בחזרה לעתיד // לילך מדר

לפני 10 שנים

בשנת 2003 לילך מדר הוציאה לאור את הגליון הראשון של מגזין פ׳ורנו, במטרה להתמודד עם דימויים חזותיים של מין מפורש באופנים חיוביים, משעשעים, צבעוניים ומעוררי מחשבה, ו״לערער על המוסכמה לפיה אימג׳ים של סקס = תועבה״.

״כל גיליון מביא איתו תובנות מפתיעות: לקיקות פות גרם לפרץ של יצירתיות ועליזות, גיליון מציצות זין אזל הכי מהר עד עתה״, סיפרה לי מדר לפני 10 שנים לקראת השקת הגליון ה־11 שכלל ״מטר של טוסיקים, מכל הצבעים וכל המינים. גיליתי שלהמון אמנים המילה ׳בתולים׳ מעלה טראומות, ו׳אנאלי׳ זה עדיין טאבו״.

״תל אביב היא בועה בדיוק כמו שטוקיו, ברלין, פריז וברצלונה הן בועות. אבל הקהל הישראלי, גם אם הוא מסורתי או שמרן, יש בו ניצוץ של סקרנות ופתיחות״.

״את הראיון הזה קיימנו רגע לפני אחת ההשקות המוטרפות של פ׳ורנו, ולא ידעתי אז שזה יהיה הגיליון האחרון וההשקה האחרונה״, היא מספרת כעת, עשור לאחר מכן. ״במבט לאחור זה היה ממש קו התפר בין סוף עידן פ׳ורנו לבין תחילת הפריצה שלי כאמנית אינדיבידואלית מציגה ופעילה.

במבט לאחור זה היה ממש קו התפר בין סוף עידן פ׳ורנו לבין תחילת הפריצה שלי כאמנית אינדיבידואלית מציגה ופעילה

״הגיליון הראשון של פ׳ורנו יצא בדפוס בקיץ 2003, ובמשך 13 שנים הוא היה מרכז של יצירה פרועה, ססגונית וסופר מושקעת, שריכז את כל הכישרונות הצעירים (אז) והעולים בתחום של האמנות/ עיצוב/ קומיקס. המגזין יצא בתקופה מאוד פורה בתל אביב ובארץ בכלל, והתרכזה סביבו גם סצנה שלמה של אירועים, ירידי קומיקס ופנזינים חתרניים, מרצ׳נדייס, ופרץ גדול של יצירה ועשייה של המון חבר׳ה מוכשרים, מסיבות והופעות.

״היו עלינו אז המון כתבות בעיתונות (רוב ההוצאות האלה כבר לא קיימות בדפוס), ואפילו השתתפתי בכמה תוכניות טלוויזיה (הכי זכורה לי החוויה בלונדון וקירשנבאום. האחרון, עליו השלום, בא לברך אותי בחדר האיפור. אמרתי לו כמה שאני מתרגשת, והוא אמר: ״אל תדאגי, לא ניתן לך להוציא מילה מהפה״)״.

והיה גם חו״ל.

״כן, מעבר לזה גם טיילתי עם המגזין בירידי קומיקס בכל העולם, בקומיקון בסן דייגו, בפסטיבל אנגולם בצרפת, ביריד הספרים בטוקיו – הכרתי ועבדתי עם אמנים בינלאומיים. ניהלתי את כל האופרציה בעצמי, ולמדתי המון – על עולם הדפוס, על עבודה עם אמנים, על מפיצים, על הקהל, בעיקר – אני בעצמי התפתחתי כאמנית מגיליון לגיליון, זאת הייתה הפלטפורמה העיקרית שלי להצגה של האמנות שלי.

״אמנם במהלך התקופה הזאת יצאו רק 11 גיליונות, ועשיתי עוד מיליון דברים אחרים, אבל הכל סבב סביב המגזין, פ׳ורנו היה מרכז עולמי, האתגר והאושר של חיי״.

פאסט פורוורד

אחרי יותר מעשור קרו שני דברי מקבילים. האחד, מדר מספרת שהיא התקשתה יותר ויותר למצוא תוכן למגזין. ״כל האמנים והמעצבים שגדלו איתי מבצלאל ושאר המוסדות הפכו להיות מבוגרים אחראים, ביססו את הקריירות המקצועיות שלהם, הקימו משפחות – פחות בער לעסוק בנושאים האלה, פחות זמן פנוי, וגם פחות התאים לעבוד בחינם. הרגשתי שאין לי דיבור עם הדור הצעיר יותר, שנראו לי קצת חסודים ומשעממים (סליחה חבר׳ה)״.

הדבר השני היה התואר השני שסיימה בתולדות האמנות, שנתן לה תובנות חדשות לגבי הפרקטיקה שלה והשדה שמעניין אותה לפעול בו. ב־2015 התקיימה תערוכת היחיד הראשונה שלה בבית האמנים, ״עין תחת עין״, שבה הציגה לראשונה סדרה מלאה של בולים־עיניות, שרשמה התלהבות ומכירות. ב־2018 הציגה בחממה של ״צבע טרי״ את קיר הבולים־עיניות הענק (״עשיתי היסטוריה קטנה כשכולם נמכרו בערב הפתיחה״).

״הבולים־עיניות הם חלק מרכזי מהיצירה שלי בעשור האחרון ומעבר – קצת כמו פ׳ורנו – אני מציגה אותם בכל העולם, וגדלה איתו. באותו צבע טרי גם הצגתי שלושה אסמבלאז׳ים שיחד עם הבולים־עיניות סימנו התחלה של מעבר לעבודות תלת־ממד, שממשיכים את הקו הקולאז׳יסטי של חומרים מן הנמצא, אבל בקנה מידה גדול יותר, ועם יותר דינמיות״.

השבעה באוקטובר תפס את מדר בניו יורק, יום לפני הקמה של תערוכה קבוצתית. ״התלייה של קיר הבולים הייתה מייגעת ולקחה לי שעות ארוכות, הייתי במצב נפשי גבולי כמו כולנו. הסתכלתי על ההצבה הצבעונית והעליזה והרגשתי על פי תהום, האמנות נראתה לי חסרת משמעות ומיותרת. רק רציתי הביתה״.

מה עשית?

״קצת לפני אותה נסיעה עברתי לגור ביפו אחרי יותר מ־20 שנה שחייתי בפלורנטין, וחיפשתי מזור לתחושת חוסר האונים האמנותית שלי. עלה בדעתי להקים קבוצת תמיכה. הצלחתי לקבל מהמישלמה ליפו מימון, ונפגשנו אחת לשבוע ב׳קגדילארט׳ בתחייה 14.

התלייה הייתה מייגעת ולקחה לי שעות ארוכות, הייתי במצב נפשי גבולי כמו כולנו. הסתכלתי על ההצבה הצבעונית והעליזה והרגשתי על פי תהום, האמנות נראתה לי חסרת משמעות ומיותרת. רק רציתי הביתה

״יצא שהמשתתפות בקבוצה הגיעו רובן מתחום הפרפורמנס. שם נולד הרעיון לפרויקט PoppyPink שעסק בטרגדיית החטופות. כבר צברתי קצת ניסיון בתחום, מיצגים אינטימיים שקיימתי עם קבוצת הלימוד אצל אתי אברג׳יל במכון כרם (למדתי שם שנתיים לתעודת הוראה באמנות), המקדשים ההשתתפותיים בתערוכה שלי ׳לחש׳ בגלריה העירונית בראשון לציון (שאצרה אפי גן ב־2020), והמיצג Old Glory שנולד ברדידנסי שלי ב־SVA בניו יורק ב־2022״.

מה את יכולה לספר על PoppyPink?

״PoppyPink היה פרויקט שאפתני. לוח הזמנים היה מאוד קצר כי היה חשוב לי להציג אותו ביום השנה הראשון לשבעה באוקטובר. ההפקה הייתה מורכבת, והייתי צריכה לגייס תקציב משמעותי כדי לממש אותו. הרעיון היה ללבוש שמלה סרוגה ורודה שנפרמת במהלך ההליכה שלי בסנטרל פארק בניו יורק, ושקהל יילך אחריי ואחרי החוט שנותר על המסלול. הרגשתי שזה בוער בי, ושאני חייבת לעשות אמנות עם ועל הגוף הפיזי שלי.

״חיה ניר, המעצבת האגדית של ׳כתומנטה׳ ואושיית סריגה, סרגה לי אבטיפוס של השמלה. הייתי חדורת מטרה, ג׳יימס סניידר והמוזיאון היהודי נרתמו לפרוייקט, ועזרו עם המימון שהגיע מאנשים פרטיים, מחברות, ומפילנתרופים״.

״השמלה (השנייה) שחיה ניר סרגה הוצגה במוזיאון היהודי לפני המיצג, וביום השנה (בתאריך העברי) קיימתי את המיצג בנוכחות נרגשת של יהודים, ישראלים, ועוברי אורח שבאו לחלוק ביחד את הכאב והאבל. מצאתי את עצמי מתפרקת בבכי במהלך האירוע, כשנכנסתי לתוך המנהרה במסלול ההליכה.

״זאת הייתה הפעם הראשונה שהרשיתי לעצמי לבכות מאז הטבח, הרגשתי את העוצמה של הקהל בתוך האמנות שלי, והכוח שלה ככלי של ריפוי ואחווה. וכן, אמנות היא גם כלי תרפויטי, אל תקשיבו למה שמלמדים אתכם בבצלאל״.

10 שנים אחרי

״אנחנו בעידן של רשתות דיגיטליות ו־AI ולצד זה מתחזק הצורך במפגשים פיזיים, וחזרה למלאכות יד. כל סצנת הפייבר־ארט (אמנות טקסטיל) מאוד חזקה בעולם האמנות, וגם פרפורמנס זוכה להרבה תשומת לב. אני הבנתי שלהציג בקובייה לבנה, בחלל של גלריה או מוזיאון, זה טוב וחשוב, ואני לא זונחת את זה, אבל זה לא משתווה לאינטראקציה עם קהל, ואני אומרת את זה גם כאמנית וגם כקהל״.

הבנתי שלהציג בקובייה לבנה, בחלל של גלריה או מוזיאון, זה טוב וחשוב, ואני לא זונחת את זה, אבל זה לא משתווה לאינטראקציה עם קהל, ואני אומרת את זה גם כאמנית וגם כקהל

איך זה בא לידי ביטוי?

״להיות חלק מעבודת אמנות, לתת, לקבל, לשנות, לחוות – אין לזה תחליף, ולשם אני מכוונת בימים אלו. העניין עם מיצגים בהשתתפות קהל, הוא שכדי לעשות אותם צריך להיכנס לתהליך שמערב קבוצת עבודה. זה היה נכון ב״כרם״, ברזידנסי ב־SVA, ובקבוצת ״אמן־מוגן״ ביפו.

צריך לבדוק את החומרים באופן מובנה ולקבל פידבק, וזה משהו מיוחד שלא קורה כל יום. זה לא כמו עבודה יומיומית בסטודיו, לגזור קולאז׳ים או להרכיב אסמבלאז׳ים. זה תהליך שדורש מרחב משותף ומחייב אופן עבודה מסוים״.

״ממש לפני המלחמה הנוכחית סיימתי בתא תרבות דה וינצ׳י קורס ׳מאיץ חלקיקים׳ בהנחיית עלית קרייז. עלית, אגב, עזרה לי לסגור קצוות כשעבדתי על PoppyPink, ואני חייבת לה את הסיום העוצמתי שלו.

״בכל אופן, בתהליך עם הקבוצה יצרתי את העבודה 99:1 שמדברת על הבירוקרטיה בעולם האמנות, ועל דחייה וכישלון שנוגעים לכולם בעצם. זאת עבודה שיש בה הרבה כאב אבל היא הומוריסטית ומפתיעה. זה מרחיב את הלב לגרום לאנשים לחייך ואפילו לצחוק״.

בעוד 10 שנים

״החיים שלנו כאמנים מושפעים באופן הדוק מהמצב הפוליטי. מאוד מאתגר להמשיך ליצור באווירה כזאת של מלחמה אינסופית וחוסר וודאות. אחרי השבעה באוקטובר הרגשתי שאני לא מסוגלת להציג בארץ, לא מתוך אידאולוגיה, ולא כי חשבתי שזה לא הולם או לא בסדר. זה היה לגמרי אישי, הרגשתי שאני צריכה לחכות עד שיחזרו כל החטופים, ולפעול למען העניין.

״והנה היו לנו כמה רגעי חסד, וחזרנו ללופ. בשבילי, כמי שחיה על הקו ישראל־ארצות הברית ועובדת מאוד קשה כדי לפתח את הקריירה הבינלאומית שלי, זה כל פעם שם מקל בגלגלים, ואני מרגישה שזה מאלץ אותי כל פעם להמציא את עצמי מחדש (בואו לבקר ב tuesdaytov@ באינסטוש). לתחזק חיים של אמן זה גם ככה מאתגר, אז המצב שלנו כאן מאוד מתיש, עבור כל קהילת האמנים, ובטח לאלה שנושאים עיניים לחו״ל״.

״אז לשאלתך, קודם כל אני רוצה שקט. אני רוצה שלום בארץ, לחיות חיים תקינים, עם ממשלה שעובדת בשביל האזרחים, עם רשויות מתפקדות, עם כבוד בין אדם לחברו, בלי אלימות, בלי הרס. אני רוצה לחיות במזרח תיכון ליברלי ומשגשג, ולהמשיך לעשות אמנות שמדברת אל אנשים ולהיות חלק מקהילה גלובלית.

אני רוצה שנחזור לדבר על אקלים, על הטבע, ועל צמיחה. שתרבות ואמנות וחינוך יהיו במרכז החיים שלנו. אני רוצה להיות שם״.

לקריאה נוספת

״מכיוון שבזמן כתיבת שורות אלה אין ממש מצב לטייל בעולם, וגם כאן הכל די סגור, אני רוצה להמליץ על הפודקאסט A Brush With. בכל פרק יש ראיון עומק עם אמן או אמנית, המראיין – בן לוק – הוא כתב אמנות, והוא מצליח לנהל שיחות מרתקות וסופר קונקרטיות עם אמנים, לא סתם דיבורים פילוסופיים באוויר. מהפרקים האהובים עליי (שלהם האזנתי יותר מפעם אחת): לינדר סטרלינג, טינו סגל, ואלן גלאגר״.