כל מה שחשוב ויפה
דניאל אוקסנברג, ידיים מזיעות. צילומים
דניאל אוקסנברג, ידיים מזיעות. צילומים: דניאל חנוך

ידיים מזיעות: דניאל אוקסנברג מציג את התיאטרון של החיים

בתערוכת היחיד החדשה שלו בגלריה מאיה, דניאל אוקסנברג מספר באמצעות מיצב פיסולי את סיפורן של ארבע דמויות, שעשייתן נשענת על מלאכת ידיים מתעתעת, מרגשת ולפרקים מסוכנת

בכניסה לגלריה מאיה ניצב בפינה מחזה מפתיע שמקבל את פני המבקרים: זוג כפות ידיים, עשויות עץ, מונחות בחזית המבואה כאילו נשכחו שם במקרה. ביניהן ותחתיהן נערמים שלל ציורים שמעטרים דיסקיות קטנות, רוויות פרטים דקדקניים – אישון פעור נח לצד פרח אדום בשרני ששעון על דימוי של כוכב בצהוב־שחור, לצד רישום כחלחל של תחנת רוח.

לא מדובר בסדנת יצירה שננטשה בעיצומו של תהליך, כי אם במיצב מתוך תערוכת היחיד החדשה של האמן דניאל אוקסנברג, ״ידיים מזיעות״, שנפתחה בתחילת החודש ומהווה לולאה נוספת בשרשרת של תערוכות שבהן הוא הפך את החלל שבו הוא מציג לבימה מלאה באביזרים ציוריים־פיסוליים שמתקשרים זה עם זה ועם הצופים. 

אוקסנברג, בוגר המחלקה לאמנות בבצלאל, מפלרטט לעיתים קרובות ביצירתו עם עולם התיאטרון. בשנה שעברה הציג בגלריה ברבור את תערוכת היחיד מי שסיפר לעצמו שנפל על שפת מדרכה שסועה, אף היא תערוכת מיצבים פיסוליים שכללה דימויים כמו כף טרקטור, עמוד תמרורים מעוך ואוטובוס, שתיפקדו כחלקי סט והתעצבו מתוך הרהור על זיכרונות ילדותו וחייו האישיים. אל חלל הגלריה הזמין אוקסנברג שחקנים שהטמיעו את עצמם בין חלקי הסט שהוא בנה והביעו בתנוחות גופם מצבים רגשיים שונים שהעניקו לתערוכה מבע פרפורמטיבי. 

ב״מועדון הלבבות השבורים״ (2018) הוא השתלט על החלל הביתי של האוצרת מיטל אבירם, שמשמש כגלריה בשם הקומה השלישית משמאל. גם שם הציב מיצבים ציוריים גדולי ממדים שחסמו את מפתני הדלתות והתפרסו על פני חדרי הדירה, כך שאבירם – שהמשיכה להתגורר במקום – תיפקדה לפרקים כמעין ניצבת הנטועה בין האוביקטים שהוא ברא. 

דניאל אוקסנברג, ידיים מזיעות. צילומים דניאל אוקסנברג, ידיים מזיעות. צילומים

birds

ב״ידיים מזיעות״, תערוכה שעליה עמל בשנה האחרונה תוך דיאלוג צמוד עם האוצר, האמן והמרצה שגיא אזולאי, אוקסנברג לא חושף אוביקטים שמדמים סט תפאורה כי אם דמויות של ממש שמספרות יחדיו סיפור של עשייה בודדה, רווית סיכונים וריגושים. כל אחד מארבעת המיצבים שיצר בעבודה ידנית עמלנית וסיזיפית מייצג דמות נפרדת: הלהטוטן, הצוללן, המהמר ומפעיל הזיקוקים. המיצבים, גדושי צבע תעשייתי בוהק וחושני שבו אוקסנברג מרבה להשתמש בציוריו, בנויים מקורות עץ ומתכת וכרוכים בחבלים עבותים הקשורים בשלל קומפוזיציות. 

שני מושגים מרכזיים מהווים את עמודי התווך הקונספטואליים שעליהם נשען אוקסנברג בתהליך העבודה: מצד אחד, עולם משחקי שנובע משיטת הקשירה היפנית שיבארי, שמשוייכת לעיתים קרובות לעולם המין הסאדו־מזוכיסטי, וכן מהמשחק סבתא סורגת שמושתת על קשירת חוט; מצד שני, עולם סיפורי צבעוני שבדה מליבו, בו דמויות פעלתניות יוצאות למשימה או חושפות את עצמן בעיצומה של הופעה ללא קהל. 

בשיחה עימו פותח אוקסנברג צוהר אל אחורי הקלעים של תהליך העבודה ומספר על מחשבות, מחקר וניסיונות אינטואיטיביים בחלל הסטודיו, שהתגבשו יחד למפגן חזותי־סיפורי. 

דניאל אוקסנברג, ידיים מזיעות

דניאל אוקסנברג. צילום: ענת קינן

ג׳וי: הי דניאל, כיף לראות איך רעיונות שדיברנו עליהם בסטודיו לפני שנה קרמו עור וגידים. בוא נתחיל קצת מזה שתספר לי על המהלך, איך גוף העבודות הנוכחי התהווה?

דניאל: זה היה מעניין ומוזר לעבוד עליהן, כי לא עבדתי עם תוכנית מראש שרציתי להוציא אל הפועל. היו לי מחשבות על משהו אחר לגמרי, וכשהתחלתי לעבוד על דמות הלהטוטן לא ידעתי איך הוא ייראה בסוף, זה היה כמו לעבוד בחשכה. הקורונה התחילה והכל היה לא יציב, אז גם בסטודיו הרגשתי שאני לא יודע מה אני עושה אבל דווקא באופן חיובי, זה איפשר לי לצלול ולתת לדברים להיפתח ולהשתנות. 

הסדרה האחרונה שעבדתי עליה לפני כן הייתה סדרה של ציורים של פרחים, והייתי בטוח שהתערוכה הנוכחית תהיה תערוכת ציור על קיר. לאט לאט מצאתי את עצמי נמשך אל מיצב, אוביקטים ותלת־ממד כמו שאני תמיד מוצא את עצמי. הפרחים שציירתי הצטמצמו לטבעת עם חור. היו לי גם קורות עץ, ופשוט התחלתי לשחק עם הדברים. ידעתי שאני רוצה ליצור משהו מאוד עשוי, שמתאפיין בהרמטיות אסתטית 

ג׳וי: היו לך סקיצות שעבדת איתן? ידעת באיזשהו שלב שאתה מתכנן ליצור סדרה של אוביקטים?

דניאל: זה התחיל כאינסטלשיין חלל עם צורות יותר אבסטרקטיות, ואז התוכנית הזאת די נזנחה. החלטתי להתמקד בעבודה על כל אוביקט ולחקור אותו עד הסוף. עקבתי אחרי האסוציאציות שלי וניסיתי לתת לצורה של הפרח להיות משהו מעבר לפרח, להפוך אותו לעין, חישוק או טבעת. 

ג׳וי: עבדת מתוך מחשבה על חלל הגלריה? בנית את האוביקטים תוך התחשבות בו?

דניאל: רציתי שהאוביקטים יעמדו בפני עצמם ולא יהיו יהיו תלויי הצבה מרחבית. עם זאת אני חושב שהמחשבה על החלל נכנסה לעבודה על האוביקטים, כי יחד הם יוצרים סצינה או סיטואציה, וזה בונה חלל נוסף בפני עצמו, מעין מרחב קרקסי עם דמויות

ג׳וי: איך נולד הרעיון ליצור דמויות?

דניאל: כשהתחלתי לעבוד על האוביקט הראשון, היו לי חישוקים וקורות עץ. תוך כדי שיחה עם שגיא אזולאי, שאצר את התערוכה, עלה הדימוי של plate spinner (מסובב צלחות), והבנתי שזה משהו שמפעיל אותי. הבנתי שאני רוצה להכניס את הגוף לתוך זה, ואז פתאום נולדה יד מעץ שניסרתי לבד.

יצאתי לדרך עם הדמות של הלהטוטן, ורציתי שתהיה דמות או נרטיב. בתערוכה בברבור היו לי פרפורמרים, ובתערוכה בקומה השלישית משמאל מיטל הייתה מעין פרפורמרית, כי היא חיה בין האוביקטים שיצרתי. אהבתי את הכיוון הזה של דמויות שמתאחדות עם אוביקט

באיזשהו שלב גם החבל נכנס לי לסטודיו, שהוא מגיע מהעולם של השיבארי. תוך כדי שעבדתי על האוביקט, היה לי עמוד והייתי צריך להכניס לתוכו את היד. התחלתי ליצור קשרים עם החבל, ואז פתאום קלטתי שהדמות היא להטוטן. השלב הבא היה לקחת את הדבר הזה ולהמשיך אותו הלאה, לייצר תנועה של ג׳אגלינג בין שתי ידיים.

יצאתי לדרך עם הדמות של הלהטוטן, ורציתי שתהיה דמות או נרטיב. בתערוכה בברבור היו לי פרפורמרים, ובתערוכה בקומה השלישית משמאל מיטל הייתה מעין פרפורמרית, כי היא חיה בין האוביקטים שיצרתי. אהבתי את הכיוון הזה של דמויות שמתאחדות עם אוביקט

דניאל אוקסנברג, ידיים מזיעות. צילומים דניאל אוקסנברג, ידיים מזיעות. צילומים דניאל אוקסנברג, ידיים מזיעות. צילומים דניאל אוקסנברג, ידיים מזיעות. צילומים

ג׳וי: אז כיצד התפתחו יתר הדמויות שבאו אחרי הלהטוטן?

דניאל: נמשכתי לדמות של הלהטוטן כי אהבתי את הרעיון שמדובר באדם שיש לו כישרון, מעין showmanship כזה, הוא מושך את תשומת הלב ומלהטט. חשבתי על זה מהמקום של שליטה, הוא שולט בסיטואציה. פתאום נוכחתי שמדובר ברגע קפוא שבו הוא מחזיק את הכל באוויר, אבל הכל יכול ליפול.

פתאום הכתה בי ההבנה שהלהטוטן לא שולט בדברים, אלא הוא כלוא במופע של עצמו. חשבתי על משחקי סבתא סורגת ועל הנוכחות של החבל, דימויים שהתעסקתי מהם במקביל לשיח עם שגיא. 

בהמשך יצרתי סלע מעיסת נייר שהוא חלול בפנים וצבעתי אותו עם ג׳סו וצבע שמן. קראתי לדמות הזו ״הים קרץ לי״. הייתי בטוח שזה איזה משפט שסוריאליסט כלשהו אמר, אבל מסתבר שלא. כשהסתכלתי על הסלע הוא הרגיש לי מאוד ימי, משהו בירקרקות שלו. כבר היו לי את החבלים וזה היה אינטואיטיבי, יצרתי את הצמות האלה שמשתלשלות ממנו. החבלים משכו למטה, אבל הכבדות שלהם לא הייתה חומרית.

מתחת לסלע יש עוד יד מעץ, וזו הדמות של הצוללן. אחרי שסיימתי לעבוד על הסלע, עלתה בי התחושה של הניסיון לתפוס משהו ולא להצליח. זה נראה כאילו החבלים לא מצליחים לתפוס את החישוקים, וכך נולד השם של התערוכה – ידיים מזיעות. הידיים מזיעות גם במובן של עמל, של מלאכת כפיים. וזה גם הסיפור של הלהטוטן הרי, הוא עובד עם הידיים.

ברגע שהיה לי את השם, והבנתי שהידיים מזיעות גם ממתח (בין אם אתה הקהל או הפרפורמר) וגם מתוך איזשהו אלמנט של זיוף. אני אוהב לקחת את המתח שקיים אצלי בין ציור לפיסול אל העולם התיאטרלי, בין אם זה לבנות סט של תפאורה או להתחקות אחר האסתטיקה של התיאטרון. הגב של העבודות, אם תסתכלי, חשוף, לא צבעתי אותו, וזו חלק מהגישה הזו. תפאורה היא משהו שמייצר חלל, ויש בכך אלמנט של אחיזת עיניים. 

שליטה ואובדן שליטה: זה מרתק, סקסי בטירוף ויכול להיות די נורא

ג׳וי: מי הייתה הדמות השלישית לבוא, אם אנחנו עוקבים אחר היצירה בסדר כרונולוגי?

דניאל: מפעיל הזיקוקים, כשלעבודה שבה היא כרוכה קוראים ״פיצוץ דובדבן״. בהמשך הגיע גם ״הכל או כלום (המהמר)״, עבודה שהתחילה כבדיחה או בדיקה קטנה בסטודיו.

היא מורכבת משתי ידי עץ שחופנות אוסף של 22 ציורים שציירתי. הדמויות של המהמר ומפעיל הזיקוקים נוצרו מתוך משחק עם דברים שהיו לי בסטודיו, תוך מחשבה על האקשן הזה שחיפשתי. העבודה ״פיצוץ דובדבן״, שנוצרה עם הקשת המתכתית הזאת, הזכירה לי בצורה שלה דובדבן עם גבעול או פצצה, ואז גם חשבתי על זיקוקים.

מתוך זה הופיע הדימוי של הדרקון: חשבתי על פסטיבלים סיניים ויפניים שבהם הוא מככב, וזה השתרבב לתהליך כי יש לי עניין גדול בתרבות היפנית. את הציורים הקטנים שכפות הידיים של המהמר אוחזות יצרתי במהלך שבוע, ואם זה לא ידיים מזיעות אני לא יודע מה כן (צוחק). הדמות כאילו פושטת את ידיה ומציגה את כל מה שיש לה, ומצד שני היא קצת כמו קבצן שמתחנן

דניאל אוקסנברג, ידיים מזיעות. צילומים דניאל אוקסנברג, ידיים מזיעות. צילומים דניאל אוקסנברג, ידיים מזיעות. צילומים

ג׳וי: מהיכן הגיע העניין בחבלים, בקשירות ובכל עולם האסוציאציות שעולה מתוכם?

דניאל: זה התחיל לפני שנתיים, מצאתי את עצמי מתעניין בשליטה ובאובדן שליטה. כפי שציינתי, אני חובב של תרבות יפנית מאז ומעולם, ועכשיו זה הגיע למקום של החבל בשיבארי. זה מרתק, סקסי בטירוף ויכול להיות די נורא. במקור זה נועד לעינוי של אסירים, דרך אגב.

עניין אותי שאפשר להתייחס לגוף או לאדם כאל חפץ. כשאתה קושר מישהו הוא נהיה חסר שליטה, אבל גם מקבל צורה שהיא לא צורתו הטבעית. לאחת הקשירות, לדוגמה, קוראים חסילון, כי מי שנקשר בה נראה כמו חסילון. סקרן אותי היחס בין צורה, גוף ואוביקט. כשאתה קשור אתה לא יכול לזוז וכך אתה לכוד בחוסר תנועה

עניין אותי שאפשר להתייחס לגוף או לאדם כאל חפץ. כשאתה קושר מישהו הוא נהיה חסר שליטה, אבל גם מקבל צורה שהיא לא צורתו הטבעית. סקרן אותי היחס בין צורה, גוף ואוביקט. כשאתה קשור אתה לא יכול לזוז וכך אתה לכוד בחוסר תנועה

ג׳וי: זה מתחבר היטב לדמויות שבראת, שתקועות בתוך ניסיון לאזן איזו תנועה בלתי אפשרית, פיזית ונפשית כאחד: הלהטוטן שמנסה להעביר כדורים מיד ליד מהר ככל האפשר, הצוללן שחודר אל מעמקי הים ומנסה להמשיך לנשום, המהמר שנותן את כל מה שיש לו עבור כמה קלפים

דניאל: נכון. והחבלים גם מעגנים ותומכים בהם, כל האוביקטים פה מוחזקים על ידיהם. החבלים הם מה שמשאיר אותם בחיים, וגם אם הם ירצו הם לא יכולים לזוז. עם זאת, החבל הוא גם רך, הוא אפילו אמור להיות נעים, לפחות מבחינה חומרית ביחס לעץ

ג׳וי: מעניין אותי המתח בעשייה שלך בין הציור הקלאסי על קנבס, שמתאפיין אצלך בשטיחות מסוימת (רבים מהציורים שלך מתאפיינים בדו־מימדיות מסוימת בגלל עבודת המכחול), לבין עבודות המיצב כמו אלו שאנחנו רואים כאן, שיש בהן הבט של אחיזת עיניים ותיאטרליות גדולה 

דניאל אוקסנברג, ידיים מזיעות. צילומים דניאל אוקסנברג, ידיים מזיעות. צילומים

דניאל: העשייה היא במקביל. אני מאוד נהנה מהעבודה על ציורים בסטודיו, מהחומריות של הצבע, אבל גם מיצירת אינסטלשיין. בציור עצמו אני הכי כן, ועובד בשכבות אז קיימת שם שטיחות מסוימת, נכון. כשאני לוקח את זה לעולם של הפיסול, אני נהנה לשחק עם אחורי הקלעים של הדברים ומכך שיש לי אפשרות להציץ מאחורי השכבות וגם לחשוף את תהליך העבודה עצמו (באמצעות הצד החשוף של העבודות)

ג׳וי: והנה כאן המתח, או ההקבלה בין שתי המדיות, באה לידי ביטוי: בסופו של דבר אתה מציג לצד הפסלים־מיצבים עבודת ציור קטנה שבעיניי מגלמת את המהלך השברירי הזה שמייצג את הסיפור של כל אחת מהדמויות. מה העלילה מאחוריה?

דניאל: הדימוי הזה הוא קרופ מהדפס יפני שמציג שתי נשים צעירות שמשחקות סבתא סורגת. הסצינה עצמה היא ממש ביתית, הן יושבות ליד שולחן מכוסה, לבושות קימונו, יש ספר ועציץ ברקע. היה לי מעניין להסתכל על הידיים שלהן. זה חלק קטן מהציור אבל שם כל האקשן קורה, רציתי להקפיא ולבודד את הרגע הזה. יש משהו גס בידיים הצחורות שיוצאות מהקימונו ואוחזות בחוט שכמעט מחליק להן מהידיים. 

אני רואה כאן פוטנציאל להסתבכות, בחוט הזה, הנשים הן דמויות פועלות בסיטואציה אבל הן גם מסתבכות בה. וסבתא סורגת הוא משחק שחקרתי הרבה, שלל תרבויות היו משתמשות בו כדי לספר סיפור. עניין אותי איך סיפור הופך לצורה


דניאל אוקסנברג | ידיים מזיעות
אוצר: שגיא אזולאי
גלריה מאיה, שביל המרץ 2, תל אביב
נעילה: 26.12

*כוכבית מייצגת שדות חובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden