כל מה שחשוב ויפה
תמיד כאן, תמיד בצלאל
ז׳וזף דדון, בשבח הסדרה
ז׳וזף דדון, בשבח הסדרה, 2016. צילומים: מ״ל

מגלים אוצרות // אורית מור 

כשאורית מור עברה לגור ברחוב ארלוזורוב בתל אביב, היא החליטה להפוך את חלל הכניסה של הבניין לגלריה הלובי. ביחד עם גלריה 4 בפלורנטין היא פועלת במרחבים שבהם ״הגיוון המגדרי, הגילאי והזהותי הוא קריטי וחשוב״

הפעם הראשונה 

אני רואה את העיסוק שלי באוצרות כעבודה על פרויקט מתמשך תלוי־מקום, שהגעתי אליו די במקרה לפני שש שנים, כשעברתי לגור ברחוב ארלוזורוב 6 בתל אביב בבניין שתכננתי. התעוררה אצלי שאלה ביחס לחלל הכניסה של הבניין – הלובי – חלל גדול יחסית ולא מנוצל השייך לכלל דיירי הבניין. החלל עצמו הוא שהיווה עבורי השראה לרעיון, או לפרוגרמה, לפתוח את המרחב שממילא משמש מעבר לקהל רחב. 

הראשונה שהתמסרה לניסוי והציגה תערוכה בלובי הייתה חברתי רותי אגסי, שהציגה תצלומים מטופלים של טבע דומם, המקבלים ממד מציאותי וצילומי טבע חי הנראה דומם. מאז תערוכתה של אגסי הוצגו בלובי כבר 40 תערוכות.

הלובי עבורי אינו קוביה לבנה, ולכן הוא מזמן בדרך כלל פעולה המתנסחת עם אופיו של המקום, עם עצם היותו לובי של בניין, כמו לדוגמה בתערוכה תעתיקי תל אביב של האמן הדס עפרת שהתייחס במיצג שיצר למבנה האדריכלי ולעובדה שהגלריה ממוקמת בבניין דירות, סיטואציה שהעמידה אותו בעמדת פולש למרחב פרטי.

הלובי עבורי אינו קוביה לבנה, ולכן הוא מזמן בדרך כלל פעולה המתנסחת עם אופיו של המקום, עם עצם היותו לובי של בניין

או התערוכה תיק בניין 6902/30, שבה עסקה האמנות ליאוני שיין בארכיון ההיסטורי של השכונה והבניין והציפה את המשמעויות הפוליטיות שיש לארכיון בכלל. וגם, אורית אדר בכר שעבדה עם החלל ושינתה לגמרי את תפיסת המרחב של הצופה בתערוכה LEG TYPE ובאמצעות וידאו גרמה לתחושה של איבוד אוריינטציה ואיום.

רוני חג׳ג׳

רוני חג׳ג׳, 2020. צילום: נועה יפה

עודד אברמובסקי

עודד אברמובסקי, 2018

יואב וינפלד

יואב ויינפלד. צילום: מיכל טוביאס

birds

לפני כארבע שנים נוסף ללובי חלל דומה באופיו הלא מסחרי – גלריה 4 – הממוקמת בקומת הכניסה של הוסטל ״פלורנטין האוס״. בשונה מהלובי גלריה 4 מזמינה צפייה אינטימית יותר ומוצגים בה בדרך כלל רישומים. לעיתים אלו תערוכות ופעולות העוסקות בזהות פוליטית כמו תערוכת הפורטרטים דיו שחור של מיכה שמחון; או בתערוכה טקס האשכבה של הנובי גוד של אנג׳ליקה שר וקסניה סובה, שנפתחה בטקס אשכבה מוקצן לחג נובי גוד הרוסי; או תערוכות העוסקות בזהות מגדרית כמו בתערוכה הראשונה בגלריה, בלתי מזוהים, של ניצן קרימסקי או Righgendered של יעל מאירי, שאצרה גליה גור זאב. 

הלובי וגלריה 4 הם פרויקטים מתמשכים, הדורשים ממני לבחון בכלים ביקורתיים, שוב ושוב, את החיבור האישי שלי לרעיון המקורי ואת הרלוונטיות שלו. אלו מרחבים נטולי תכתיבים (בשונה מהמצב במרבית הגלריות המסחריות), ולכן הגיוון המגדרי, הגילאי והזהותי הוא קריטי וחשוב לי מאוד. החלל של הלובי מלא במגבלות ואינו מושלם, אבל המחוייבות למקצועיות ואהבת אמנות ותרבות היא הדבר המרכזי. כמובן שאני מנסה לקבל יותר תמיכה ציבורית בכדי לממש פרויקטים מיוחדים של אמנים הזקוקים לכך. 

הלובי וגלריה 4 הם פרויקטים מתמשכים, הדורשים ממני לבחון בכלים ביקורתיים, שוב ושוב, את החיבור האישי שלי לרעיון המקורי ואת הרלוונטיות שלו. אלו מרחבים נטולי תכתיבים, ולכן הגיוון המגדרי, הגילאי והזהותי הוא קריטי וחשוב לי מאוד

עם השנים הצטרפו אלי אנשים שאני מאוד אוהבת, התומכים במערך הכולל של שתי הגלריות. רותי אגסי, מנהלת הגלריה; אורית חסון ולדר, היועצת האמנותית; וליאור גריידי, יד ימיני שמלווה את הפרוקט מתחילתו. שיתופי פעולה עם אוצרים ויוזמות מתקיימים בעיקר כשזה קשור לפרויקטים שיש בהם ערך חברתי ואג׳נדה שקרובה לליבי כמו לדוגמה התערוכה לא.ס.ף, ארגון סיוע לפליטים ומבקשי מקלט בישראל, שנערכת כבר כמה שנים ברציפות, או מחווה לגלריה ברבור לפני סגירתה.

התחנה האחרונה

השבוע נפתחה תערוכה שעבדתי עליה זמן רב, ומוצגים בה זה לצד זה ציורים של אניסה אשקר והדפסים של משה גרשוני (הצגת עבודותיו של גרשוני התאפשרה בסיועו של חואן גרסיה). זו תערוכה קאמרית, שנולדה מתוך חברות והיכרות רבת שנים עם העבודה של אשקר.

זהו מפגש אינטימי של אמנית ואמן הרחוקים זה מזה מרחק של שנות דור, וגם של השתייכות לאומית, אתנית ומגדרית, המזמין את הצופה להתבונן בעבודותיהם דרך מורכבות המחווה הציורית, שסימניה ניכרים בגודש ובעודפות החומרית. בעבודות אלה אפשר לחוש כיצד מתגלמת בחומר עצמו התשוקה לפעולת הציור הפיזית, תשוקה הנטענת מיחסי הכוח הייחודיים – המנוגדים לעיתים – שבתוכם וכנגדם פועל כל אחד מהאמנים.

אניסה אשקר ומשה גרשוני

אניסה אשקר ומשה גרשוני, 2020. צילום: יוסי צברי

אורית מור

אורית מור. צילום: יוסי צברי

מכל מלמדיי השכלתי

למדתי ספרות באוניברסיטת תל אביב ולימודי אמנות במדרשה לאמנות אצל רפי לביא, מיכל נאמן ויאיר גרבוז. זהו מעין די.אן.איי שטבוע באסתטיקה האוצרותית שלי, שאולי נובע גם ממקורות הנעוצים בנוף ילדותי בבאר שבע הברוטליסטית של שנות ה־60 וה־70 ובכלל, לרזון המינימליסטי של אותה תקופה.

מצד שני חייתי תקופה לא קצרה בלונדון, שם נחשפתי לתערוכות עם מיצבים תלויי־מקום בחללים תעשייתיים כמו הסאצ׳י של אז ותערוכות איקוניות של אמנים בריטים צעירים, הרחוקים ממינימליזם מרחק שנות אור. במיוחד, אציין את התערוכה אבשלום – 20 שנים אחרי, שאצרה סוזנה פפר בביתן הלנה רובינשטיין מוזיאון תל אביב ב־2013 (חמש שנים אחר כך היתה לי הזכות להציג כמה מעבודותיו בתערוכה העתקות שמש II, בחלל הלובי).

תערוכת החלומות

התערוכה הגדולה הבאה, שאני חולמת עליה כבר זמן רב, היא תערוכה שתעסוק ביצירתו של האמן והאספן מאיר אגסי. אני עובדת על הפרויקט עם האמנית ליאוני שיין, ויחד אנחנו צוללות לתוך העיזבון הענקי שלו שנמצא במשכן לאמנות בעין חרוד (ובשיתוף פעולה עם המוזיאון). בתערוכה אנחנו חושבות לבצע תוכניות ופנטזיות שעליהן אגסי כתב ולא הספיק לממש, עד מותו הטראגי בגיל 51. אם הכול יתקדם כמו שאני מדמיינת, הקהל בתערוכה ישוטט בלבירינת שבסופו הפתעה.

בקרוב אצלך

״על הגעגוע: המיניאטורי, הענקי, המזכרת והאוסף״: לאחר שבועות רבים של סגר ביתי וקרקוע ישראלי, אילת זהר עוברת להתבונן בחפצים הביתיים מנקודת מבט חדשה ההופכת לעולם חדש של געגועים למסע למרחב, לנסיעה, למקום אחר, ולחפץ המטונומי אל אותו מקום. זהו הומאז׳ המחבר בין ספרה של סוזן סטיוארט, על הגעגוע, אל המזוודה הירוקה של מרסל דושאן. בעזרת הבניה וחיבור מחדש של אובייקטים זהר יוצרת מרחב קיום מחודש, המתבונן במיניאטורה ובענק, במזכרת ובאוסף, מנקודת מבט של געגוע.


רוצה להשתתף במדור? שלחו לנו מייל לכתובת [email protected]
לקריאת כל המדורים לחצו כאן

רותי אגסי

רותי אגסי, 2001

עצמון גנור

עצמון גנור, 2018

ליאוני שיין. גוף הגנזך, שולחן העבודה

ליאוני שיין. גוף הגנזך, שולחן העבודה, 2017

*כוכבית מייצגת שדות חובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden