כל מה שחשוב ויפה
יובל חן, פליטי אור
יובל חן, פליטי אור

יובל חן // פליטי אור

״כשהגיעה הקורונה, הואשם העטלף כמחולל המגפה, ללא צדק וללא נטילת שום אחריות של בני האדם״, אומר יובל חן בעקבות צילומי העטלפים שלו בלילות תל אביב

העטלף הראשון שראיתי היה בגיל 6 בערך, בגן ילדים הרוס. הסתובבתי עם חבריי לכיתה במושב, שיחקנו בקאובויים ואינדיאניים: אלו ימי שנות ה־70 ובכל יום שישי בלילה הקרינו בטלווויזה סרטים אמריקאים, בעיקר מערבוני ספגטי.

נכנסתי לגן ההרוס בניסיון להסתתר באחד הפינות, כדי לארוב לחבריי. כשנתקלנו אחד בשני, איני יודע למה ואיך, הפלנו קיר ומצאנו עטלף חרקים בסדק הקיר. הסיטואציה של מפגש עם עטלף חי בגן שבו גדלתי ולמדתי בהיותי בגיל 4 והפך לחורבה, היה אירוע מכונן, שבו נולדה המשיכה שלי אל עולם פראי ומסתורי, בהשוואה לבית שבו חייתי, שהיה מלא בחיות נוי מבויתות, תרבותיות וכנועות. 

בתחילת שנות ה־90 הגעתי לתל אביב כדי ללמוד בקמרה אובסקורה. שכרתי דירה ברחוב הרמן כהן בתל אביב. הטיול הלילי שלי כלל צפיה בעטלפי פירות; לעתים נדירות ראיתי גם עטלפי חרקים וקיפודים. כ־20 שנה לאחר מכן, ב־2008, עשיתי את הניסיון הראשון לצלם עטלפים, מיד לאחר פרויקט ״קיפוד״.

הפרויקט צולם, בשנים 2006-2008 בשלהי האינתיפדה השנייה, בעקבות קריאת ספרו של ז׳אן בודראיר, רוח הטרור. באותה תקופה ציפיתי להולדת בני הבכור. תוך כדי שוטטות עם משמש הכלב, צילמתי קיפודים שראיתי בחצרות בניינים, בעיקר בצפון הישן של תל אביב. הפרויקט הוצג בבית האמנים בתל אביב (אצר: אריה ברקוביץ); פרויקט תמים וקטן שהצליח לעשות רעש תקשורתי לא קטן ונמכר כולו.

יובל חן, פליטי אור יובל חן, פליטי אור יובל חן, פליטי אור

מיד לאחר מכן התחלתי בצילום עטלפים בנוף אורבני, אך יאן טיכי הקדים אותי וצילם אותם בטכניקה זהה לקיפודים, לכן גנזתי את הפרויקט. שמתי את הרעיון היכנשהו בראש, ועדיין, בימי הקיץ החמים, המשכתי להיתקל בהם בסיוריי בלילות. כשהגיחה מגפת הקורונה הואשם העטלף כמחולל המגפה, ללא צדק וללא נטילת שום אחריות של האדם על צייד, ניסויים ואכילת חיות בר.

הפרויקט ששכב 12 שנה במגירה התעורר לחיים תוך שהוא מקבל אמירה וטכניקה יחודית, וקיבל ממשות לכדי גוף עבודות במשך חמישה לילות צילום בלבד. המצלמה ״היתה אך לא היתה״: התחושה שרציתי להעביר בעת הצילום הייתה שאני כאחד משלהם, מרחף באויר כמו חבר בלהקתם, כמו מתפלל בעת תפילה המונית או משתתף בפעולה מדיטטיבית־חזרתית המתמזגת עם תנועותיהם והוויתם. 

הנרי קרטיה־ברסון המשיל עצמו כקשת־זן החייב לחוש עצמו מאוחד עם המטרה כדי שיוכל לפגוע בה. ״החשיבה חייבת להיות קודם לכן ולאחר מכן״, הוא אומר, ״לעולם לא ממש בשעת הצילום״. לדעתו, המחשבה מאפילה על שקיפותה את תודעת הצלם ופולשת לתחום האוטונומיה של מה שמצולם. 

יובל חן, פליטי אור יובל חן, פליטי אור יובל חן, פליטי אור

הפרויקט מתבונן, בוחן, חוקר ומסמן ממשות של עולמות; ממזג מפרק ומאחד נוף אורבני אל עולם פראי; מקרין תנועה אחד לעבר השני, עד כדי סימביוזה הרמונית קיומית ומאידך זרות, סטריליות, אפוריזם אפוקליפטי. הפרויקט הוא קונספטואלי: האדם מול סביבתו, מנהל איתה יחסים אמביוולנטיים, מורכבים; מחד אגואיסטיים, נצלניים, הרסניים ומאידך שומר, חוקר, ממחזר.

את פליטי האור יצרתי בצל מגפת הקורונה, בתקופת הסגר הראשון, כפרויקט שמשקף סיטואציה קיצונית, קטסטרופלית, אפוקליפטית, שנותנת לנו להישיר מבט בעצמנו ומעוררת חשבון נפש, לכדי אתיקה חדשה והכרה עמוקה באדמה שאנו פוס(צ)עים. השתמשתי בטכניקה ואסתטיקה הלקוחה מעולם קולנוע הפילם־נואר, כדי לתת נוכחות לדרמה עד כדי קומדיה, ההופכת לטרגדיה. העטלף/המגפה הם אנלוגיה ואלגוריה למצב ממשי, קיומי, של האדם אל מול סביבתו.

התערוכה ״פליטי אור״ מוצגת בפסטיבל הצילום photo is:rael (אוצרת: מיה ענר) בכיכר המדינה בתל אביב עד 28.11; ובנוסף במוזיאון חיפה (אוצרת: יפעת אשכנזי) עד 31.12


 

יובל חן, פליטי אור יובל חן, פליטי אור יובל חן, פליטי אור

*כוכבית מייצגת שדות חובה

תגובה אחת

  1. איילת

    החנתי ממש מול התמונות של העטלפים. זיהיתי אותם מרחוק. אני חובבת עטלפים:) היה משהו מיוחד בצילומים שריתק אותי. בעיקר התנועה של העטלפים שנתפסה בצילום באין מפריע. ממש כמו שאני רואה אותם. לא כל כך הבנתי אם הם צולמו במצלמה רגילה או במכשיר ראיית לילה. הבת שלי צילמה אותי ליד אחת התמונות למזכרת. עשינו את הסיבוב של התערוכה וחיפשנו את המכונית. זה היה מול העטלפים:)

Comments are closed.

הוסיפו תגובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden