כל מה שחשוב ויפה
אורנה דגני. צילומים: לירז פאנק
אורנה דגני. צילומים: לירז פאנק

אורנה דגני: אמא נהדרת, אמא נעדרת

״הרגשתי שאם אני עוסקת באמא שלי אני צריכה לעשות את זה בחומרים שלה״. אורנה דגני חוזרת ליום שבו נעלמה אמה בלי להותיר עקבות, ורוקמת מחדש את קשרי המשפחה

עבודות הרקמה של אורנה דגני מתארות סצנות קטנות ויומיומיות: פיקניק פסטורלי, ארוחת שישי, תינוק חדש במשפחה, ביקור במספרה. בתערוכה ״נהדרת״ בבית האמנים בתל אביב, התמונות מחיי המשפחה מופיעות במקבצים ומרווחים שונים על קירות האולם, ויוצרות נרטיב מקוטע, שהצופים יכולים בקלות להשלים בעיני הדמיון.

יש משהו במידות הקטנות של העבודות שדורש התקרבות והתבוננות אינטימית. ושם, במבט מקרוב, ניתן אולי להבחין בצלקות ובחסרים. הכיווצים והמתיחות של התפרים, שמשאירים עקבות של לחץ על הבד; החלל הריק שעוטף כל תמונה אידילית כזו, וכמו מבודד ועוקר אותה מהשורש. הנאיביות של הרקמה והסיפור הפשוט שעולה מהתמונות מסתירים טרגדיה מתחת לפני השטח.

דגני, שלאורך השנים בעיקר מציירת בשמן ורושמת, התחילה לרקום לאחר שנתקלה מחדש בעקבותיה של אמה, אחרי 30 שנה של הדחקה. ״לפני חמש שנים פינינו את הבית, כשאבא שלי עבר לדיור מוגן. ופתאום גיליתי כל מיני דברים של אמא שלי, שנשמרו בארגזים ונשכחו.

״היא תמיד רקמה ותפרה ואפתה, כל הזמן הידיים שלה היו עסוקות. והיא העבירה את זה לנו, הבנות. אני זוכרת שעשינו ביחד שטיח מול הטלוויזיה. כשנתקלתי בחוטים ובכלי התפירה שלה, קופסאות עם כפתורים ואצבעונים, פתאום היה לי ברור שאם אני עוסקת באמא שלי אני צריכה לעשות את זה בחומרים שלה״, היא מסבירה את מה שצמח מתוך תחושת בטן ומשיכה עזה, והוביל לקילוף השכבות של הזמן, שחבשו את הפצע האישי והמשפחתי.

אורנה דגני. צילומים: לירז פאנק

אורנה דגני. צילום: לירז פאנק

אורנה דגני. צילום: מל אורנה דגני. צילומים: לירז פאנק

דגני חברה לשלומית גולדפינגר – העוסקת בזכרונות ובקשר שלה עם אביה, ויחד חשבו על תערוכה זוגית. ״חשבנו שכל אחת מאיתנו תיעזר ואולי קצת תסתתר מאחורי השנייה״, אומרת דגני. האוצרת דנה גילרמן החליטה על הפרדתן לשתי תערוכות ״אחיות״, המוצגות זו לצד זו באולם הגדול של בית האמנים, כמעין דיפטיך.

בכניסה מקבלות את פנינו העיניים הגדולות הניבטות מצילומים מוגדלים ומודפסים בענק בתערוכתה של גולדפינגר ״מבט נהדר״. החלל שלה מונוכרומטי וההדפסים העצומים עומדים בניגוד חד לעבודות הקטנות העמלניות של דגני, שמתגלות אחר כך. גילרמן השכילה להדגיש את המתח בין גופי העבודות ולא לנסות להחליק אותן זו בגרונה של זו.

גולדפינגר עוסקת בהתבגרות, היפרדות והתרחקות מאביה וממבטו המלווה אותה, ואולי אף כובל אותה בעבותות אהבה לאורך החיים. ואילו דגני חוזרת למחוזות הילדות ומתפייסת עם הטראומה, שהטילה צל על חייה שנים ארוכות.

שלומית גולדפינגר

שלומית גולדפינגר. צילום: מ"ל

שלומית גולדפינגר

שלומית גולדפינגר

דגני רוקמת כבר יותר משלוש שנים, והחומרים עברו תהליך של שינוי והבשלה, עד שיצאו מהסטודיו (ומהרקמה מול הטלוויזיה בבית) לרשות הרבים. היא הייתה זקוקה לזמן הזה כדי להיחשף.

איך את מרגישה עכשיו?

דגני: ״אני מרגישה שלמה ורגועה. וזה לא היה ככה בשבוע שעבר (לפני הפתיחה). לקראת התערוכה היה מרתון של כמה חודשים ואת העבודה הגדולה סיימתי רק לא מזמן – הכל מאוד אינטנסיבי, ואז פתאום תחושה של ׳מה, זהו?׳. והמתח לקראת התגובות״, מספרת דגני.

ממה חששת?

״בעיקר איך יקבלו את זה האחים שלי. התחלתי לרקום אינטואיטיבית – בעיקר מתמונות משפחתיות. התהליך נבט לפני כמה שנים, אבל דווקא הקורונה אפשרה לי יותר זמן להתעסק בזה. זה היה כמו דחף, הרגשתי שאני חייבת לעשות את זה״. יוצאת דופן בתערוכה עבודת בד גדולה, שנעשתה בטכניקה של תפירת טלאים ובה נראית אמה של דגני על רקע אריחי המטבח (בדוגמת פרחים, רקומה כמובן) מעיפה מבט אקראי.

אורנה דגני. צילום: מל אורנה דגני. צילום: מל

birds

״זה היה הצילום האחרון של אמא שלי, לפני שנעלמה. עם הצילום הזה חיפשנו אותה. הוא היה על שלטים ברחוב ואולי גם בתקשורת, ולא יכולתי להסתכל עליו שנים. שנים. אף אחד מאיתנו לא היה יכול להתמודד איתו.

״זה נראה כמו צילום ספונטני, שצולם אולי כדי לגמור את הפילם – כי מתי מצלמים בדרך כלל? באירועים, בימי הולדת, בטיולים. פה נראה כאילו אבא שלי אמר לה ׳שוש תסתובבי רגע׳ – ותפס אותה במטבח, עם קולפן הגזר ביד. צילום מאוד כואב עבורנו״, היא אומרת.

״הרגשתי שאני חייבת להתמודד עם זה, והיה לי ויז׳ן של זה, תלוי בגדול. אבל איך להגיע לשם, היה מסע לא פשוט. גם מבחינה טכנית היה חיפוש, ומצאתי את הפתרון במקום לא צפוי – בתערוכת הבוגרות של המחלקה לעיצוב טקסטיל בשנקר. המעצבת חן מאור נענתה לפנייה שלי ולימדה אותי לעבוד עם אפליקציית בדים״.

ולקראת הסיום, הרגשת את המתח עולה?

״פתאום קלטתי שהעבודה הזו תהיה בתערוכה והמשפחה שלי תראה אותה ועלולה לעלות פה פוסט טראומה״.

כמה אחים אתם?

״חמישה. אני הרביעית במשפחה – יש לי אח גדול ואנחנו ארבע בנות. אני הייתי בת 22, סטודנטית לאמנות, ואחותי הקטנה הייתה בת 14 כשאמא נעלמה. היא בחרה יום שבו לא ירגישו בהיעדרה מיד״.

כמה זמן עבר מאז?

״33 שנה. זה היה ב־24 באפריל 1988״.

יום מיוחד?

״לא. יומיים או שלושה אחרי יום העצמאות. אנחנו משערים שהיא התאבדה, אבל לא היה מכתב ומעולם לא מצאו את עקבותיה״, היא מספרת, והפליאה נשמעת בקולה גם אחרי כל השנים. לפני כעשר שנים נפתחה בדיקה מחודשת של המשטרה לפני כעשר שנים, באמצעות התאמות די.אן.איי לגופות אלמוניות שזהותן לא התגלתה, אך גם זו לא העלתה דבר. ״היא יצאה מהבית והשאירה אחריה הכל – תכשיטים שהיא אהבה, בגדים. ופשוט נעלמה״.

דגני לא אומרת את המובן מאליו – שהאם השאירה את ילדיה אובדי עצות ועטופים בכאב שילווה אותם שנים רבות. האובדן שמקרב אך גם הרחיק אותם זה מזה.

לאחים שלך לא היה מושג על מה את עובדת?

״התחלתי להכין אותם מזמן – אמרתי שהתערוכה תהיה על אמא. אבל אז הבנתי שהם יראו את הצילום הזה בגדול ואת כל התמונות שיצאו מהאלבום המשפחתי, וחששתי מאוד להכאיב להם״.

ואיך הם הגיבו?

״כל אחד מאיתנו זה שלו, והם הבינו שזו הדרך שלי להתמודד. הראיתי להם עבודות בדרך וככה לפחות הם התוודעו לזה, אבל לא את העבודה הגדולה. אחת האחיות שלי ליוותה אותי לאורך כל הדרך ועזרה לי בגיהוץ הבדים, ואפילו לה לא העזתי להראות את העבודה הזו.

״שבוע לפני הפתיחה שלחתי להם צילום של העבודה – פריים קצת מרוח, לא לגמרי ברור, כנראה בכוונה. עדיין התקשיתי להתמודד עם זה מולם. ואז בפתיחת התערוכה הבנתי במלוא העוצמה שלאחותי הקטנה זה היה מאוד קשה, ודאי לכולם. הם היו מאד נרגשים, כולם עם לחלוחית בעיניים.

״דאגתי במיוחד מהתגובה של אחי הגדול, ועכשיו אני חושבת שהוא מאוד התחבר לעבודות. ראיתי אותו נכנס למקום האישי, ומסביר לאורחים מה רואים בתמונות״.

הוא הרגיש שזה גם שלו, במידת מה?

״כנראה. הוא התקשר אליי אחרי כמה ימים ואמר לי תודה. רק אז חשתי הקלה״.

לא רק בני המשפחה, גם למבקרים בתערוכה קשה להישאר אדישים למראה התמונות האופטימיות והתהום שנפערת לנוכח הסיפור המשפחתי. מקרא כרונולוגי לקוני תלוי בצד החדר, ומסביר כל תמונה ומקורה: פלמ״ח, אחות מיילדת, אבא מתגייס, התאונה של אמא, הטיול לסיני, וגם ״שוש תארגני את הבנות, נוסעים לשלג בירושלים״…

״בזו אני עוד לא בתמונה, הנה פה זו אני״, עונה דגני לשאלות אנשים, שכאילו מציצים באלבום הפרטי. ״יש תמונות שנעשו בשחזור מהזיכרון – הסלון, או שהלכנו לג׳ני הספרית, כשהייתי בת שש – ויש שחזור של צילומים מהאלבום המשפחתי, שרובו בשחור לבן או בצבעים החומים דהויים של הסבנטיז. אני בחרתי לעשות ברקמה הכל צבעוני, כפי שרציתי לזכור״.

כבר שלוש שנים את עובדת על החומרים האלה. חלק מזה שהרגשת לא מוכנה היה קשור לא למשפחת המוצא אלא למשפחה שלך כיום.

״נכון. כשהילד שלי היה קטן יותר ניסיתי לגונן עליו מפני המידע הזה והמשמעויות שלו. הוא ידע שאני עובדת על הנושא של סבתא והוא ידע שסבתא מתה – אבל הוא לא ידע מה קרה. שמרנו עליו ועל האחיינית שלי, בת גילו. היום הם בני 12, וזה כבר יותר קל לי. לפני כמה שבועות, בארוחת שישי, דיברנו על זה והסברנו מה קרה״.

אורנה דגני. צילומים: לירז פאנק

אורנה דגני. צילומים: לירז פאנק

אחרי שעברת את המשוכה המשפחתית מגיעה החשיפה לציבור. יש אמנים מאוד מוחצנים וככל שהדרמה גדולה יותר זה משרת את הפרסונה הציבורית שלהם. את לא בדיוק הטיפוס.

״גם זה נכון״, היא צוחקת. ״עשיתי אפילו משחק סימולציה להכנה, וקיבלתי הערות מאחותי. אבל בתערוכה מצאתי את עצמי מדברת בטבעיות ואני מרגישה יותר ויותר בנוח״.

כשהתערוכה מוצגת המיקוד עובר ממך ומהסיפור שברקע לעבודות עצמן.

״קרה משהו בתהליך התלייה – עבדתי על בד ארוך ברצף, והופיעו על גביו הסצנות, וככה ידעתי כמה סצנות יש בשני מטר, או ב־14 מטר. וככה הגענו לתערוכה, עם הסטריפים האלה. בתלייה חילקנו אותן והבנו שהמרחקים ביניהם יוצרים מקצב, כמו תווים.

״זו הייתה הבנה שעולה מהחומרים עצמם, והחיבורים האינטואיטיביים שלי בין הרקמות יצרו את הסדר והמקצב של הצפייה״. ובעקבותיו גם את המקרא, שנערך כמו תסריט מתומצת.

והעבודות למכירה?

״כן, בוודאי! אנשים נמשכים ושואלים שאלות״.

באיזה שאלות את נתקלת?

״הרבה על הסיפור שברקע, אבל גם שאלות על הדימויים עצמם. יש הרבה דמויות שאין להן פנים ברקמה, ויש כאלה עם יותר פרטים.

״יש דמויות עם מאפיינים בולטים, לאבא שלי יש משקפיים ושפם. לי ולאחותי יש משקפיים. אולי באופן סמלי לאמא שלי בדרך כלל אין פנים, אבל בממדי הרקמה הקטנים אין מקום להרבה פרטים״. אם יש לכך סיבות פסיכולוגיות דגני אינה נכנסת אליהן בשיחה. אך נראה שבעצם ההתמודדות עם העבר הפרטים הולכים ומתבהרים.


נהדרת, אורנה דגני | מבט נהדר, שלומית גולדפינגר
אוצרת: דנה גילרמן
בית האמנים, רח׳ אלחריזי 11, תל אביב
נעילה: 30.1.2021

*כוכבית מייצגת שדות חובה

3 תגובות על הכתבה

  1. איילת

    תודה על הכתבה המרתקת.
    התערוכה מדהימה ומרגשת מאוד.

  2. נירה כלב

    דווקא העיניים של אמך קולפת גזר וגם הרקמה של אם מחזיקה ילד ממש אמיתיות חיות ובכלל כל הרקמות נראות ממש כמו חיות אפילו מתנועעות , פשוט קסם בחוטים ובבדים כאילו מקים את הסצנות לחיים, אמא שלך מאוד מדברת בעיניה.

  3. אירוס חיון

    זה מדהים

Comments are closed.

הוסיפו תגובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden