כל מה שחשוב ויפה
תמיד כאן, תמיד בצלאל
החזית הוורודה
החזית הוורודה. צילום: ערן אבן

סיכום 2020 / אנשי השנה: החזית הוורודה

איך קבוצה של אמניות ואמני במה הפכו את הצבע ״הרך, הנשי, ההומואי״ לצבע המחאה ולתופעה הבולטת של 2020

כלנית שרון: ״אף פעולה שלנו לא נובעת מאנטגוניזם מוחלט. אני אף פעם לא אגיד הוא חרא, נקודה. אנחנו מתעסקות בעתיד, לא רק בשחור. וזה אולי הכוח שלנו, שגורם לאנשים לעלות לבלפור, להצטרף אלינו, לחפש אותנו. אתה לא מבין כמה טלפונים אנחנו מקבלים בשבוע: אנשים שעושים צעדה פה, צעדה שם״.

יניב סגל: ״תבואו להוד השרון, תבואו למודיעין. אלה האנשים שנותנים לנו את הכוח להיות התקווה שלהם. זו אחריות״.

עומר שמר: ״האנרגיה בבלפור קשה, היא שחורה. ואם זה השחור, מה הוורוד? מה אנחנו מייחלות שיהיה?״.

סגל: ״וגם הם מתחילים להשתמש בוורוד: אתה רואה חבורה של יוצאי סיירת מטכ״ל, מרימים צוללת ורודה והולכים איתה בכל ירושלים. במובן הזה אנחנו את שלנו עשינו: כל בלפור התחילו לדבר כמו הומואיות. אנחנו רגילים לזה כחברים בקהילה הגאה. אומרים לנו אתם נשיות? מעולה. על אפכם וחמתכם״.

אבל למה ורוד

יום לאחר פיזור הכנסת, ועוד לפני שברור מה יקרה בבחירות הבאות, סוף השנה האזרחית הוא הזדמנות לעשות לרגע סיכום ביניים לאחת התופעות המעניינות, המשמעותיות ומעוררות התקווה שקרו השנה: ההשתלטות של הצבע הוורוד על המחאה כנגד מדיניות הממשלה.

בחלקה הארי של השנה האחרונה גרתי בלונדון. עקבתי מרחוק אחרי הבחירות האחרונות והמחאה שהתעוררה בעקבותן ובעקבות הטיפול הכושל של הממשלה במגיפת הקורונה: החל ממחאת העצמאים, דרך קריים מיניסטר והדגלים השחורים ועד לחזית הוורודה שריתקה אותי במיוחד. בגלל הבחירה הלא שגרתית בצבע, בגלל הבלבול המגדרי שהיא יוצרת, ובגלל שמי שמובילים אותה הם אמניות ואמנים, שמגיעים מהעולם של אמנויות הבמה: משחק, פרפורמנס, מחול ויצירה.

אירוע רדף אירוע: ליל המכת״זיות, שבת החייזרים, הגרניקה, שיחזור הנפת דגל הדיו, הביביסטיליה – בכל שבוע חברות החזית הצליחו בעזרת השימוש בצבע הוורוד ובפעולות פרפורמטיביות פשוטות, להשמיע קול ולהישאר רלוונטיים. 

החזית הוורודה

צילום: אמנון חורש

החזית הוורודה

צילום: אורנה נאור

כשחזרתי לארץ בתקופת הסגר השני, עמדתי כמו מאות אלפי אזרחים אחרים בצומת הקרוב לבית, ובאופן אינסטינקטיבי בחרתי בדגל הוורוד. זו הייתה חוויה מעניינת, לגלות שגם בתל אביב השאלה חזרה על עצמה: אבל למה ורוד? בין אם בהתרסה ובין אם מתוך עניין.

מעבר למחאה ולפרץ היצירה שהיא מביאה איתה, הסימנים לחדירה שלה אל השיח הפוליטי והתודעתי ברורים. כשראש הממשלה מחליט להפסיק לרגע את מסע ההסתה הפרוע שהוא מנהל ושר ביחד עם עדן בן זקן ״יש בי אהבה והיא תנצח״, זה לא מקרי. כשגדעון סער משיק מפלגה חדשה בשם ״תקווה חדשה״, ומוסיף ללוגו שלו פס ורוד, גם הוא מבין שהוא צריך לאמץ את השפה החדשה.

יניב סגל: אי אפשר להגיד שוורוד הוא פשיסטי. כתום וירוק יכולים להיות הרבה דברים, אבל ורוד? הוא רך, הוא נשי, הוא הומואי, הוא כמו אוצר שמחכה שישתמשו בו. הוא צבע מורכב – זה שיח מורכב – אנחנו לא רק בכן ביבי, לא ביבי. זה מסר חיובי: באנו לתקן

״האם מחאה עובדת או לא״, שואל סגל ומיד עונה: ״אני חושב שכן. אם לא היינו מפריעים להם הם לא היו מתעסקים איתנו. הוורוד הוא לא כמו שום מסר אחר: אי אפשר להגיד שוורוד הוא פשיסטי. כתום וירוק יכולים להיות הרבה דברים, אבל ורוד? הוא רך, הוא נשי, הוא הומואי, הוא כמו אוצר שמחכה שישתמשו בו. הוא צבע מורכב – זה שיח מורכב – אנחנו לא רק בכן ביבי, לא ביבי. זה מסר חיובי: באנו לתקן.

״כאמנים אנחנו מבינים איך לעצב דימוי ואיך לשחק איתו, וגם הם עושים את זה. מה זה יש בי אהבה והיא תנצח? ביבי לא היה מוציא את השיר הזה אם המחאה לא היה כל כך חיובית. הוא אומר אתם חושבים שהאהבה שלכם? האהבה היא שלי, השלום הוא שלי, גם אם תוך כדי הוא מרוקן אותם מתוכן.

״אבל אני לא אתן לו לקחת לי את הוורוד. אני אשטוף את ירושלים מהטומאה והשחיתות והגזענות וההסתה שיש שם, בכלים שלי״.

החזית הוורודה

צילום: נעה פפי קדמי

מה ממשיך להניע אתכם?

סגל: ״היצירה והתקווה. היצירה היא המנוע שמפעיל וממלא אותנו ביום־יום. זה מה שאנחנו אוהבים לעשות: להריץ רעיונות, ואז ליצור אותם. בחיים שלי לא יצרתי בכזו כמות כמו בחצי השנה האחרונה. והתקווה היא כמו דינאמו, ממלאת אותך. האם נצליח? תלוי איך מודדים הצלחה. יכול להיות שביבי ייבחר עוד פעם, גלגלי הצדק נעים לאט.

״בסופו של דבר אנחנו פרפורמרים שמשתמשים בגוף ובקול שלנו. זה צו 8 של התרבות, ולאמנים יש תפקיד, להילחם לא רק למען האמנות או התרבות. כמו שפילוסופים לא ייאבקו רק על זכויות לפילוסופים״.

שרון: ״ואם מדברים על הצלחה, בעבור נשים הכוח של הוורוד, במחאה, זה לגמרי הצלחה, וזה לא פחות חשוב. העוצמה של הצבע הזה, בגלל שהיא מחוברת לאנרגיה הנשית, היא מחזקת נשים. נקודה. זה מדהים לראות במחאה המון נשים עם מגפונים, שלובשות את הצבע הזה, שמדברות איתנו. זה מחזק, זה מדהים״.

סגל: ״זו פעם ראשונה שהן לא צריכות להתאים את עצמן ולצעוק יותר חזק מהגברים ולנצח אותן בצד שלהם״. 

שרון: ״זה משנה את איך שהמרחב נראה, עם הקול הוורוד והנשי. זה מטורף״.

סגל: ״וזה מדהים לראות איך הנשיות מנותקת מסקס. אני זוכה להומופוביה מהיום הראשון, להסגברה, של למה המחאה לא עובדת, מה אנחנו צריכים לעשות; אתה והילדות שלך, עם התלבושות והתחפושות שלכם״.

החזית הוורודה

צילום: בן כהן

החזית הוורודה

צילום: בן כהן

שמר: ״כשעשינו את הצעדה עם הצוללות לירושלים, התלבשנו כמו ספורטאיות משנות ה־80, באנו לעשות ג׳וגינג, אחרי הכל אין כזה דבר ג׳וגינג לא חוקי… איך שירדנו מהאוטובוס דפקו שם מעצרים בקטע מוגזם. המשטרה חסמה את הדרך? אמרנו הפסקה מתודית, מתיחות. הכנסנו את ההומור לתוך סיטואציה מלחיצה, להגחיך את האבסודר. כולם צחקו, גם המג״בניקים״. 

סגל: ״ומה שקרה זה שהם קטפו אנשים מתוך הקהל, אבל לא עצרו נשים, ובגלל שהיינו לבושים בוורוד יחד עם קבוצה של בנות, היינו על תקן של בחורה. אני מבלפור מחודש יוני, מכירים את הפרצוף שלי, אבל הם לא הסתכלו עלינו. מהבחינה הזו הוורוד הוא כמו קפסולה שמגנה עלינו. לפעמים בימי ראשון אנחנו רואים את האלימות שהייתה בבלפור וזה כאילו לא היינו שם״.

הם באו עם פרשים? אנחנו באנו עם פרשיות התקווה

שמר (בן 36) שרון (בת 31) וסגל (בן 30; את יום ההולדת הוא חגג בבלפור), משרטטים שלושה מסלולים מקבילים של יצירה ומחאה, שנפגשו והתאחדו בקיץ האחרון. פעילות המחאה של סגל החלה לאחר מותו של איאד אל־חלאק, צעיר ערבי על הרצף האוטיסטי, שנורה למוות בידי שוטר מג״ב. ״זו הייתה נקודה שאי אפשר להמשיך עליה לסדר היום״, הוא אומר. ״אז עוד לא היה ורוד, אבל שם נבט אצלי הרעיון של אקטיביזם אמנותי שמתכוונן אל הטוב, למציאות אחרת״.

שרון הצטרפה בחודש מרץ למחאת העצמאים. חודש לתוך הקורונה, עם הדגלים השחורים והמחאות נגד השלטון, היא חוותה התעוררות. ״בעשר השנים האחרונות החלטתי לא להיות מעורבת פוליטית. היה לי קשה לשאת את זה נפשית, התנתקתי מבחירה. אבל ההפגנות הראשונות לאחר הרצח של איאד והאבטלה והצוללות גרמו לי להגיד או־קיי, זה המקום שאני גרה בו ויש לי אחריות על איך שהוא נראה. הרגשתי שאני לא יכולה לשבת בבית ורק להגיד שהמצב חרא.

״קראתי לאחרונה שוב את המחזות הפוליטיים של חנוך לוין. כבר ב־1982 הוא כתב על מקום שאנשים פשוט רוצים לחיות. ולמה התנתקתי? כי רציתי לחיות. לנשום. אבל מגיע רגע שבו אתה אומר אי אפשר באמת פשוט לחיות. ואנחנו מנסות לתת לאנשים תקווה לעתיד טוב יותר, אם אף אחד לא יודע כמה זמן זה יקח, וזה מתיש ומפחיד״. 

מימין: יניב סגל, כלנית שרון ועומר שמר

מימין: יניב סגל, כלנית שרון ועומר שמר. צילום: מוריה להיס

נקודת המפנה של שמר קרתה בחודש יוני. כמי שלדבריו הפגין כל חייו, גם הוא הצטרף בהתחלה למחאת העצמאים, אבל היה לו חסר המאבק הגדול יותר. ״לא הייתי סגור מה הפריע לי שם: האמנתי שמגיעות לנו זכויות אבל הרגיש לי שזה לא רק זה, שזה לא נגמר שם״.

ב־22.6 נעצר על ידי המשטרה בשדרות רוטשילד על אי עטיית מסיכה. החוויה הטראומטית ותחושת ההשפלה פקחו את עיניו. ״השוטר ניטרל אותי על הספסל, אמר לי שאני עצור על פי צו בריאות העם, הזמין את האנשים מסביב לצלם, וממש עשה עלי תיאטרון רחוב בכפייה. למען יראו וייראו. הייתה לי אפשרות או להשתבלל או לפעול. החלטתי לפעול״.

עומר שמר: השוטר ניטרל אותי על הספסל, אמר לי שאני עצור על פי צו בריאות העם, הזמין את האנשים מסביב לצלם, וממש עשה עלי תיאטרון רחוב בכפייה. למען יראו וייראו. הייתה לי אפשרות או להשתבלל או לפעול. החלטתי לפעול

סגל: ״בשלב מסוים הגענו לבלפור עם בנדנות ורודות, אני אפילו לא זוכר מאיפה זה הגיע. זה היה שונה מהנוף הבלפוריסטי, מהאדום של קריים מיניסטר, מהשחור של הדגלים, שני צבעים בסיסיים שהם נגד, ואנחנו באנו פתאום עם דגל ורוד״. 

שלפעמים מעורר אנטגוניזם, של מה זה הדבר הזה. של מה אתם רוצים. לא שזה מה שאמור להכתיב לכם את ההתנהלות, אבל זה מעסיק אתכם? 

שמר: ״אי אפשר להתווכח עם מבחן התוצאה״.

תמיד אפשר להתווכח…

שמר: ״הרבה אנשים עוטפים אותנו, מריעים לנו, ואם אנחנו עושים משהו מזעזע הם מזדעזעים. אני פוגש הרבה אנשים שהקשר ביניהם לאמנות הוא מקרי. אחד הדברים שעוזרים להתחבר זה החיבור הישיר: הם אומרים ׳זה מה שאני חושב ואני רואה את זה בהצגה קטנה׳. הרבה אנשים התחילו לחכות לראות מה נעשה השבוע. 

״כל פעולה שלנו, דבר ראשון, היא ממגנטת כי היא מאוד פשוטה. אתה רואה בן אדם לבוש חליפה חונק אותי ועוד כמה בנות ואנחנו מתחילים לרקוד את ריקוד החניקה, והולכים את כל תל אביב ככה, זה הכי ברור מה אנחנו רוצים להגיד״.

החזית הוורודה

צילום: דותן מאור

החזית הוורודה

צילום: רפי מיכאלי

החזית הוורודה

צילום: מוריה להיס

birds

סגל: ״או הפעולה בנתב״ג, שהייתה הכי פשוטה והכי מדויקת: לקחנו דפי A4, הגענו עם שלטי הרסת לבד, אף אחד לא ציפה לזה, נכנסנו לכתבות שלא קשורות בכלל למחאה על טיסות ליוון. אנחנו מבינים איך זה עובד. הסתובבנו כמו ארבעה תיירים לכבוד ראש השנה.

״עד היום עשינו יותר מ־50 פעולות. אנחנו אמני תיאטרון אבל אף פעם לא כתבנו הצגה לבלפור. בכל רגע נתון שמסתכלים עלינו, צריך להבין את המסר. ומסר ויזואלי עובד הרבה יותר חזק ממילים. מילים הן מאוד חלשות בשביל להעביר מסר, ולכן אנחנו כותבים על הגוף שלנו את המסר שלנו. 

״אם רצינו להגיד באנו לתקן – לבשנו סרבלים ובאנו עם כלי עבודה גדולים. רצינו צוללות, באנו בתור צוללניות. המושחת? עשינו את דמות המושחת שחונק את העם ואת הערכים. הם באו עם פרשים? אנחנו באנו עם פרשיות התקווה״. 

מי יהיה החייל הקדמי במחאה לא אלימה אם לא אמנים

בעולם המיתוג נהוג לומר שגם הלוגו הכי טוב והמיתוג הכי מוצלח לא יצילו מוצר גרוע, שלא מקיים את ההבטחה שלו. לאורך כל השיחה עם שרון, שמר וסגל, מה שמרשים יותר מכל – ומעורר אופטימיות ולו לרגע – הוא הבסיס הערכי שעליו הם פועלים.

כפי שהם מדגישים, לא מדובר רק במחאה נגד השלטון אלא באמירה ערכית ובמחשבה על היום שאחרי, ועל התפקיד של אמנים בתקופה קשה ומורכבת כמו זו. הדבר בולט במיוחד לאור הזלזול וההתעלמות המקוממים שנוקטת הממשלה מול עולם התרבות, ומחאת האמנים שלא מתרוממת, במיוחד לקראת סגר שלישי.

שרון: ״האמנות בארץ צריכה להשתנות, לנקוט עמדה. אם אנחנו מסתכלות רגע על העתיד, זה לקחת את הצורה ואת התוכן שאנחנו מצליחות לייצר, להסתכל קדימה ולקוות שהאמנות לא תהיה רק בידור כדי לשעשע את ההמון; שאמן בארץ לא יפחד להגיד את דעתו כי זו החובה שלו. זה מעבר לזכות, זה מה שהוא אמור לעשות, בניגוד גמור למה קורה היום״.

כלנית שרון: האמנות בארץ צריכה להשתנות, לנקוט עמדה. לא רק בידור כדי לשעשע את ההמון; שאמן בארץ לא יפחד להגיד את דעתו כי זו החובה שלו. זה מעבר לזכות, זה מה שהוא אמור לעשות, בניגוד גמור למה קורה היום

סגל: ״איך שהתחיל הסגר השני הלכנו להפגין בחוף הים של תל אביב, קיבלנו על זה כל כך הרבה חרא, בשעה שמסביבנו כל הים מלא באנשים. האם זו הייתה טעות? בתיאטרון למדנו להגיד ׳כן ו…׳. אף פעם לא להגיד לא. היינו ילדות רעות? שבוע הבא נהיה ילדות טובות. אנחנו זיקית, נעשה מה שנאחנו רוצים, ותמיד נוכל לשנות את זה. מי יהיה החייל הקדמי במחאה לא אלימה אם לא אמנים?״.

החזית הוורודה

צילום: בן כהן

החזית הוורודה

צילום: נעה פפי קדמי

החזית הוורודה

צילום: ערן אבן

אתם אופטימיים?

סגל: ״אנחנו נעים על הציר שבין תקווה ליאוש. מישהי אמרה לי באוטובוס בדרך לבלפור שהיא בן אדם פסימי, אז אמרתי לה שאם היא הייתה ממש פסימית היא לא הייתה על האוטובוס. אם לא תאמין שאתה יכול לשחרר משהו לעולם שתהיה לו השפעה אז אתה לא אופטימי.

״זו מחאה מצילת חיים. עד לפני המחאה הייתי בדיכאון קליני, זה מעבר לכמה כסף יש או אין לי בחשבון. היא מצילה נפשות ומשנה תודעה״.

זה כן או לא?

סגל: ״זה כן״.

שמר: ״אני חושב שאני אופטימי, למרות שהרבה פעמים אני נופל לפסימיות מטורפת. קשה להישאר אופטימי במציאות הזו. המחאה שלנו עוזרת לי לראות את היופי שבדברים. ומה שעוזר לי לאופטימיות זה הפעולה, זו העבודה שאני פועל, יוצר, עושה משהו״.

שרון: ״כן, אני אופטימית. אני רוצה להאמין שכן, בעל כורחי. הכי גרוע זה לחיות באינרציה. אני ספקנית גדולה אבל אני מאמינה שבן אדם צריך לשאול את עצמו אם מה שהוא עושה זה מה שהוא רוצה לעשות?

״אז כן, מה שאני עושה עכשיו זה מה שאני יכולה לחיות איתו. אם לא הייתי פעילה במחאה, אני לא חושבת שהייתי יכולה לחיות עם עצמי, לא היום בהווה ולא במבט לאחור. כשאני רואה חברות מסביב שממשיכות לחיות כרגיל, זה מאוד מאוד מוזר לי. אני מסתכלת מסביב ואומרת איך אפשר להמשיך כשכל הדבר הזה קורה ולחיות כאילו זה לא״.

זה די ברור: הרבה הדחקה, הרבה הכחשה. אני לא מבין איך אפשר לחיות אחרת בעולם הזה, גם בלי ביבי והקורונה. 

שרון: ״אבל אז אני אהיה הרבה פחות ממה שאני״.

סגל: אני בוכה ארבע פעמים ביום, היו פעמים אחרי בלפור שישבתי והתפרקתי. זה מחרפן, אתה צודק. או שאתה מכחיש ומדחיק או שאתה אומר אני עושה את מה שאני יכול בגזרתי וזה יעשה איזו פעולה בעולם. ולהיות מופתע מלאן זה לוקח אותך״.

שרון: ״ואנחנו מה זה מופתעות״. 

סגל: ״מלעשות שטויות בוורוד עם טייץ משוק בצלאל. אלה הכלים שלנו וזה כיף. אחד הדברים הכי טובים שאתה יכול לעשות בחיים שלך זה לפחות  לגרום לבן אחד זה לחייך, ואת זה אנחנו עושים״.

אז רגע. מחר עולם התרבות חוזר לפעול, נותנים לכם במה, עבודה. מציעים לכם את ג׳וב חלומותיכם. עבודה. כסף. מה יקרה למחאה?

שרון: ״זו שאלה מצויינת. המקצוע שלנו בכל מקרה היה במאבק גם לפני הקורונה, אנחנו לא שם בשביל הכסף. מעבר לזה, בעולם התרבות הנוכחי, כמו שהוא היום, גם ככה אין לי מקום, גם ככה אף דלת לא נפתחה בפני, והנה: כנראה יש לי כישורים כלשהם. המרחב הכאוטי הזה שעכשיו נפרץ, מאפשר אולי להיבנות בצורה קצת אחרת. שהתרבות תהיה משהו אחר; משהו חדש. זה לא רק רק אקטיביזם, זו גם תרבות וזו גם האמנות שמשתנה, אני מקווה. ושלנו יהיה חלק בזה.

״אנחנו במלחמה, ובסגר הראשון קראתי על אנשים שחיו בשתי מלחמות עולם. אתה מבין שיש אנשים שחיו את שתיהן? זה משוגע. אז אני אומרת קורונה, אוקיי, קשה, אנשים מתים, אני לא מזלזלת חס וחלילה, לא מכחישה. אבל זה יעבור ואז מה? מה ישאר אם לא נעשה משהו? לאיזה יום נקום למחרת אם לא נדאג למה שקורה פה עכשיו״.

סגל: ״ויכול להיות שיום אחד גם ניכנס לכנסת ואני לא יודע מה יהיה. זה מן בון טון, להגיד אנחנו לא מתעסקים בפוליטיקה… מישהו אמר שזה כמו לנסוע בחושך במכונית והפנסים מראים לך 300 מטר קדימה. זה מה שאתה רואה. להתיימר לראות רחוק משם זה לבזבז אנרגיה ולבנות מגדלים באוויר. אנחנו לא שוכחים לרגע שהמחאה היא משהו פוליטי, ושזה התפקיד המקורי של אמנות״.

*כוכבית מייצגת שדות חובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden