כל מה שחשוב ויפה
קרקס הבריחה: שבוע העיצוב ירושלים 2021
הביאנלה לאומנויות ולעיצוב במוזיאון ארץ ישראל
הביאנלה לאומנויות ולעיצוב במוזיאון ארץ ישראל. צילום: הדר סייפן

סיכום 2020 / ביאנלה בהמתנה

הזמן המצטבר שבו הביאנלה במוזיאון ארץ ישראל היתה פתוחה, קצר מזה שהיתה נעולה. ״עבודות רבות קיבלו משנה תוקף ואפשרויות קריאה ופיענוח חדשות, ביחס למגיפה ולתקופה״, אומר ניר הרמט, מאוצרי הביאנלה

שנה וחצי עבדנו, צוות של חמישה אוצרים ומעצב תערוכה, על תכנון והקמת הביאנלה הראשונה לאומנויות ולעיצוב במוזיאון ארץ ישראל. מעל ל־3,000 הצעות התקבלו לקול הקורא, שבאופן לא מודע למה שעתיד להתרחש עסק במושג On/Off; כפתור הפעלה, מנגנון של הדלקה וכיבוי, שהפך לממשי ורלוונטי כל כך במציאות החדשה תחת מגיפה גלובלית. 

חודש וחצי של הקמות אינטנסיביות ומורכבות, בשישה מתוך חללי המוזיאון ומיצבי חוץ, הסתיימו ביום שבו נכנס המשק לסגר כללי (בפעם הראשונה). הודעות ביטול להזמנות לפתיחה החגיגית נשלחו, כבו האורות והתערוכה נכנסה לתרדמת הראשונה שלה. 

כותרת התערוכה ״גוף ראשון – טבע שני״ נוסחה כסוג של הזמנה ופיתוי לפענח את המרחב שבין היוצר ליצירה, את המעשה האמנותי כטבע שני ואת הרגע שבו הגוף והטבע הופכים אחד. או גם, כיצד הגוף מאלף את הטבע? תחת המציאות החדשה־מוזרה שנכפתה עלינו, היה נדמה שהיוצרות התחלפו; הטבע הוא שניסח את הגוף, אילף וסגר אותו. 

התערוכה רחבת־ההקף מבטלת את החלוקה המסורתית של הביאנלות במוזיאון ארץ ישראל ב־20 השנים האחרונות, שכל אחת מהן הוקדשה ויוחדה לחומר או למדיום אחד: קרמיקה, נייר, טקסטיל, זכוכית וצורפות. על כל אלה הוספנו גם עיצוב כתחום מובחן והכלאנו את כל המדיומים אלו באלו, מוצגים יחד, תחת נושאים מושגיים שמאחדים ומפגישים בין העבודות. 

חזית המוזיאון מוארת באדום כחלק ממחאת מוסדות התרבות

redalert# חזית המוזיאון מוארת באדום כחלק ממחאת מוסדות התרבות. צילום: מ״ל

הילה עמרם, Sweet Rose

הילה עמרם, Sweet Rose. צילום: הדר סייפן

התערוכה מוצגת תחת שתי פרקטיקות אוצרותיות – קוביות לבנות, שמנסחות ומגדירות את העולם הנרקם בין כתלי החלל, ובמקביל, הצבות המתערבות בתוך אוספי הקבע של המוזיאון – מה שאיפשר לשמר ולהנכיח את הדי.אן.איי של המוזיאון, במפגש עם עשייה אמנותית עכשווית. לפעמים האמניות.ים מתאהבים בניחוח הארכיאולוגי־אנתרופולוגי־היסטורי של אוספי הקבע ולעיתים מנהלים איתם ויכוח ער, אפילו מסוכן.

הילה עמרם, לדוגמה, מציגה בתוך ויטרינה בביתן הזכוכית את עבודתה Sweet Rose, לצד מכלי זכוכית אסלמיים מהודרים ששימשו לאחסון של מי ורדים. היא הציבה לצידם ג׳ריקנים של אל־סבון נוזלי זול בריח ורדים וכדורי פלסטיק שנדמים לבועות סבון או לכדורי באולינג, העשויים לנתץ את הארטיפקטים הארכיאולוגיים, להשכיח ולרמוס את ההיסטוריה לטובת מוצרי פלסטיק מייד אין צ׳יינה.

הצבעוניות העזה, האחידות הצורנית, החומריות הנחותה ושכפולם המוגזם של מוצרי הניקוי בניחוח סינתטי, דנים באבדן חשיבותו של החפץ ובצמצומו לתפקידו הבסיסי. זאת, תוך העלאת שאלות על תרבות השפע והצריכה ועל השלכותיה החברתיות והתרבותיות.

כמו עיר שהתכסתה בן לילה בשלג לבן

עם הסגר הראשון, ננעלו דלתות המוזיאון והעבודות נשארו מכוסות בהמשך ימים ארוכים. צוות השימור של המוזיאון ארז ועטף את המוצגים בבדים, ברזנטים וניירות משי לבנים. ביקור בחללים הריקים מאדם, כפי שאמרה לי ליאורה רוזין, מצוות האוצרים של הביאנלה, הזכיר מראה של עיר שהתכסתה בן לילה בשלג לבן.

הקולות, הצבעוניות והמשמעויות של העבודות נָדַמּוּ, הנוכחות המתערבת הושתקה, והשקט הלבן של החללים איפשר לראות פרטים אחרים בתערוכה. לפתע הם יצרו מוטיבים אחרים כמו משחקי אור, צל ונפח; טופוגרפיה שותקת של קווי מיתאר; תערוכה בהמתנה.

צילום: ליאורה רוזין

צילום: ליאורה רוזין

כריסטו עוטף את הרייכסטג בברלין. צילום: Oscar Wagenmans, ויקיפדיה

היחסים בין העבודות של האמניות.ים לבין עיצוב התערוכה של חנן דה לנגה התהפכו, והעיצוב ״קפץ״ החוצה, הפך לדבר היחיד שמתקיים בחללים הסגורים. האוביקטים העטופים הציתו את הדמיון ויצרו סקרנות מחודשת לגבי מה שמוסתר על ידם. העבודות בחללי המוזיאון ומיצבי החוץ הפזורים ברחבי המוזיאון הזכירו את עבודותיהם האיקוניות של כריסטו וז׳אן קלוד, והציעו נקודת מבט חדשה על הקשר שבין יצירות האמנות לחללים, לתוואי המוזיאון, לטבע ולמקום המקיף אותן. 

היחסים בין העבודות של האמניות.ים לבין עיצוב התערוכה של חנן דה לנגה התהפכו, והעיצוב ״קפץ״ החוצה, הפך לדבר היחיד שמתקיים בחללים הסגורים. האוביקטים העטופים הציתו את הדמיון ויצרו סקרנות מחודשת לגבי מה שמוסתר על ידם

פעולת העיטוף של מחלקת השימור של המוזיאון הפכה כמעט לפעולה אמנותית שהזכירה לי ציטוט של כריסטו: ״אין לי יצירות אמנות קיימות, כולן נעלמות אחרי שאנחנו מציגים אותן. אני חושב שצריך אומץ הרבה יותר גדול כדי ליצור דברים שייעלמו מליצור דברים שיישארו״.

 עבודות רבות בתערוכה קיבלו משנה תוקף ואפשרויות קריאה ופיענוח חדשות ביחס למגיפה ולתקופה. המיצב הפיסולי של אשר אלהרר, המוצג בביתן הקרמיקה, מהווה ״קריאת אזהרה״, כשמה של העבודה, ומפציר בנו לבחון את השפעתנו על הטבע.

תוך שימוש בניגודים אבסורדיים ומטרידים הוא מגיב למשברים אקולוגיים, וכעת גם בריאותיים, הפוקדים את כדור הארץ. דב פנדה עשוי עץ בגודל טבעי חבוש במסכת הנשמה ואינפוזיה הופך רלוונטי וספציפי לזמן זה, ומזכיר לנו את פריכותה של מערכת היחסים בינינו לבין הכדור שאנו יושבים עליו.

אשר אלהרר, קריאת אזהרה. צילום: הדר סייפן

יניב עמר, אשמה. צילום: שירי כנעני

birds

המיצב האפוקליפטי של יניב עמר, ״אשמה״, מזכיר לנו כי סופו של הזמן הנוכחי גם הוא להפוך לעבר רחוק ואת תווי התוקף של הדברים. עשרות צינורות בטון בעלי מרקם מתקלף, מתפורר וקרוע מונחים על הרצפה כתל הריסות.

עמר יצר את המיצב מחומרים ומדימויים שנאספו מהמוזיאון ומסביבתו הקרובה: רגבי אדמה, אבנים, צינורות ביוב ופסולת, חברו לדימויים שנלקחו מפסיפסים ומכלים עתיקים. בעזרת ממצאים כמו ארכיאולוגיים הוא מספר את סיפורן של תרבויות וחברות שנכחדו.

השרידים העכשוויים והמקומיים שיצר יניב עמר, דוגמת מאובני פלסטיק של טלפונים סלולריים ויציקות של פסולת אלקטרונית, הם תזכורת לתוצאות הרות האסון הצפויות ביחס למקום שבו אנו חיים ולאחריותנו כלפיו

השרידים העכשוויים והמקומיים שהוא יצר, דוגמת מאובני פלסטיק של טלפונים סלולריים ויציקות של פסולת אלקטרונית, הם תזכורת לתוצאות הרות האסון הצפויות ביחס למקום שבו אנו חיים ולאחריותנו כלפיו. ברגע אחד כל מה שחשבנו שהוא ודאי מתהפך ועשוי להכחד, להשכח ולהפוך לעדות אילמת לעולם עתידי שבו לא יתקיימו חיים על פני כדור הארץ.

השבוע ננעלו דלתות המוזיאון שוב עם תחילתו של הסגר השלישי, למרות שמשרד הבריאות קבע כבר יותר מפעם אחת שמוזיאונים וחללי אמנות אינם מהווים מוקד הדבקה בקורונה, ולכן אין היגיון אפידימיולוגי לסגור אותם. הזמן המצטבר שבו התערוכה היתה פתוחה קצר מזה שהיתה נעולה, ואף על פי כן ביקרו בה עשרות אלפי אנשים.

בכניסה לאולם רוטשילד עבודתה של לי חן, ״חייבת־צריכה״, מחכה להמשיך ולהבהב בנאון ורוד זוהר. המילים, שבימים כתיקונם כבות ונדלקות בפעימה מחזורית, מאירות משמעות אחת בכל פעם. האם אנו ״צריכים״ או ״חייבים״ לצרוך תרבות, ליצור אמנות?

ביום האחרון שלפני הכניסה לסגר עוד הספקתי להדריך קבוצה ולהיפרד (שוב) מהתערוכה.


הביאנלה לאומנויות ולעיצוב תל אביב 2020
סמנכ״לית ואוצרת ראשית מוזיאון ארץ ישראל ומייסדת הביאנלה: ד״ר דבי הרשמן; אוצרים ראשיים: אנריאטה אליעזר ברונר, יובל סער; אוצרי משנה: מירב רהט, ניר הרמט, ליאורה רוזין

*כוכבית מייצגת שדות חובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden