כל מה שחשוב ויפה
נחום גוטמן, שיר ערש
נחום גוטמן, שיר ערש. צילומים: רן ארדה, באדיבות מוזיאון נחום גוטמן לאמנות

״אבי האיור הישראלי״. 40 שנה למותו של נחום גוטמן

40 שנה למותו של נחום גוטמן, אבי האיור הישראלי, שעיצב בציור ובכתב את הרוח של הילדות הארצישראלית החופשייה

לפני 40 שנה בדיוק, ב־28 בנובמבר 1980, הלך לעולמו האמן, המאייר והסופר נחום גוטמן בגיל 82. גוטמן, יקיר העיר תל־אביב-יפו לשנת 1976 וחתן פרס ישראל לספרות ילדים לשנת 1978, נחשב לאחד היוצרים הבולטים והאהובים בישראל, וזאת במסגרת שלל התחומים שבמסגרתם פעל ויצר. הוא נקבר בבית הקברות הישן ברחוב טרומפלדור בתל אביב – העיר שאותה לא פסק כל חייו לתעד ולתאר, בספרים, בציורים, באיורים ובפסיפסים.

גוטמן נולד ב־5 באוקטובר 1898 בכפר טלנשט שבבסרביה, שהייתה אז בשליטת רוסיה, להוריו אלטר ורבקה גוטמן. אביו אלטר היה מחנך עברי וסופר, שכתביו פורסמו תחת שם העט ש. בן ציון. בהיותו בן חמש נדד גוטמן עם משפחתו לאודסה, בעקבות קריאה שקיבל אביו ללמד ב״חדר המתוקן״, שהיה בית ספר שהלימודים בו נערכו בשפה העברית.

בשנת 1905, בהיותו בן שבע, עלתה משפחתו של גוטמן לארץ ישראל. חמש שנים לאחר מכן הלכה אמו לעולמה והמשפחה עברה משכונת נווה שלום שעל גבול יפו, לרחוב הרצל בשכונת אחוזת בית, סמוך לגימנסיה הרצליה. בתקופה זו החל ללמוד ציור. בגיל 15 הפסיק גוטמן את לימודיו בגימנסיה והחל ללמוד בבצלאל. הוא למד שנתיים בלבד היות והמוסד הירושלמי נסגר בשל מלחמת העולם הראשונה, ועם תחילתו של המנדט הבריטי, התנדב לגדוד העברי.

לאחר שחרורו מהצבא הבריטי, ב־1920, החליט גוטמן לנסוע לאירופה במטרה להמשיך את לימודי האמנות. הוא פקד את ספסל הלימודים במספר בירות אירופיות: ברלין, וינה ופריס, והתמחה בין השאר בתחריט ובהדפס. בברלין החל גוטמן לאייר את ספריו של אביו וגם את שירי הילדים שכתבו חבריו של האב, ביאליק וטשרניחובסקי.

שש שנים לאחר מכן, ב־1926 חזר גוטמן לארץ ונמנה על קבוצת הציירים שייסדו את אסכולת ארץ ישראל, הידועה יותר בשם האסכולה הארצישראלית. אמני הקבוצה, שאליה השתייכו בין השאר ראובן רובין וציונה תג׳ר, ציירו את אנשיה ונופיה של הארץ, ושמו דגש על האור הבוהק המקומי. שנתיים לאחר מכן נשא גוטמן לאישה את דורה לבית יפה.

נחום גוטמן. צילום: סוכנות י.פ.פ.א; אוסף דן הדני, הספרייה הלאומית

דיוקן מרים גוטמן בוסקלה, 1927

נערות ליד הברז

נערות ליד הברז, 1929

מנוחת צהרים, מוזיאון תל אביב לאמנות

מנוחת צהרים, מוזיאון תל אביב לאמנות. צילום באדיבות חמי גוטמן

בשנת 1931 החל את עבודתו כמאייר הקבוע של העיתון דבר לילדים, עבודה שבה יתמיד במשך כשלושה עשורים וחצי. את דרכו החל עיתון דבר לילדים כמוסף לילדים של עיתון דבר, אך בהמשך הפך לשבועון לילדים שבו שימש גוטמן אף כחבר מערכת.

ב־1934 הוטלה על ״גוטמן הצייר״ משימה, שבעקבותיה ייוולד ״גוטמן הסופר״. הוא נשלח על ידי עיריית תל אביב לדרום אפריקה במטרה לצייר את דיוקנו של הגנרל סמאטס. היות ועדיין שימש כמאייר של דבר לילדים, שלח גוטמן למערכת העיתון איורים ממסעו באפריקה, מעין יומן מסע מאויר. לאותם איורים הוסיף גם טקסט, ואלה תיארו במילים ובדימויים חזותיים הרפתקאות מהג׳ונגלים של אפריקה.

גלויות אלה היוו את הבסיס לספר שיראה אור חמש שנים מאוחר יותר, בשנת 1939, ״בארץ לובנגולו מלך זולו״, הלוא הוא ספרו הראשון של נחום גוטמן. כך הפך גוטמן מלבד צייר ומאייר, גם לסופר ילדים.

בשנים שלאחר מכן כתב ואייר גוטמן ספרים רבים נוספים. בשנת 1959, לרגל שנת היובל של תל אביב, פירסם את הספר עיר קטנה ואנשים בה מעט, שבו תיאר את לידתה של העיר ואת תושביה הראשונים, על פי זיכרונותיו שלו. ב־1962 הוענק לו פרס כבוד לספרות ילדים על שם הנס כריסטיאן אנדרסן על ספרו שביל קליפות התפוזים. בין הספרים החשובים שאייר בעבור אחרים היו ויהי היום ושירים ופזמונות לילדים שכתב ביאליק.

גוטמן המאייר לעומת גוטמן האמן

מנחם (חמי) גוטמן הוא בנו היחיד של נחום גוטמן. כשאביו נפטר, בשנת 1980, היה חמי בן 44. חמי, ביו־פיסיקאי שכיהן כפרופסור באוניברסיטת תל אביב, הוא ״מומחה לגוטמן מהיכרות אישית״, ומעביר הרצאות אודות עבודתו ופועלו של אביו.

גוטמן הבן מתייחס לדימוי שנוצר לאביו, שלטענתו אינו מדויק: ״אבי נחשב לאדם נאיבי, אבל הוא בכלל לא היה נאיבי. כשהוא רצה אז הוא היה נאיבי, וכשהוא לא רצה אז הוא היה עם הרגליים על הקרקע״.

חמי גוטמן: אבי נחשב לאדם נאיבי, אבל הוא בכלל לא היה נאיבי. כשהוא רצה אז הוא היה נאיבי, וכשהוא לא רצה אז הוא היה עם הרגליים על הקרקע

אז מדוע הוא הצטייר כנאיבי? ״הוא הצטייר באופן הזה בין השאר בגלל הוויזואליות של העבודות שלו״, מסביר הבן. ״הוא נהג למשל לצייר הרבה אנשים קטנים על אניות. בנוסף, גם הכתיבה שלו תרמה לדימוי הזה, אז הדביקו לו את החותם של הנאיבי. כינו אותו ׳הילד הנצחי של תל אביב׳, אבל הוא לא היה ילד והוא לא היה האדם הנאיבי שחשבו שהוא.

״בכל עבודותיו של אבי, גם בציור, גם באיור וגם בכתיבה, ישנה הרבה אופטימיות. להיות ריאליסטי ולהבין שהחיים קשים, אבל לא להתייאש״.

לדבריו של גוטמן, אביו שינה את סגנונו לאחר שובו לארץ מאירופה. ״בבצלאל הוא קיבל את החינוך הקלאסי, ומה שלימדו אותו היה ציור אקדמי. בעת שהותו באירופה הוא המשיך להיות צייר אקדמי, אבל כשהוא חזר ארצה, בתוך חצי שנה בלבד הוא שינה לחלוטין את הסגנון שלו, גם ברישום וגם בציור בצבע. העבודות בסגנון החדש, אלה כבר ציורי האסכולה הארצישראלית״.

דבר לילדים, בכורים

דבר לילדים, בכורים

דבר לילדים, סבתא הכל יודעת

דבר לילדים, סבתא הכל יודעת

דבר לילדים, היי את מקודשת

דבר לילדים, היי את מקודשת

דבר לילדים, בין חיות פרא באפרידה

דבר לילדים, בין חיות פרא באפרידה

אחד המומחים הגדולים הנוספים לעבודתו של נחום גוטמן הוא האמן והמאייר דני קרמן. קרמן, בעצמו מגדולי המאיירים שחיים ופועלים בישראל, זכה להיכרות אישית עם גוטמן וחוקר מזה שנים את פועלו, וגם הוא מעביר הרצאות בנושא. לדבריו של קרמן, בנרטיב הישראלי של תולדות האמנות הפלסטית נחשב גוטמן ליוצר מקומי. ״נחום גוטמן לא יצג אסכולות בינלאומיות בדומה לאמנים אחרים, דוגמת זריצקי וסטימצקי, אלא היה לוקליסט״, הוא מסביר.

למרות זאת, בעבור קרמן עצמו, גוטמן דווקא פתח צוהר למקומות שמחוץ לגבולות ישראל: ״כילד, כשראיתי את האיורים שלו, בעיקר בספרים, נפתח בעבורי העולם הגדול. למשל בלובנגולו מלך זולו, פתאום התוודאתי למלחמות הזולו באפריקה. יותר מאוחר למדתי ממנו על פריז, וזאת מהספר ביאטריצ׳ה״.

קרמן מתייחס למקומו של ״גוטמן המאייר״ לעומת ״גוטמן האמן״, בתולדות היצירה הישראלית: ״בתחום האיור גוטמן זכה לכל הקרדיט שמגיע לו. בעבור רוב המאיירים בני דורי, נחום גוטמן היה ציון דרך ואנחנו מתייחסים אליו כאבי האיור המקומי. לעומת זאת, בתחום האמנות המקום שלו קצת פחות נחשב, בין השאר בגלל אותה לוקאליות שהוא מזוהה איתה״. לדבריו של קרמן, האיור היה תחום משני אצל גוטמן. ״כששאלו אותו מה הוא, הוא ענה שהוא קודם כל צייר״.

דני קרמן: בתחום האיור גוטמן זכה לכל הקרדיט שמגיע לו. בעבור רוב המאיירים בני דורי, נחום גוטמן היה ציון דרך ואנחנו מתייחסים אליו כאבי האיור המקומי

אז מה היה ייחודו של גוטמן כמאייר? ״מה שגוטמן עשה באיור, מסביר קרמן, הוא מה שבתולדות האמנות מכנים ״דלות החומר״. אפשר למצוא את זה בצורה בולטת באיוריו שהופיעו על גבי שערי עיתונים. צריך לזכור שאמצעי ההדפסה באותן שנים היו פשוטים ודלים, והוא פיתח שיטה שבעזרתה הוא הצליח עם הכישרון שלו להגיע לתוצאות נהדרות, גם כאשר נאלץ לעבוד בחיתוכי לינול ׳פרימיטיביים׳ ובשני צבעים בלבד״.

קרמן מתייחס גם לקריירת הכתיבה של גוטמן: ״הוא היה סופר גאוני. הכתיבה של גוטמן – אין דומה לה בשפה העברית. היה בה מעין מבט ויזואלי ויכולת התבוננות חזותית של צייר. לדעתי הספר הטוב ביותר שהוא כתב הוא ׳הרפתקאות חמור שכולו תכלת׳ משנת 1944. כל פרק בספר כתוב בז׳אנר ספרותי אחר, והוא סאטירה מאוד חריפה. הספר הזה הוא הסאטירה הטובה ביותר שנכתבה בישראל״.

החלום, מאת זאב

החלום, מאת זאב

התיבה של נוח

התיבה של נוח

משגל

משגל

דורה בפרופיל וידיים

דורה בפרופיל וידיים

birds

על אף שגוטמן זכה בשנת 1978 ב״פרס ישראל״ לספרות ילדים, קרמן עדיין סבור שגם בתחום הכתיבה הוא אינו מוערך מספיק: ״אני חושב שגם כסופר, גוטמן לא קיבל מספיק קרדיט. בנוסף, הוא ידוע כסופר לילדים, אך חלק מספריו הידועים כלל לא נכתבו בעבור ילדים. לדוגמה, הספר עיר קטנה ואנשים בה מעט לא נכתב לילדים, את זאת הוא סיפר לי אישית. חשוב לציין שגוטמן היה גם קריקטוריסט. הוא היה איש מאוד פוליטי״, מדגיש קרמן.

בתולדות האמנות המקומית משויך גוטמן קודם כל לקבוצת האמנים של ״אסכולת ארץ ישראל״, אך האם גם בתולדות האיור הישראלי משויך גוטמן לאסכולה מסוימת? לדבריו של דני קרמן, התשובה היא לא. ״קשה בכלל לדבר על אסכולות באיור באותן שנים, הוא מסביר. קודם כל בגלל שכמות המאיירים שפעלו כאן הייתה מאוד מצומצמת. בנוסף, יש לזכור שגוטמן אייר ספרים של גדולי הכותבים, למשל של ביאליק, כך שמעמדו כמאייר באותן שנים היה מאוד גבוה. בעצם ניתן לומר שלא היו לו מתחרים בתחום האיור״.

עוד מוסיף קרמן, שחשיבותו של גוטמן בתולדות האיור הישראלי נמדדת בין השאר בזכות ההשפעה שהייתה לו על הדור הבא של המאיירים. ״גוטמן מאוד השפיע על המאיירים שבאו אחריו. אני בעצמי איירתי כמוהו תקופה קצרה, דודו גבע היה מעריץ גדול שלו והושפע ממנו רבות, וכך רבים נוספים״.

אסכולה של איש אחד

ברחוב שמעון רוקח בשכונת נווה צדק בתל אביב שוכן ״מוזיאון נחום גוטמן לאמנות״, שנוסד בשנת 1998. מוניקה לביא, המנהלת והאוצרת הראשית של המוזיאון, מסבירה מדוע לדעתה נחשב גוטמן ליוצר חשוב בתולדות האמנות המקומית.

״ראשית, אני חושבת שהוא היה אמן מוכשר מאין כמוהו. בנוסף, היה לו תפקיד חשוב באופן שבו נבנה הזיכרון הקולקטיבי שלנו. היות והוא היה, במשך למעלה משלושה עשורים, המאייר של העיתון של המפלגה ששלטה כאן, הוא יכול היה לשגר כל הזמן דימויים שנצרבו בזיכרון של כולנו כנקודת ההתחלה שלנו.

״אנחנו שבויים בתוך הזיכרון של גוטמן, שצייר בשבילנו תמונות של ההתחלה שלנו״, מוסיפה לביא. ״הוא יצר את הסט הראשון של הדימויים של איך שנראית העיר העברית הראשונה. הוא זה שעיצב, בציור ובכתב, את הרוח של הילדות הארצישראלית – החופשייה, שמדלגת על הגבעות, שלא קשורה לעיירה היהודית ולסבלותיה. גוטמן הצמיח כאן ילד עברי מאושר ושמח, ואני חושבת שאנחנו צמחנו כולנו, גם מי שלא גדל בתל אביב, מתוך החולות האלה של נחום גוטמן. גוטמן כבר יצוק בתוך התודעה שלנו״.

מוניקה לביא: גוטמן יצר את סט הדימויים הראשון של איך שנראית העיר העברית הראשונה. הוא עיצב, בציור ובכתב, את הרוח של הילדות הארצישראלית החופשייה, שמדלגת על הגבעות, שלא קשורה לעיירה היהודית ולסבלותיה

הדבר המרכזי שלביא מנסה לעשות בהקשר של גוטמן במוזיאון, הוא לייצר יריעה רחבה שלתוכה אפשר להכניס את הצדדים השונים של העבודה של גוטמן. ״להראות איך לעבודה שלו, שיכולה להראות למי שלא מכיר אותו לעומק ככזו שעשויה טלאים טלאים, יש מספר מצומצם של מקורות שמהם היא נובעת.

״אני מנסה למצוא תפיסה שמאחדת את כלל העשיה שלו ולנסות לייצר דמות ברורה ומובנית, זאת משום שאני חושבת שאחד הדברים בקשר לגוטמן זה שהוא נתפס תמיד כמישהו שהחלקים שלו לא מתחברים. לדעתי החלקים שלו מאוד מתחברים, רק צריך להבין איך״.

אך לטענתה של לביא, גוטמן זכה לא אחת לביקורת כלפי הפעילות הרב תחומית שלו. ״מכיוון שהוא חי בחברה הישראלית הקרתנית, שהייתה שמרנית ולא פתוחה, היו כאלה שאמרו שעליו להחליט האם הוא צייר או מעצב או מאייר וכולי. ביקורות מסוג זה כלפיו החלו כבר בשנות ה־20 ונמשכו עד שנות ה־80. אבל גוטמן היה אמן טוטאלי״.

בית בפרדס

בית בפרדס

דרך ובית בפרדס

דרך ובית בפרדס

אוניות

אוניות, 1963

שיר ערש

שיר ערש, מאת ש. בן ציון

לדבריה של לביא, גוטמן ניסה לתאר, בסגנונות שונים, את תל אביב ואת יפו. זה, לטענתה, היה הפרויקט הגדול שלו. ״אזור המחיה של גוטמן היה הפרדסים של יפו, וכל הציורים שלו שמתארים את יפו, שהאשימו אותו שהם סוג של אוריינטליזם אימפריאליסטי, היו תיאוריים אמיתיים של מה שהוא ראה כמה מאות מטרים מהבית. הייתה לו היכרות עמוקה ואינטימית עם מושא הציורים שלו״.

לביא שמה את האצבע על נקודת סיום הפעילות של האסכולה הארצישראלית: ״בשנת 1948, כשגוטמן היה כבר בן 50, נוסדה קבוצת אופקים חדשים. צייריה של הקבוצה הכריזו על האסכולה הארצישראלית של גוטמן ושל חבריו כעל לא רלוונטית.

״ציירי אופקים חדשים, שבראשה עמד יוסף זריצקי, ראו את עצמם כאמנים אזרחי העולם. אי לכך הסגנון שלהם היה מופשט ולא פיגורטיבי, כפי שהיה זה של האסכולה הארצישראלית. בהמשך הדרך דבק גוטמן אמנם בסגנונו שלו, אך יחד עם זאת אפשר לשים לב, החל משנת הקמת המדינה, למגמה מסוימת של הפשטה בציוריו״.

בהתייחסותה למקומו של גוטמן בהיסטוריה של האיור המקומי, גם לביא, בדומה לקרמן, מבדלת את גוטמן ממאיירים אחרים. ״בתולדות האיור הישראלי גוטמן הוא אסכולה של איש אחד״, היא קובעת. אבל לדבריה, האיור תפס פחות מקום. ״הפרוייקט ה׳חדש׳ של לייסד אמנות ארץ־ישראלית היה מספיק גדול, ולכן האיור היה סוג של מוצר נלווה״.

״אני חושבת שתמיד מזהים את גוטמן, יש לו קו מאוד מובחן. ניתן גם לראות מתי הוא עושה משהו מתוך אהבה, מתי הוא עושה משהו מתוך נוסטלגיה ומתי הוא עושה משהו מתוך התגוננות. יש משהו בתיאורי הילדים שלו שהוא תמיד מלבב. גוטמן תמיד בעד הילדים, ובעיקר בעד הילד המתבונן״, היא מסכמת.

*כוכבית מייצגת שדות חובה

3 תגובות על הכתבה

  1. ירונימוס

    כתבה מעניינת. אפשר לראות מהתמונות כמה שהאמן הזה היה רבגוני. בשבילי לגוטמן תמיד יהיה קונטקסט – אגודות של חוברות ״דבר לילדים״ בספריה הצנועה של סבתי בביתה ברמ״ג, וריח הנייר הישן.

  2. נירה

    אימי ואחי הגדולים ואני – גדלנו על האיורים ועל החוברות של דברי לילדים. בביתינו היו כרכים אוגדנים של החוברות משנות השלושים! ועד שנות השבעים.
    בנוסף הספרים הנהדרים – לובנגולו מלך זולו, ביאטריצ'ה שפורסם בתחילה כסיפור בהמשכים בדבר לילדים, החופש הגדול או תעלומת הארגזים, ועוד.
    האיורים בדבר לילדים היו מלווים לכל שיר ולכל כתבה כמעט. אחר כך מרתק היה לראות את יצירתו של האמן במוזיאון .
    כך או כך – זיכרונות מתוקים.

  3. נירה כלב

    יש מן הנאיביות והתמימות בציוריו, גם הצבעים חיים מאוד, אפשר לומאר: מן הרגשה רגועה כזו, ויחד עם זאת יש בציור יציבות, הרגשה שכך אנשים חיים , אין כעס יש פשטות של האנושיות, אל לנו לשכוח שבאותם ימים קצב החיים היה אחר והכל היה יותר אופטימי, סוג של התחלה חדשה(קום המדינה) ויש גם דמויות מזרחיות בציוריו מה שעושה את הציור קצת אורינטלי, מתאר גם לאומים אחרים שחיו בארץ. השילוב בין הצבע לנושא הציור מביא אותו לדבר בעד הזמנים בהם צוייר. למרות שאנו לא ממש מתקשרים אל הדמויות בציור.

Comments are closed.

הוסיפו תגובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden