כל מה שחשוב ויפה
פסטיבל האיור החל ב־26.11.2020
About Time, מראה הצבה. צילום: מוזיאון המטרופוליטן, ניו יורק

הגיע הזמן: 150 שנות אופנה במטרופוליטן

תערוכת האופנה About Time, שנפתחה במוזיאון המטרופוליטן בניו יורק, בוחנת את הקשר בין נושא הזמן לאופנה באמצעות 120 פריטי לבוש שעוצבו ב־150 השנים האחרונות

באיחור של חצי שנה נפתחה בשבוע שעבר במוזיאון המטרופוליטן בניו יורק התערוכה About Time: Fashion and Duration, שלפי התכנון המקורי היתה אמורה להיות חלק מחגיגות 150 השנים להיווסדו של המוזיאון, שהוקם ב־1870. המט, שמתעד את התרבות והאמנות שמלוות את התפתחות המודרניזם והאידיאולוגיות הכרוכות בכך, מקיים מדי שנה תערוכות אופנה שהפכו לתערוכות־בלוקבאסטר שמושכות מאות אלפי מבקרים.

התערוכה הנוכחית, שבוחנת את הקשר בין נושא הזמן לאופנה, נאצרה על ידי אנדרה בולטון, האוצר והמנהל של מכון התלבושות של המוזיאון, ומי שאמון על תערוכות האופנה שמציג המט מדי שנה. הפעם ביקש בולטון לבחון את הקשר הסימביוטי בין אופנה לזמן: 150 שנות אופנה מוצגות בתערוכה, מאז פתיחתו של המוזיאון ועד היום, עם פריטים שנשלפו כמעט כולם אך ורק מאוסף המוזיאון.

בולטון הכריז על נושא התערוכה כבר בנובמבר 2019, ולא שיער שהבחינה של מושג הזמן תשתנה לבלי הכר נוכח מגיפת הקורונה. בדבריו, על התערוכה הוא מציין שזמן אינו בהכרח ליניארי: יש לו קצב ומחזוריות, ולעיתים הוא לובש צורה מעגלית. מה שהיה הוא אולי מה שיהיה, ומה שלבשו בעבר משמש השראה וקרקע לפרשנות חדשה. 

About Time, מראות הצבה. צילומים: מוזיאון המטרופוליטן, ניו יורק

התערוכה מוצגת בשני צירי זמן מקבילים. ציר אחד כולל 60 הרכבים המוצגים בסדר לינארי־כרונולוגי החל משנת 1870 ועד היום. הציר השני מציג פריטי אופנה מאוחרים יותר, שמתכתבים עם הפריטים מציר הזמן הראשון, ומזכירים אותם בגזרה, ברעיון, או בחומרים. פריטים אלו לא נבחרו בהכרח באופן כרונולוגי, אלא כדי לבחון ולהציג את ההשפעות בין הדגמים. ביחד הם מדגימים את תנועת הזמן בעולם האופנה ב־150 השנים האחרונות. 

הפריטים הם בעיקר בצבעי שחור (ולבן), מתוך רצון להדגיש את הצלליות ואת הקשר המשתנה בין כל זוג פריטים, שמהווים מעין אוטונומיה זמנית שנוצרת בזכות האיחוד של העבר עם ההווה. כל זוג פריטים מעודד את המבקרים לבחון את השיח אודות זמן המתקיים ביניהם. כך לדוגמה, מבין 60 זוגות הפריטים שמוצגים בתערוכה האחד מול השני, שמלת ערב של קוקו שאנל מ־1925 הוצבה מול שמלת ערב של נורמן מורל מ־1965.

האסתטיקה העיצובית המודרניסטית של שאנל מצאה את ביטויה המלא בשמלות שעיצבה, שנודעו בשם ״השמלה השחורה הקטנה״. שמלות אלה בגרסאות ערב ויום היו נוחות ופונקציונליות, ושאנל היא זו שהגדירה בין השאר את תפיסת הלבוש המודרני של המאה ה־20. השמלה בתערוכה עשויה מבד ג׳ורג׳ט והיא רקומה בפאייטים בשכבות על גבי חצאית תלת־שכבתית, שמספקת דינמיות מוגברת בתנועה.

לעומתה, השמלה שעיצב מורל שמלה – אף היא בסגנון הרגליים החשופות שטבעה שאנל – בעלת גזרה ישרה אך לא צמודה, מה שמדגיש את הקלילות והלוק הצעיר של האופנה בשנות ה־60. כמו בשמלה של שאנל, שהיוותה את הרפרנס לשמלה של מורל, יש בה פאייטים וקו מותניים מונמך, ומשולבים בה חוטי שוליים מפוארים. כדי לעדכן את הסגנון לאמצע שנות ה־60, מורל כוונן את הפרופורציות בעדינות ויצר קו מכפלת מקוצר ורצועת צוואר מצומצמת, שחושפת יותר מהכתף.

שמלה של בלנסיאגה, סתיו/חורף 1958/9. צילום: ניקולס אלן קופ

שמלת נפש של צ׳רלס ג׳יימס, 1951. מתוך ארכיון מוזיאון ברוקלין. צילום: ניקולס אלן קופ

birds

צמד שמלות אחר הוא שמלת ערב של לנוון מ־1927 שהוצבה מול שמלת ערב של ג׳ונתן אנדרסון ל־Loewe מ־2020. השמלה של לנוון מביאה לידי ביטוי דווקא את ההעדפות של נשים שלא היה להן נוח ללבוש שמלות בגזרות ישרות וצינוריות. לנוון מציג צללית חלופית שהתבססה על חלוק à la française מהמאה ה־18. הסגנון הזה הפך לשם נרדף ללאנווין, והוא אופיין גם בשימוש מאופק של קישוטים דקורטיביים שיצרו הרמוניה עם הצללית הכוללת של הבגד. 

מנגד מציג ג׳ונתן אנדרסון דגם שעיצב לקולקצייה של Loewe לאביב/קיץ 2020, אינטרפרטציה מודרנית לחלוק המיתולוגי של לנוון. במקום להתייחס לסרט העטיפה של החלוק הצרפתי, אנדרסון שואב את השראה שלו מהמורשת הספרדית של Loewe ומתייחס לחלוקים שנלבשו בספרד במאה ה־17.

שילוב מעניין נוסף הוא דגם של אלזה סקפירלי, הכולל ז׳קט ערב מ־1938, ומולו ז׳קט של איב סאן לורן מ־1978. הז׳קט של סקפירלי עשוי בסגנון דקורטיבי ונלבש לרב מעל חצאית, מה שבישר את בואה של חליפת הערב שהיוותה חלופה לשמלות הערב שהיו פופולריות עד אז.

סקפירלי שהייתה ידועה בעיצוביה האקסטרווגנדיים, עיצבה ז׳קט ששילב מראות זכוכית שנוצרו על ידי מלבני זכוכית, שהודבקו בצורת כוכב. ההשראה לכך נבעה מהמראה של החלונות של סלוני המלחמה והשלום בשני קצות היכל המראות של ארמון ורסאי.

העיצוב של איב סאן לורן שמוצג ממול משחזר את מוטיב המראה השבורה שמופיע אצל סקפירלי. הוא משלב בחלק האחורי של הז׳קט מראה שעובדה בשילוב של רצועות כסף שנשברו על ידי קווי גבישים ומוסגרו ברצועת זהב בוהקת. מבחינתו של סן לורן, האופנה של סקפירלי העניקה לנשים ״מקוריות, חוצפה ובטחון״, וההעזה של העיצוב שלו מקרינה אף היא ערכים כאלו.

השמלה של ויקטור & רולף עם אביזר הראש של שי אשואלי. צילום: מוזיאון המטרופוליטן, ניו יורק

בסוף התערוכה ניצבת שמלה בודדת של בית האופנה ההולנדי ויקטור אנד רולף (דגמים נוספים שלו מוצגים בתערוכה), שמטרתה לייצג את השינוי שעובר עולם האופנה. בית האופנה הוקם ב־1993, והשמלה מביאה לידי ביטוי את הדרך הנוכחית שבה הוא פועל מאז 2016: פריטי הלבוש שלהם מופקים מעודפי בדים מקולקציות עבר לפי ערכי הקיימות.

 לקראת אביב/קיץ 2020 הוציא בית האופנה סדרה של שמלות טלאים, כולן בעלות צלליות פשוטות שמזכירות את העידן הקדם־תעשייתי. כך גם השמלה שמוצגת בתערוכה מורכבת מחתיכות של תחרה פרחונית וגיאומטרית שתפורות כטלאים בסגנון של עבודת יד שיתופית, סגנון שמהווה מטאפורה הולמת לעתיד עולם האופנה, לערכי הקיימות ולחשיבות הקהילה.

דגם זה גם כולל גם את הנקודה הישראלית בתערוכה: אביזר הראש שמונח על ראש הדגם עוצב על ידי מעצב השיער הישראלי שי אשואל, המתגורר בניו יורק. התערוכה מתוכננת להיות פתוחה עד פברואר 2021, וברוח התקופה אפשר לערוך בה גם סיורים וירטואליים.

שמלה של אייריס ון הרפן, סתיו/חורף 2012/3. צילום: ניקולס אלן קופ

שמלה של ניקולס גסקייר ללואי ויטון, אביב/קיץ 2018. צילום: ניקולס אלן קופ

*כוכבית מייצגת שדות חובה

תגובה אחת

  1. יצחק שכטר IFTA

    כל הכבוד לעמית סנדיק ולמגזין פורטוליו והעומד בראשו יובל סער להביא את הכתבה על התערוכה "150 שנות אופנה" במוזיאון המטרופולין בניו יורק .
    האם אפשר לארגן ביקור וירטואלי בתערוכה ?

Comments are closed.

הוסיפו תגובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden