כל מה שחשוב ויפה
תמיד כאן, תמיד בצלאל
ירדן רוקח
ירדן רוקח. צילום: גל חוברה

20 ומשהו // ירדן רוקח

החלה להתעניין בתרבות שחורה בגיל צעיר (מתוך חשיפה ל־MTV); צילמה את פרויקט הגמר שלה באוגנדה למרות שהמרצים התנגדו (״שלחו לי מיילים של אזהרה״); לא מעניין אותה היופי של התמונות אלא הרגש

ירדן רוקח, צלמת. בת 28, מתגוררת בתל אביב.

עם המצלמה הגיעו העבודות

הגעתי לצילום בגיל 13. בבית ספר שלמדתי בו היה חדר חושך, ומצאתי את עצמי מבלה בו את רוב הזמן. התלהבתי מאיך שהתמונה מודפסת, ומהדרך שבה העולם האנלוגי עובד, צילמתי המון בפילם. אבא שלי היה מתוסכל מזה שאני ״מעוכבת טכנולוגית״, אז הוא קנה לי את המצלמה הראשונה.

הלכתי לנחלת בנימין ולהום סנטר, קניתי בדים ותאורה, ובניתי לי סטודיו. הייתי מזמינה חברים להצטלם, וזה מה שעשיתי במשך שש שנים. התביישתי להגדיר את עצמי כצלמת, או לנסות לקחת עבודות בתשלום. כשהשתחררתי מהצבא המשכתי לצלם והתחלתי גם לתקלט. הייתי מארגנת מסיבות ומצלמת את הקאברים לפייסבוק, וזה הלך לכיוון של צילומי אופנה: לפני כל מסיבה ארגנתי נשים שידגמנו, אאוטפיט, לוקיישן, ממש הרמתי הפקות.

בחרתי בלימודי תקשורת חזותית במכון טכנולוגי חולון (על פני לימודי צילום) כי רציתי לצאת מהקופסה. אני לא יודעת להגיד אם זו הייתה החלטה נכונה: המוסדות האלה בסוף לא ממש מטפחים אותך כאמנ.ית. בתחילת הלימודים נפרדתי מבן זוג שעבר ללוס אנג׳לס: קניתי כרטיס טיסה כדי לבקר אותו, ושבועיים לפני הטיסה קיבלתי הודעה מבחורה שמנהלת איתו רומן שלושה חודשים. בסוף בכסף של הכרטיס קניתי מצלמה חדשה. זה סיפור הניצחון שלי, ובקטע קצת קוסמי, עם המצלמה הגיעו מלא עבודות.

גורילות באוגנדה

אחרי השנה השנייה בלימודים טסתי לאוגנדה להגשים חלום – לראות גורילות בטבע. הן מרגשות אותי, כי יש בהן משהו ממש אנושי. הצגתי תערוכה של הצילומים משם, וכל ההכנסות נתרמו לילדים שהתנדבתי איתם בטיול הבא. חזרתי בקיץ אחרי, בידיעה שככל הנראה אעשה שם את פרויקט הגמר. המקום הזה היה משמעותי עבורי והבנתי שאם אני צריכה לתקשר משהו הוא צריך להיות קשור ומחובר אלי.

Roots, מתוך ההגשה במכון טכנולוגי חולון

Roots, מתוך ההגשה במכון טכנולוגי חולון

Roots

באוגנדה התנדבתי בבית ספר במשך חודש וחצי, לימדתי ילדים מוזיקה וצילום. נחשפתי להרבה אנשים שזיהיתי אצלם חוסר הערכה למקום שממנו הם באו ולעצמם. בעיקר הנשים המקומיות, שמנסות לחקות איזה אידיאל יופי – כמעט כולן מחליקות את השיער או שמות תוספות, לא חושפות את השיער הטבעי שלהן. זה הצית אצלי נורה במקום רגיש, כי גם אני נהגתי להחליק את השיער במשך כמעט עשור.

אף אחד לא ידע שיש לי תלתלים, זה היה כמו סוד שמור. זו הייתה הפעם הראשונה שטסתי בלי מחליק שיער באופן מודע. בחודש וחצי הזה באוגנדה הפסקתי להתערב בשיער וניסיתי להבין איך אני מתקשרת את זה החוצה. כך שהפרויקט הוא תוצר של תהליך שעברתי עם עצמי, וסוג של העברת ביקורת על התרבות הלבנה והמערבית.

אף אחד לא ידע שיש לי תלתלים, זה היה כמו סוד שמור. זו הייתה הפעם הראשונה שטסתי בלי מחליק שיער באופן מודע. בחודש וחצי הזה באוגנדה הפסקתי להתערב בשיער וניסיתי להבין איך אני מתקשרת את זה החוצה

את הפרויקט ליוויתי בסרט שהפקתי בעזרתו של בחור מקומי. חודשים לפני כן תכננו הכול בשלט רחוק, רצינו מגוון של מרואיינות – מהעיר, מהכפר, סטודנטיות באוניברסיטה. הן סיפרו לי שהן לא ילכו לראיון עבודה עם השיער במראה טבעי, כי פשוט לא יבחרו בהן. אם הן הולכות עם שיער טבעי, חושבים שאין להן כסף לאוכל (לפעמים הן באמת מוותרות על אוכל בשביל לטפל בשיער).

Roots Roots Roots Roots Roots

אלו אנשים שחיים במדינה שלהם, אבל מושפעים מתרבות שרחוקה מהם, בעיקר בגלל שאנחנו חיים בעולם של רשתות חברתיות וטלוויזיה. החלטתי לחקור את התסרוקות שהיו לפני הקולוניאליזם; בתרבות האפריקאית שיער הוא כתר, השתמשו בתוספות שיער אבל מחומרים טבעיים, כדי לעטר את הראש. המטרה שלי הייתה לפאר את השיער ואת התרבות, כשהבד הלבן ברקע מייצג את התרבות הלבנה.

ההגשה של הפרויקט (ב־2018) הייתה בתוך מיצב ששיחזר עיצוב פנים של מספרה אפריקאית שראיתי באוגנדה. הסרט הוצג מאחורי מראה חד כיוונית (״בלשית״), כשהצופים יושבים במספרה, ובוחרים תסרוקות מתוך הקטלוג שהכנתי. הקטלוג הורכב מצילומים מהפרוייקט, לצד ציטוטים של המרואיינות.

אחת המרואיינות סיפרה שהחלום שלה הוא להיות מעצבת אופנה. אמרתי לה שבמקום להשקיע את הכסף בשיער, היא יכולה לחסוך למכונת תפירה, ללימודים, לבדים. זה משהו שבראייה שלה היה בלתי אפשרי. היא הבינה שהיא מבזבזת את הזמן ואת הכסף שלה בלעשות משהו שלא מקדם אותה

בדיעבד גיליתי שחלק מהנשים הורידו את התוספות בשביל הצילומים, וכשסיימנו הן חזרו למראה ה״טבעי״ שלהן. כנראה שהן הרגישו צורך להוכיח שהן יכולות. הן הופתעו ממני, כי בשבילן השיער הטבעי שלי נחשב לחלק. הוא לא בעייתי מפרספקטיבה של מישהי עם שיער מקורזל. הן הבינו שהתרבות הזו משפיעה גם עלי.

אחת המרואיינות סיפרה שהחלום שלה הוא להיות מעצבת אופנה. אמרתי לה שבמקום להשקיע את הכסף בשיער, היא יכולה לאט לאט לחסוך למכונת תפירה, ללימודים, לבדים. זה משהו שבראייה שלה היה בלתי אפשרי. היא הבינה שהיא מבזבזת את הזמן ואת הכסף שלה בלעשות משהו שלא מקדם אותה.

לא לגמרי אופנה ולא לגמרי דוקו

כשהעליתי את הרעיון לצלם את הפרויקט באוגנדה המרצים התנגדו נחרצות. הם טענו שאנשים שטסים בדרך כלל עושים את הפרויקט על הדרך, ושלחו לי מיילים של אזהרה לא לנסוע. בסוף טסתי בחופשת פסח לשבועיים, וכשחזרתי עם החומרים הם לא ידעו מה להגיד. היו הרבה מאבקים של אגו.

לעומת זאת קיבלתי תגובות מטורפות משאר המרצים ודקל גודוביץ מ־XNET החליט לסקר דווקא את הפרויקט שלי. זה הרגיש כאילו אני מתחילה לקבל קצת הערכה והפרויקט נתן לי להבין מה התפקיד שלי בעולם הצילום – שיש לי סיפורים לספר ושאני יודעת איך לספר אותם, לעניין ולרגש.

הרגשתי קצת עוף מוזר בעולם הצילום, כי לא הייתי לגמרי אופנה ולא לגמרי דוקו. העובדה שחיברתי בין שני הדברים, גרמה לי להבין שיש לי עין מאוד אופנתית, לצד רגישות וחיבור לאנשים.

רכבת להארלם

ההתעניינות שלי בתרבות השחורה התחילה בגיל צעיר, מתוך חשיפה ל־MTV, למוזיקת ראפ ולסדרות כמו הנסיך המדליק מבל אייר – הדברים שהרכיבו את התקופה שגדלתי בה. מצד שני, לא ראיתי אנשים כאלו ביום־יום שלי. מהצד זה נראה הכי מגניב ועשיר, אבל עם הזמן הבנתי שהעולם לא רואה את זה כמוני; שיש כאלה שחושבים על תרבות שלמה או על צבע בכלל, באופן די מעוות.

בפרויקט שלי הראיתי למצולמים את הסרט הקצר רכבת להארלם, ההשראה לפרויקט, וכמה תמונות בשחור לבן. שמנו מוזיקה, הלבשנו אותם ורצנו; ממש בימוי מינימלי. כולנו מכירים אחד את השנייה, אז הרגשנו בנוח ומאוד נהנינו.

רכבת להארלם

רכבת להארלם

רכבת להארלם רכבת להארלם רכבת להארלם

חשוב להגיד שאף אחד מהמצולמים הוא לא אפרו־אמריקאי. זה ניסיון שלי ושלהם לכבד משהו. גם הם חוו גזענות, אבל כאן הם נכנסו לנעליים של משהו שלא חווינו או שמענו ממקור ראשון. כולנו הבנו שחשוב לספר את הסיפור של המוזיקה הזו.

יש לי את היכולת לדבר על נושאים חשובים וכואבים דרך אסתטיקה. לאף אחד אין כוח לשמוע על כמה מתעללים באחרים, אבל אסתטיקה מושכת אנשים, ודרך משהו אסתטי שיוצר הנאה אני יכולה לדחוף מתחת לדלת עוד קצת אינפורמציה

יש לי את היכולת לדבר על נושאים חשובים וכואבים דרך אסתטיקה. לאף אחד אין כוח לשמוע על כמה מתעללים באחרים, אבל אסתטיקה מושכת אנשים, ודרך משהו אסתטי שיוצר הנאה אני יכולה לדחוף מתחת לדלת עוד קצת אינפורמציה. נכון, איזה כיף זה מוזיקת ג׳אז, אבל תרבות הג׳אז צמחה מתוך עבדות. תיהנו מהמוזיקה, אבל בואו נזכור מאיפה היא מגיעה.

הלוקיישן משלים את הסיפור

יש פרויקטים שעשיתי כדי לתקשר אופנה, לדבר את השפה הזו. לפעמים גם המצולם מביא איתו משהו ואני מרגישה שאני צריכה להישאר נאמנה לזה, אני לא יכולה לכפות עליו סיפור אחר.

לפני הצילומים עם יסמין מועלם נפגשתי איתה וניסיתי להבין מי היא. היא גדלה ביפו, אז היה לי חשוב לצלם אותה שם, בסביבה הטבעית שלה. משהו בשילוב של זה עם האטיטיוד שלה, ותאורה רכה אבל שורפת.

יסמין מועלם

יסמין מועלם

נגה ארז

נגה ארז

נגה ארז

נגה ארז

עם נגה ארז, לדוגמה, מצאתי את הלוקיישן במרקט־פלייס. חשוב לי למצוא את הלוקיישנים בעצמי, כי זה משלים את הסיפור. כמו שיכול להיות בהצגה משחק אמין ומרגש, וכשמכניסים את התפאורה היא תומכת בזה ומעצימה.

לביאה

Lioness הוא שיתוף פעולה שעשיתי עם נופר חתוכה. צילמתי לסוכנות ג׳וסי, שמייצגת דוגמניות פלאס־סייז. ככה הכרתי את אורנית, דוגמנית שמיוצגת על ידי הסוכנות, והייתה לי תחושה שאני צריכה לעשות איתה משהו גדול מהחיים.

בכל התהליך של הקבלה העצמית שלי, לראות מישהי שלא מתביישת – היה בי איזה רצון להפשיט אותה. רציתי לספר סיפור שמפאר אותה, להעביר את כל העוצמה שלה בלי להוזיל את מה שהיא בעיניי. חשבתי שאם אני משתמשת בעירום כל כך חושף ונוכח, כדאי להוריד בכל השאר.

צילמנו בחולות בראשון לציון, בנינו אוהל שחור כדי למזג את הרקע. את המקום של הלביאה הבנו ממש ביום הצילום, איך שאלון השתרך אחריה, פגיע, והיא שידרה כזו עוצמה. עניינו אותי יחסי הכוחות האלו, הלביאה שמגוננת על הגור שלה עד שהוא יוצא לדרך משלו.

לביאה

Lioness

לביאה לביאה לביאה

עיקר הלמידה שלי בצילום היה להבין מה אני רוצה להגיד, ולמה. לא מעניין אותי היופי של התמונות, אלא הרגש. חשוב לי להרגיש משהו ממי שעומד מולי, רגע מהעולם הפנימי שלו.

אני משתעממת מהר, אז הסגנונות שלי משתנים, ואני מאמינה שזה משהו שימשיך לקרות. אני מנסה להישאר נאמנה למקור, כלומר אם אני באוגנדה, ויש שם סקאלת צבעים מסוימת, אני לא הולכת להשפיע על זה.

בשנה האחרונה עברתי תהליך של להבין מי אני, מה האיכויות שלי, ואיך אני לא הולכת לאיבוד מול העולם. התהליך הזה הביא אותי לרבדים גבוהים יותר, גם מבחינת קריירה. אני חושבת שפשוט לא הכרתי את עצמי, לא רק בצילום. בזמן האחרון אני ממש קמה בבוקר בהרגשה שאני מבינה למה מישהו בוחר בי.


רוצה להשתתף במדור? שלחו לנו מייל לכתובת [email protected]
לקריאת כל המדורים של 20 ומשהו לחצו כאן

birds

 

*כוכבית מייצגת שדות חובה

הוסיפו תגובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden