עידו מיכאלי בגלריה נגא: דיאלוג בין החמניות של ואן גוך לשטיחי נוודים

חגית: הי עידו, איזה כיף לדבר איתך שוב, מאיפה אתה כותב?

עידו: ‏אנחנו גרים בקונטיקט קרוב להרדפורד בעיירה קטנה

חגית: כבר כמה שנים, אם אני זוכרת נכון, ועכשיו עם ילדים קטנים 🙂 ברכות לתערוכה החדשה בגלריה נגא בתל אביב – ״החמניות של המזרח התיכון״. אתה במערב וליבך במזרח?

‏עידו: התערוכה הזאת עוסקת בפער שבין הפנטזיה לדבר. הפער הזה מעניין אותי והוא משותף לכולנו. הוא קיים גם במרחקים קצרים, ‏נגיד באופן שבו אנחנו מבינים רגשות של מישהו אחר. ‏הפרויקט הזה עוסק בניסיון לתרגם משהו מתרבות אחת לאחרת

חגית: בכל העבודות שלך – גם בעבר, עם שטיח בנק הפועלים לדוגמה – אתה עוסק במרחק ובתרגום. בהבנת סמלים מעולם תוכן של תרבות אחת והעברה שלהם לאחרת. עוד לפני שנתמקד בחמניות, אני מתפתה לשאול על הבחירה לחיות בארצות הברית – כשעברת, חשבת שזה לטווח ארוך? ההתבייתות מביאה להבנה טובה יותר של התרבות שאתה נמצא בה?

עידו: אני חושב שהמעבר חידד יותר זיכרון מובנה של הגירה. המשפחה שלי עלתה לארץ מכורדיסטן והתחושה הזאת של הגירה מוכרת באופן לא מודע כמעט. גם העבודות המוקדמות שלי היו סוג של ניסיון לגשר בין מרחבים שנותקו. געגוע למרחב שכבר אין לו אפשרות מימוש

עידו: התחושה הזאת היא משהו שאני יכול למצוא בו מכנה משותף עם הרבה אנשים שהכרתי בארצות הברית, שרואים את עצמם כחלק מתפוצה – diaspora. לדוגמה, אנשים שהם ילדים של מהגרים, גדלו בתחושה דומה לשלי. ‏אני מאמין שלאמנות יש את היכולת לחשוף לרגע אספקטים שאנחנו יכולים לחלוק

חגית: אפשר לשאול אם בשנים האחרונות אתם מרגישים ״הרעת תנאים״ בכל הקשור ליחס האישי והמקצועי כלפיכם? כלומר, האם נפגעת אתה ומשפחתך באווירת הבידוד של ישראל והסלידה מכל מה ומי שישראלי?

עידו: אנחנו גרים בעיירה מאוד קטנה, ולא חווינו שום דבר שונה בשנים האחרונות. אולי למי שגר בעיר יש חוויה אחרת. זה קל מאוד לפרש כל דחייה כביטוי לשנאה. לא הייתי רוצה להפנים את זה באופן אוטומטי. אני מנסה לחשוב באיזה אופן האמנות שלי יכולה לתת משהו חיובי לעולם. ‏

‏‏ספציפית עכשיו, אני מציג בארבע תערוכות: תערוכת יחיד במרכז לאמנות במיזורי (Foundry Art Centre), שמציג את ארבעת השטיחים של סנטרל פארק, וציורים מתוך הפרויקט. בגלריה של סופיה סמינסקי (Sofia Sominsky Gallery) בדמבו, במנהטן, אני מציג עבודות על נייר. אחד משטיחי הסנטרל פארק משתתף בבינאלה לטקסטיל (Contextile Biennial) בפורטוגל, והתערוכה בנגא כמובן, כך שאני שמח בחלקי 😊

היה לי חשוב לחקות טקסטורה של בד. ‏אחרי הרבה ניסיונות התחלתי לעבוד על בד יוטה. משהו בצפיפות האריגה הגסה איפשר לייצר אשליה ציורית של הטקסטורה של שטיח. העבודות תלויות בחלל כמו שטיחי קיר על מוט. גם זה כדי ליצור אשליה

חגית: אני שמחה לשמוע. אתה אומר שאת יצר הנדודים וההגירה נחלת מתולדות המשפחה שלך, שעלו לישראל מעיראק/כורדיסטן. ואתה מצד אחד נמשך כל השנים לתרבות המקור המרוחק – אפילו הרחקת עד אפגניסטן בייצור השטיחים החתרני שלך! ומצד שני, אתה בגופך הרחקת עוד יותר אל לב תרבות המערב.

במפגש הקודם שלנו הצגת בארטפורט את ״ארבע העונות״, רביעיית שטיחים המבוססים על תוכנית המקור של סנטרל פארק בניו יורק – טבע מלאכותי משגשג וסימבולי, בתוך העיר הכי אייקונית בעולם. הפעם אתה בוחר אייקון אחר – החמניות של ואן גוך, ומשם יוצא למסע חדש

עידו:‏ אני חושב הרבה על שרית שפירא זכרונה לברכה, ועל אופן הפרשנות שלה של אמנות ישראלית; במיוחד בתערוכה ״מסלולי נדודים״ שהיא אצרה במוזיאון ישראל. שפירא נתנה פרשנות רדיקלית לאמנות ישראלית, שבאה מתפיסה נון־טריטוריאלית. לשיטתה, לתרבות הגולה יש השפעה על אמנות המקום. זו מעין עדשה שדרכה רואה האמן את המקום, השוליים מגדירים את המרכז. היא כאילו ״הפכה את הגרב״ מהפנים אל החוץ.

מהבחינה הזאת, אופן העבודה שלי לא שונה מהותית מאמנים אחרים. זריצקי הביא לנוף הישראלי זיכרונות מאוקראינה ראובן רובין מרומניה וארדון מפולין. בהיסטוריה של אמנות ישראלית, הנוף המקומי מוגדר דרך תנועות אסתטיות אירופאיות. במקרה שלי, מעניין אותי להביט על מסורת אירופאית דרך אסתטיקה מזרחית מארצות האיסלאם

חגית: אתה מדגיש את ה״זרות״ והמעברים מתרבות לתרבות באמצעות שיבושים מכוונים: במקרה של החמניות – בוחר בציטוט ישיר של החמניות האייקוניות של ואן גוך, בציור שמן, אבל מבצע אותו בעיבוד חזותי שמדמה שטיח נוודים ארוג. למה בעצם?

עידו: ‏המחשבה שלי על גוף העבודות הזה נבעה מהדיאלוג של יותר מעשור עם אורגים מאפגניסטן. סוג הצמר שמשתמשים בו באפגניסטן מאוד ייחודי. הוא נעשה בעבודה ידנית ולכן עוביו לא אחיד. כאשר הוא נצבע, הצבע נתפס גם ברמה לא אחידה, ומייצר הרבה מאוד גוונים. זה הזכיר לי ציורים של ואן גוך ומשם התחיל העניין הראשוני, שהוביל לגוף העבודות הזה.

בשבילי זה גם תרגול בשילוב שני סוגים של אידאל יופי. ציור מערבי מנסה לשחזר את הראיה האנושית, יש לו נטייה נטורליסטית, בעוד שלשטיחים פרסיים יש סוג אחר של מימזיס. זה לא שהם פחות טובים בייצוג המציאות, הם פשוט מנסים להעתיק מציאות מסוג אחר. הם מנסים לתאר דימוי אוטופי של מציאות אידאלית של העולם הבא. הדיאלוג הזה חשוב לי, בשביל לחוות את שתי התפיסות – ששתיהן יפות.

‏על שטיחים בדרך כלל לא חתום יוצר אחד. הם מועתקים מדור לדור כסוג של לחן עממי. עניין אותי אם בשרשרת המסרים הזאת אפשר להשתיל רעיון אחר. ‏בתרבות המערבית אולי אפשר לחשוב על זה כמו על גרסת Cover לשיר מוכר. נגיד שיר פופ ידוע, ‏שמבוצע על ידי להקה קוריאנית. ‏זהו מפגש שבו שתי תרבויות מנסות להבין זו את זו. לבדוק האם אפשר ליצור מורשת תרבותית משותפת.

היה לי חשוב לחקות טקסטורה של בד. ‏אחרי הרבה ניסיונות התחלתי לעבוד על בד יוטה. משהו בצפיפות האריגה הגסה איפשר לייצר אשליה ציורית של הטקסטורה של שטיח. בנוסף, העבודות תלויות בחלל כמו שטיחי קיר (טפסטרי) על מוט. גם זה כדי ליצור אשליה של שטיח.

‏זה חוזר אולי למיתוס היווני, על שני ציירים – אחד צייר פירות והשני צייר וילון

חגית: תמשיך, אני לא בטוחה שזוכרת 😊

עידו: מסופר על תחרות בין שני ציירים. ברגע הגילוי של העבודות – הצייר הראשון הוריד וילון מהציור. הציור שלו – טבע דומם עם ענבים – היה כל כך ריאליסטי, שציפורים ניסו לאכול מהענבים והתרסקו לתוך הציור. ואז פנו לצייר השני וביקשו ממנו להוריד את הווילון. הוא הסביר שמה שהוא צייר זה רק וילון. הצייר שצייר את הפירות הצליח להשלות את הציפורים אבל הצייר שצייר את הווילון ניצח בתחרות, כיוון שהוא הצליח להשלות את בני אדם

חגית: אתה אומר שהשטיחים הפרסיים (ובעקבותיהם גם שטיחי התפילה המוסלמים) מנסים ללכוד את יופיו של העולם הבא? ואני חשבתי שהם באים להלל את יפי הבריאה והעולם בכלל. הם חוצצים בין האדם לעפר הארץ ומציגים את הפאר הקוסמי של הטבע. ואגב מבחינה זו, הם מתחברים גם למה שזיהית בתוכנית של סנטרל פארק – שמתכנני הפארק ניסו ליצור שם לכאורה טבע אמיתי, ובפועל דיורמה ענקית של ״ציור טבע נשגב״

עידו: ‏כן זה סוג של גן עדן (פראדיזה). שטיחים מציגים למאמין פרט מהעולם הבא, שהוא מושלם ושליו. ציורים של טבע דומם הולנדי לוקחים אולי למקום ההפוך. הם מלאים בפירות רקובים ופרחים שנובלים ומזכירים לצופה כל הזמן – זכור את יום מותך (Momento mori). תרבות אחת ממקמת את תשומת הלב בעולם הבא, והשנייה מפוקסת בעולם הזה

חגית: אז למה חמניות דווקא? למה ואן גוך ולא ציורי שטיחים קלאסיים? ולמה שטיחי נוודים כאלה דווקא?

‏עידו: עניין אותי להפגיש בין העולמות האלה. האם זה חיבור אפשרי? האם משהו בתרבות הזאת יכול ליהנות מהסיפור של ואן גוך? מהעולם הפנימי והרגשי שלו? האקספרסיביות שלו?

בין השורות אני גם מעלה שאלה דמיונית, מה היה קורה אם המשפחה שלי לא הייתה מגיעה לישראל? מה התרחש באזור שהם גרו בתקופה שוואן גוך חי? בדיוק בתקופה שבה שבטים נוודים החלו להתיישב בכפרים ובעיירות, לעסוק בחקלאות ולהקים מסגרות חברתיות יציבות. בלב המהפכה התעשייתית, האם הם היו מוצאים עניין בציורי האיכרים שלו?

שטיחים כורדים או של מיעוטים אתניים נוודים אחרים, נעשו על נולים ניידים והם מאופיינים בחופש הבעה. ‏לעומת זאת, בתעשיות שטיחים מאורגנות, בלב איראן, היה מעט חופש לשינויים בדוגמאות. ככל שהתעשייה הייתה יותר מאורגנת הדוגמאות היו יותר מתוכננות מראש.

שטיחים כורדים גם חיברו בן תרבויות של אזורים שונים. הם חיברו סגנונות שונים בחופשיות רבה. מאוד נפוץ לראות סגנון אחד באמצע השטיח ומסגרת בסגנון חזותי אחר.

חגית: יש היבט חתרני גם לפרויקט הזה? אולי איכשהו קשור לפלונטר של איראן־ישראל־ארה״ב?

‏אני חושב שכל דבר שגורם לנו לדמיין מציאות אחרת מזאת שאנחנו חווים כרגע, יש אלמנט חתרני. שהדברים לא חייבים להיות רק כמו שהם.

‏על שטיחים בדרך כלל לא חתום יוצר אחד. הם מועתקים מדור לדור כסוג של לחן עממי. בתרבות המערבית אולי אפשר לחשוב על זה כמו על גרסת Cover לשיר מוכר. ‏זהו מפגש שבו שתי תרבויות מנסות להבין זו את זו. לבדוק האם אפשר ליצור מורשת משותפת

חגית: לצייר בעקבות ואן גוך – זה אתגר? היו לך מעצורים?

עידו: ‏זה עניין אותי כבחירה קונספטואלית, המשמעות שהחמניות מביאות איתן בהקשר חדש. אולי קצת כמו ש‏הדימוי הזה מופיע וחוגגים אותו בצורות וגרסאות שונות – על מגנטים ועל חולצות או קרמיקה. ציירתי אותו גם תוך כדי שאני פוזל לדוגמאות של שטיחים. אני לא חושב שהציור של החמניות היה חשוב יותר מהדוגמאות של השטיחים בתהליך העבודה.

‏אני זוכר מהילדות בפתח תקווה, שבחנות הצעצועים השכונתית היה מבחר עצום של גולגולות ושלדים מפלסטיק. רק עכשיו כשאני גר בארצות הברית אני מבין שאלה היו עודפי סחורה שנועדה לליל כל הקדושים. כך גם כל השקדים המסוכרים בצבעי פסטל שמחלקים בבר מצוות וחתונות הם בעצם ביצי פסחא. בטח יש עוד הרבה דוגמאות, לרעיונות שמשווקים לקהל חדש, עוברים ומשנים משמעות. אנשים שונים יכולים לייחס משמעות מאוד שונה במקביל לאותו דבר

חגית: לאורך השנים, כשהצגת פרויקטים גדולים, איפה חיכה הציור? היה כיף לצייר?

עידו: אני מאוד אוהב לצייר. ‏כל פרויקט שעשיתי התחיל מציור. כשצריך להגיע לדקויות ופרטים, הרבה פעמים ציירתי בשמן על בד ורק לאחר מכן זה הפך לשטיח ארוג. ‏הציור זה תרגול של משחק ודמיון. מבחינתי זה סוג של ריכוז מאוד גבוה בלנסות ולדייק משהו, להגיד משהו למישהו דמיוני. מהבחינה הזאת, הציור עוסק בפער הזה שבין הפנטזיה שלי למה שהצופה רואה

חגית: מה תאחל לעצמך / לכולנו לשנה החדשה?

עידו: זר פרחים באגרטל

---

עידו מיכאלי | החמניות של המזרח התיכון
גלריה נגא, אחד העם 60, תל אביב.
פתיחה: 4.9, נעילה: 30.10