשימים את החלום הקטן שלהם״.

דניס ריאבקו: זו היתה התקופה שתרבות ההיפסטרים התפרצה. זה ריגש אותנו, לא במובן של גידול הזקן וסגנון הלבוש. ריגשו אותנו האנשים שעזבו את מקומות העבודה המבוססים שלהם ופתחו עסקים חדשים, מגניבים ומקוריים; אנשים שעזבו קריירה בהיי־טק ועברו לייצור עצמאי של שוקולד, או פתחו מאפיות, עסקי סריגה וריקמה

בשנת 2013, עם מכונה התפירה הביתית, כל ערב לאחר העבודה בסלע הם ממשיכים לחפש אחר השראה ברשת, עושים ניסיונות חוזרים ונשנים של גזירה ותפירה, הכל על הרצפה והשולחן הביתי. 

הם משוטטים בנחלת בנימין, מחפשים אחר החומרים שאיתם הם רוצים לעבוד, ולומדים מחיפוש בגוגל איך לעבוד איתם: איך משלבים קנבס ועור, איך מקשים עור, איך תופרים. אחרי שלושה חודשים הם מצליחים לייצר תיק שהם באופן יחסי שבעי רצון ממנו; התיק הזה תלוי עד היום בסטודיו שלהם כפריט מוזיאלי.

״אנחנו אוטודידקטים, אבל עם חלום לייצר משהו קונקרטי״, אומר דניס. ״ראינו את הרפרנסים ברשת והבנו שגם לנו יש פוטנציאל. בהתחלה כיוונו לשוק המקומי: חשבנו שבגלל שאנחנו מציעים מוצר אחר, יגלו פה עניין בדברים שלנו״.

לאחר היריד בבית ציוני אמריקה החלה השמועה לעבור מפה לאוזן, על הסינרים הנוחים שנותנים פתרון לבעיית הכובד שנוצר בכתפיים ובצוואר. עיקר המכירות מכוון לעסקים, שמזמינים בדרך כלל בין חמש ל־30 יחידות. העבודה באותה תקופה עדיין נעשית מהבית: גוזרים על הרצפה, תופרים, הכל בשעות הערב אחרי העבודה. 

דניס היה הראשון שהעז להתפטר מהדיי־ג׳וב לטובת העסק החדש. ארצי עדיין עובד כשכיר, כגרפיקאי ברנואר, ובהמשך מתפטר גם משם  אבל עובר לעבוד במקום אחר. הם עדיין חוששים מכך ששניהם לא יעבדו במקומות ״בטוחים״ ויתמסרו לעיסוק הכביכול צדדי שלהם. כך הם ממשיכים לסירוגין עד שהם מבינים, שאם הם רוצים לבנות משהו, אין ברירה אלא לקפוץ למים. 

הם מחליטים לשכור חנות ביפו בשטח 50 מ״ר, שאותה הם חולקים עם מותג אופנה נוסף. ״עד אז עבדנו על נטו 12 מ״ר, אבל היינו מאושרים״, נזכר דניס. לפני שלוש שנים הם עוברים לחלל שממנו הם עובדים גם כיום, ברחוב פוריה ביפו.

 כמו תיק של סבא שנמצא במחסן

כשהגיעה הקורונה, המכירות לעסקים כמעט ונעלמות, והשניים מבינים שזה הזמן להתמסר לעיצוב ולשדרוג הנראות שלהם ברשת. ההחלטה מוכיחה את עצמה ודרך פינטרסט הם מקבלים הזמנה גדולה של סינרים מבעלת מסעדה הודית בפאלו אלטו (מאז כבר בוצעה על ידה הזמנה נוספת). בנוסף גם השף אלן דוקאס מזמין סינרים עם גזרות שונות בהתאמה לנשים ולגברים עבור הצוות שלו, באחת ממסעדותיו בפריז. 

הרחבת הקולקציה בתקופת הקורונה סייעה להם בהתמודדות על פרס חממת מפעל הפיס למעצבי אופנה, שבו הם זכו יחד עם עוד שישה מעצבים שצפויים להציג בשבוע האופנה 2021.

״תמיד אמרו לנו שאנחנו מתלבשים יפה ומוזר״, אומר דניס על הגלגול לעולם האופנה והאביזרים. ״היה לנו חיבור עם בגדים שונים, למרות שבבית לא היה שום קשר לעולם הזה. גדלנו בתקופה שברית המועצות התפרקה וכל הידע על ג׳ינסים שהגיע מהמערב ריתק אותנו. לצד אלו התפתחה תרבות הראפ של שנות ה־90 שהקסימה אותנו״.

״לא רצינו להתלבש באפור כמו כולם סביבנו״, מוסיף ארצ׳י, ״וזה גרם לנו להעניק תשומת לב לבגדים שלנו, שכבר אז כנראה שנראו אחרת. זה מה שמקרין על מה שאנחנו עושים עכשיו, ואולי זה מה שנטע בנו את התשוקה והעניין בנושא״.

מי הלקוחות שלכם?

דניס: ״אנחנו רוצים שמי שרוכש את המוצרים שלנו ייהנה מהם ומההתיישנות היפה שלהם. המוצרים שלנו, ככל שהם מתיישנים יותר, מקבלים יותר שיק ואת האופי של בעליו. זה כמו תיק של סבא שנמצא במחסן: הוא לא יפה אבל יש לו אופי. אנחנו מנסים לייצר ולעצב מוצרים עם אופי״. 

דניס: ״וזה לא קשור למגדר; גם לגיל אין משמעות. אנחנו פונים לאנשים סקרנים לעולמות האופנה וכאלו שמחפשים משהו מעניין ואישי; לאנשים שרגישים לתהליך העשייה של המוצר, שמחפשים איכות ולא בהכרח לקנות בגד ללא מחשבה ולסגור פינה של איך אראה בעבודה״.

לקוח כזה הוא לדוגמה המעצב ויוי בלאיש, שרכש בעבור עצמו מספר פריטים, ועובד עם השניים בכל פעם שנדרשת לו תפירת עור. בתצוגה האחרונה שקיים בלאיש חגרו הדוגמניות חגורות של HAVIE. ״מדובר בצמד אנשים מדהימים ויצירתיים שהולכים בעבודתם עד הסוף ובדייקנות חסרת פשרות״, הוא מעיד על השניים. ״הסגנון שלהם מזכיר לי את הארטיזנים בפירנצה, שמייצרים בשיטות מסורתיות״. גם הצלם רון קדמי והמעצב רונן לוין נמנים על הלקוחות שמבקרים תדיר בסטודיו.

״אם היינו מסתכלים על HAVIE כעל פרויקט מחושב, כנראה שלא היינו נמצאים כאן היום״, מסכם דניס. ״ברור לנו שהפוטנציאל העסקי הגדול נמצא בשוק הבינלאומי ולשם אנחנו מכוונים. על התווית רשום מייד אין תל אביב; לא ישראל, למרות שלא ברור לנו עדיין אם נישאר בתל אביב או נעבור ונציין ישראל. עוד רשום על התווית 101% עבודת יד, כדי להדגיש את העשייה הידנית המלאה״.

ארצ׳י ריאבקו: המטרה היא לייצר דברים איכותיים שישמשו את הלקוחות לאורך זמן. אנחנו רוצים שבאמצעות האופנה שלנו הלקוחות שלנו יעברו מאופנה מהירה לאופנה איטית. שיהיו אכפתיים כלפי המוצר שקנו: איפה הוא יוצר, איך הוא יוצר ובאיזה תנאים

ארצ׳י: ״יש לנו פריטים שעשויים מאוהלים צבאיים משנת 1947 שאנחנו קונים במקומות של פסולת צה״לית. השימוש בהם לא בא בהכרח מאג׳נדה של מחזור, כמו של קיימות. המטרה היא לייצר דברים איכותיים שישמשו את הלקוחות לאורך זמן. אנחנו רוצים שבאמצעות האופנה שלנו הלקוחות שלנו יעברו מאופנה מהירה לאופנה איטית.

״שיהיו אכפתיים כלפי המוצר שקנו: איפה הוא יוצר, איך הוא יוצר ובאיזה תנאים. אנחנו אמנם משתמשים בעור, ומודעים לכך שיתכן וישאלו איך זה מסתדר, אבל עדיין ברור לנו שאם נשתמש בחומר שהוא דמוי עור הייצור של החומר הזה יזיק עוד יותר לכדור הארץ. העורות שאנחנו משתמשים בהם הם סוג של שאריות, אנחנו לא קונים משטחי עור״. 

מה התכניות לעתיד?

דניס: ״אנחנו רוצים לבנות מותג בינלאומי, לא גדול. אנחנו רוצים להיות שמחים בחלקנו, לחיות חיים מספקים, להתפרנס ממה שאנחנו אוהבים. אנחנו לא מכוונים לרוץ אחרי הרווח וההתעשרות, לא רוצים לוותר על איכות, ובטח שלא ללכת על יצור המוני.

״בעולם מושלם החלום שלנו הוא לבנות קהילה של יוצרים כמונו שמייצרים רק את הדברים שהם אוהבים, שתופרים את התפר כי הם אוהבים לתפור, ויודעים למה התפר הוא זה ולא אחר. אנחנו בדיון מתמשך עם עצמנו לגבי איך אנחנו מייצרים ואיך מרוויחים, האם המוצרים יקרים מידי או זולים. זה דיון מתמשך שעדיין על השולחן״. 

*כוכבית מייצגת שדות חובה

הוסיפו תגובה

תגובה אחת

  1. ימימה אֶרגז Y.Ergas , visual artist

    נהדר! לגמרי מגניב בכול המובנים. רוצה סינר כזה, או תיק! איך משיגים???

הוסיפו תגובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden