כל מה שחשוב ויפה
תמיד כאן, תמיד בצלאל
הזכות להשכח - יערה גולדברגר2
יערה גולדברגר, הזכות להשכח. צילומים: מ״ל

הזכות להשכח: כמו ביקור במוח אלצהיימר

בתערוכה ״הזכות להשכח״ 27 מעצבים, מאיירים ואמנים מחזירים חפצים וזיכרונות לסיבוב נוסף בחיפוש אחר משמעות

התערוכה ״הזכות להשכח״ מעוררת שאלות על הגבול בין שכחה לזיכרון, ועל המרחב שבין הזיכרון הפרטי לזה הקולקטיבי. היא עוסקת במחזור־החיים של חפצים, ובעיקר בשאלה האם לחפץ יש זכות קיום משל עצמו, מנותק מההקשר בו נוצר ומהפונקציה השימושית שלו. היא מבוססת על חפצים (או זיכרון של חפצים) שאיבדו את תפקידם והם זוכים לפתע לסבב חיים נוסף.

את התערוכה, שהיא חלק מפסטיבל האיור, אצרו מירב עופרי וקס ומיכל שפירא, בשיתוף עם גיל פנטו, אספן ומומחה לישראליאנה. היא מוצגת ב״ישראל של פעם״, מוזיאון פרטי לנוסטלגיה מקומית, שהקים. ״התערוכה מוצגת במחסן של גיל ולא במוזיאון עצמו. אבל הגענו לפה מתוך חיבור למוזיאון של גיל פנטו ביפו. שם עשינו את פגישת ההתנעה לתערוכה, בספטמבר״, מספרת עופרי וקס, ערב פתיחת התערוכה. 

״אספנו חפצים מהמוזיאון ומשוק הפשפשים, ויצרנו מעין שולחן השראה, וביקשנו מהמעצבים והאמנים להתייחס למקום, לחפצים, לזיכרון או לתמה – ומשם הם יצאו לדרך אסוציאטיבית חופשית״.

יש לכן גלריה נאה של משתתפים. לפי מה בחרתן?

״פנינו באופן ממוקד לאמנים ומעצבים שידענו שהם מתעסקים בנושאים ובחומרים הללו. היה לנו חשוב שיהיה מבט רב־תחומי ולא רק איור. יש בתערוכה מעצבי טקסטיל, מעצבי מוצר, צורפים, מאיירים, מעצבי תקשורת חזותית ואמנים פלסטיים״.

הזכות להשכח - פוגי נעים

פוגי נעים

הזכות להשכח - פיני ליבוביץ

פיני ליבוביץ

הזכות להשכח - דורית נחמיאס

דורית נחמיאס

הזכות להשכח - יערה גולדברגר2

יערה גולדברגר

birds

יערה גולדברגר, מעצבת צעירה, התחברה לזוג עגילים, שגרמו לה לדמיין את החיים של סבתא שלה בשנות ה־30 במזרח אירופה. קובי רוט לקח סדרה של שש מכוניות ישנות והתייחס לצבע ולשימוש שלהן. בעקבות זאת הוא יצר סדרת תליונים שמדברים על ההתקלפות של הצבע והשכבות שמתגלות מתחת.

ויש גם כאלה שמצאו קשר הדוק לאקטואליה: פיני ליבוביץ מצא חוברות של המחלקה לעזרה הדדית בביטוח לאומי (״את קולטת שהייתה מחלקה כזאת בשנות ה־60?״), הוא התמקד בחלק ״פועלים שואלים״, שאלות ותשובות שהודפסו בחוברת עם איורים. ״האיורים מאוד נאיביים ואפילו נראה שהאנשים אז היו מאוד נאיביים. הוא לקח את השאלות ששאלו אז ופנה לביטוח לאומי ועשה השוואה לתשובות שנתנו היום לאותן שאלות. זו עבודה אנתרופולוגית מאוד מעניינת״.

קרן שפילשר יצרה משחק קופסה – שילבה לוח של משחק חסמבה וקלפי משחק של מונופול – ועשתה אינטרפרטציה שמשלבת את המסרים של המחאה החברתית של היום, עם דגלים שחורים ושלטי ״לך״. דורית נחמיאס איירה על מפיות בד ״תקנות לשעת חירום״; ציטוט של בנימין נתניהו; איור של מטפסים על הקירות ועוד חומרים מהאקטואליה. מירב שין בן אלון מציגה את המדבקות שמצאה במשרד הישן של אביה ונכנסו כחלק מספר האמנית שפרסמה לאחרונה. פוגי נעים עבדה על בסיס של מערכת כלי תה מפורצלן מברית המועצות לשעבר, והראשים של הדמויותי המזוהות שלה סותמים למעשה את השימושיות של הכלים.

הזכות להזדמנות שנייה

התערוכה מאורגנת בשלושה חדרים בחלל המחסן של פנטו ומשתתפים בה כ־27 מעצבים. אל האוצרות חברה רחלי לוין, שהפיקה ועיצבה את התערוכה – כולן מסיימות בימים אלה את לימודיהן בתוכנית לאוצרות בעיצוב בשנקר לימודי חוץ.

כותרת התערוכה ״הזכות להשכח״ – מגיעה מתחום תוכן אחר. ״הזיכרון הדיגיטלי לא שוכח כלום, והמושג ׳הזכות להשכח׳ עוסק בזכות של בן אדם ל׳הזדמנות שנייה׳ במרחב הדיגיטלי. הרגולציה מתירה לכל אדם לגשת למאגרי המידע (רשתות חברתיות, גוגל וכד׳) ולדרוש להוריד את האינפורמציה השמורה בהם״.

גורמים ממשלתיים ומוסדיים, כמו משרדי הממשלה והשב״כ, לעומת זאת, אינם כפופים לתקנה הזו, וזהו אחד המקורות לחשש של אנשים ממעקב אחר מאגרים ביומטריים, איכון תנועה בתקופת הקורונה ושימוש באפליקציית המגן הממשלתית. ״אנחנו לוקחות את המושגים האלה בהשאלה לתחום החפצים והדימויים החזותיים״.

הזכות להשכח - קרן שפילשר

קרן שפילשר

הזכות להשכח - מירב שין בן אלון

מירב שין בן אלון

אבל שם קורה ההיפך, לא? במקום זכות להישכח צריכה להיות הזכות להיות מספיק חשוב כדי להיזכר.

״נכון, היום עוסקים הרבה בהשבה, ובכוחם של דימויים וחפצים כסוכני תרבות. אני שואלת את השאלה מכיוון אחר: אני שואלת מה המקום והחשיבות של חפץ נטול הקשר, שכבר אין לו שימוש ואפילו לא יודעים מה הפונקציה או שהיא אבדה פשוט, מחוסר רלבנטיות״, היא מדייקת.

״לדוגמה, שרון מורו לקחה שלושה מקרני שקופיות ישנים, ועושה בהם שימוש חדש ושונה – אחד היא הסבה לנול אריגה סיבובי; שניים נוספים הפכו לאובייקט דקורטיבי, החוגג את התנועה הסיבובית (ללא שימוש אמיתי). אנחנו שואלות האם חפצים יכולים לעשות אמנסיפציה ולהכריז על עצמאות, ולצורך כך היוצרים קיבלו הזמנה פתוחה לקחת את החפצים לסיבוב נוסף״.

ואני מבינה שחלק מהם לא התרחקו מהמקורות?

״נכון, יש כאלה שלא הצליחו להתנתק מהזיכרון – אם לא האישי אז הקולקטיבי – והעדיפו לחזור למקומות הנוסטלגיים ולשימושים המקוריים, כבסיס לעבודה החדשה. וזה רק מוכיח שחפץ לא באמת יכול להתנתק מהשימוש הפונקציונלי או ממערכת המידע של המשתמשים והתרבות.

״התערוכה ממוקמת בתוך מחסן, שיוצר תחושה של ביקור בתוך מוח של חולה אלצהיימר, עם רהיטים תלויים על הקירות וחפצים נשכחים. כך, המחסן של גיל הופך לקליפת זיכרון והפריטים בתערוכה הם חפצים שמחפשים משמעות. אני חושבת שהעיסוק בחפצים ובנוסטלגיה קשור לחלוטין לקורונה – כולנו מחפשים נחמה ועוגנים מוכרים שנוסכים בנו ביטחון״.


הזכות להשכח
אוצרות: מירב עופרי וקס ומיכל שפירא, בשיתוף גיל פנטו
ישראל של פעם, רח׳ שוקן 27, קומה 7, קריית המלאכה
משתתפים: אוהד בנית, איציק רנרט, אפי קישון, גיא שרייבר, דגנית שטרן שוקן, דורית נחמיאס, דנה זליג, דניאל ויינברג, חבצלת הרמתי, יואל גילינסקי, יערה גולדברגר, מיכאל ליאני, מירב כהן, מירב ישראלי, מרב שין בן אלון, נועם דור, סתיו בוזגלו, ענת גולן, פוגי נעים, פיני ליבוביץ, קובי פרץ, קובי רוט, קרן שפילשר, רקפת כנען, רוני עזגד, שרון מורו
נעילה: 8.12

הזכות להשכח, צילומי הצבה

הזכות להשכח, צילומי הצבה

הזכות להשכח, צילומי הצבה

*כוכבית מייצגת שדות חובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden