כל מה שחשוב ויפה
קרקס הבריחה: שבוע העיצוב ירושלים 2021
פרויקט הגמר של שיר כהן בשנקר, 2020
מתוך פרויקט הגמר של שיר כהן בשנקר, 2020. צילום: סער ספח

חלומות ממוגדרים, גרסת שנקר

בעוד שעולם האופנה צועד לעבר חירות מגדרית ועיצוב שתומך בהגדרה עצמית פלואידית, אבי און אסייג, בוגר טרי של המחלקה לעיצוב אופנה בשנקר, חש שהמסגרת שבה למד מעדיפה אופנה שמרנית יותר

43 בוגרים סיימו בשנה שעברה את לימודיהם במחלקה לעיצוב אופנה בשנקר (ואני ביניהם). ככזה שדווקא לא מתיימר לבקר אופנה, אלא לתהות על קנקנה, אני מנסה להבין איך קרה שבזמנים מתקדמים ופתוחים מבחינה מגדרית, עידן שבו אנשים לא בהכרח מייחסים חשיבות רבה למינם המולד, ומבקשים לשון פנייה התואמת את הרגשתן ותפיסתן את העולם ואת עצמם, מרבית הקולקציות בכל זאת ממוענות למין מוגדר.

כמקובל בעולם האופנה, קולקציות הבוגרים כוונו ברובן לנשים, עם כמה חריגים שהציגו קולקציות לגברים. הייתה גם אחת לילדים. היו כמה קולקציות שכללו מערכות לבוש לגברים ולנשים, אך הדגמים פנו במובהק לנשים או לגברים, ולא לשני המינים.

אני תוהה למה הדיכוטומיה בין המינים נשמרת בקנאה, בעידן שבו ביטוי אישי ונזילות מגדרית הם חלק בלתי נפרד מחיי צעירים, ולמה אין להם ביטוי ביצירתיות באקדמיה? האם אלו הכלים שניתנים לסטודנטים, שיוצרים הסללה לעיצוב עבור מין מסויים, או שמא אלו המושגים שהמעצבים מגיעים איתם מבית, ומתקשים להיפרד מהם בשערי המכללה?

בלימודי האופנה בשנקר פגשתי בשנה השנייה ללימודים קורס ״גברים״. בשנה ג׳ יש קורסים שנקראים ״מחוייטות/ מחוייטים״ שנלמדים במקביל, עם מנחים שונים. האם יש צורך ממשי להבדיל בין המינים כשהחומר הנלמד הוא עיצוב?

אלכסנדרה פינטו ולודוביקה מרקריה, שתי בוגרות טריות של המחלקה לעיצוב אופנה בשנקר, משיקות בימים אלה את המותג שלהן EDOUX. במבט לאחור הן אומרות: ״זה חבל דק, הרי מה זה בכלל בגד בלי מגדר?״.

חשוב להחליט למי מעצבים

לדבריהן, בלימודים היו מעדיפות שלא ייתחמו את הסטודנטים למגדריות, אבל אחרי סיום הלימודים חשוב להחליט למי מעצבים. ״כשאת מעצבת, את חייבת לחשוב מי ילבש את זה. אם עושים קולקציה ללא מגדר, יוצא תמיד שהאישה לובשת משהו מאוד גברי או שהגבר לובש מאוד נשי״.

השתיים מציינות לטובה את הקולקציות של ריק אוונס, ״לפעמים אותו פריט נלבש על גבר ועל אישה; הוא עושה את זה הכי טוב. גם אם מתייחסים לאופנה בצורה פילוסופית, ברגע שזה יושב על גוף, יש לזה משמעויות.

״העיסוק במגדר במחוזות אופנתיים־מסחריים הוא מאוד פריבילגי. ביטול הגבולות המגדריים לא עומד לנגד עינינו כשאנו מעצבות. הלובש.ת יכולה להחליט אם היא מתחברת לפריט או לא. לא משנה לנו מין הקונה, אפילו שהמותג פונה לקהל נשי״

״העיסוק במגדר במחוזות אופנתיים־מסחריים הוא מאוד פריבילגי. ביטול הגבולות המגדריים לא עומד לנגד עינינו כשאנו מעצבות. הלובש.ת יכולה להחליט אם היא מתחברת לפריט או לא. לא משנה לנו מין הקונה, אפילו שהמותג פונה לקהל נשי״.

הגישה לפיה עיסוק במגדר הוא פריבילגי משותפת למרבית המעצבים הישראליים. עלויות הייצור של אופנה בשוק המקומי גבוהות ביותר, בוודאי למעצבים בתחילת הדרך, וייצור כמויות קטנות הופך את המחיר הסופי ללקוח לכמעט בלתי ריאלי. עיקר תשומת הלב של המעצבים מופנה אל עבר הרצון לגרות את הלקוחות, ולא לבלבל אותם עם עמימות מגדרית. גם תרבות האינסטגרם – כלי הנראות העיקרי של מעצבים צעירים כיום – מחייבת חדות ותמציתיות, כדי לבלוט בפיד רווי מכל הבא ליד.

בספרו ״תולדות המיניות, הרצון לדעת״ כותב הפילוסוף מישל פוקו: ״לכל מה שהילודה אינה מסדירה, או שאינה מחוללת בו תמורה, אין יותר בית ולא חוק. גם קול אין לו. בבת־אחת הוא מגורש, מוכחש ומושתק״. פוקו מדבר על האבסולוטיות של הזוגות ה״נורמליים״ שקובעים את הטון ואת ערכי ה״נורמליות״. אבל הזמנים היום שונים, או שמא עולם האופנה מקובע באותה נורמטיביות הטרוסקסואלית?

נועה טרלובסקי, אף היא בוגרת טרייה של המחלקה לעיצוב אופנה בשנקר, הקימה עוד בתקופת הלימודים את המותג אופנת ברכה. לדבריה, ההבחנה המגדרית מוטמעת בגישת המרצים: ״יש קשר ישיר בין ההנחיה העיצובית לתוצר הסופי. בסופו של יום אתה נורא רוצה לרצות את המרצים, והם מתעקשים על הבחנה מגדרית…

״קשר נוסף שמקבע את התפיסה, הוא סוג הדוגמנים שמזמינה המחלקה. תמיד הנשים הן סופר רזות והדוגמנים נורא בנויים ורחבים, וכל הווייב הוא ׳ביי דה בוק׳ ולא מאפשר זליגה. לדוגמה, כשהבאתי בפרויקט הגמר דוגמנים ודוגמניות משלי, נאמר לי שהרגליים של הדוגמניות רחבות מידי ושאולי אשקול אם כדאי להציג עליהן את הדגמים״.

ובמילים אחרות: מה שאינו קיצון, הוא לא מספיק ברור – רזה או שמנה. גבר או אישה. מה שבאמצע נדחק ויוצא מהמשוואה.

״כל גזרה יכולה להיות ׳ללא מגדר׳, זה תלוי בבן אדם שלובש אותה״. דוגמה טובה לכך אפשר למצוא בקולקציה של שיר כהן, שהציגה בפרוייקט הגמר את הקולקציה שעיצבה על דוגמניות נשים, ואילו אחרי הלימודים צילמה את אותם בגדים על דוגמנים גברים

שיר כהן, מתוך פרויקט הגמר, עם דוגמניות נשים. צילום: אלרון צבי

שיר כהן, מתוך פרויקט הגמר, עם דוגמניות נשים. צילום: אלרון צבי

שיר כהן. הפקה עצמאית של קולקציית הגמר עם דוגמנים גברים

שיר כהן. הפקה עצמאית של קולקציית הגמר עם דוגמנים גברים. צילום: סער ספח

טרלובסקי מאמינה שהגזרות עצמן הרבה יותר גמישות: ״כל גזרה יכולה להיות ׳ללא מגדר׳, זה תלוי בבן אדם שלובש אותה״, היא אומרת. דוגמה טובה לכך אפשר למצוא בקולקציה של שיר כהן, שהציגה בפרוייקט הגמר את הקולקציה שעיצבה על דוגמניות נשים, ואילו אחרי הלימודים צילמה את אותם בגדים בהפקה על דוגמנים גברים.

כשאני מקשה ומתעכב על הבדלים פיזיולוגים בין המינים, משיבה טרלובסקי: ״האמת, חוץ מחזיית ברזלים מרופדת, אני לא מצליחה לחשוב על שום דבר שמצריך התייחסות נקודתית. אנחנו חיים בעידן פלואידי, אני לדוגמה לובשת את הבגדים של בן זוגי, וגם הוא את שלי (אם כי לעיתים ממש רחוקות). ״העולם של בגדי הערב – שבו כלות לובשות מחוכים, וגברים חליפות מחויטות – זה המקרה היחיד שאני חושבת שהוא סופר לא מעודכן מגדרית. וזו גם תעשייה פחות אופנתית ומובנית מגדרית״.

כך, בתחילת כל קורס על הסטודנטים לבחור למי הם מעצבים. מעטים הסטודנטים שמסנתזים בין העולמות ומנסים לברוא עולם חדש. אולי הם חוששים שהמיקס של בחינה וזליגה בין המגדרים יצטרך לעבוד קשה יותר כדי להיראות ״משכנע״ על גוף הדוגמנים.

ובינתיים בלונדון

השנה נוספו שני תארים חדשים לשבוע האופנה של לונדון, אחת מבירות האופנה העולמיות. הראשון – דיגיטלי, כיאה למגבלות החדשות שמגפת הקורונה כפתה על העולם. השני – ללא מגדר: לא עוד תצוגות מובחנות לגברים ולנשים, כל התצוגות תחת מטרייה אחת. מעבר לאיחוד האופנתי, על המסלול נצפו דוגמנים ודוגמניות שהגדרתן המגדרית ככל הנראה לא מתיישבת על אחד מהקטבים בסקאלה המגדרית.

בין אלה נראתה תצוגת אביב־קיץ 2021 של מותג האופנה ארט סקול, שבראשו עומד המנהל הקריאטיבי אידן לוות׳ס, שחרת על דגלו אג׳נדה של ייצוג קוויריות עכשווית. צלליות הבגדים שאבו השראה מהעולם הצבאי, לצד פריטים המזוהים כנשיים, כמו ז׳קט עם כתפיים מועצמות ושמוטות; מכנסיים מחוייטים, שהותאמו לכל לובש.ת; מחוך שהוצג על גוף גברי; מעילי טרנץ׳ בצירוף של מכנסי משי בגזרה רחבה יותר, ושמלות משי שעשו שימוש נדיב בבד, שאיזנו את המראות הנוקשים שאיתם החלה התצוגה.

ארט סקול בשבוע האופנה בלונדון, אביב קץ 2021. צילומים באדיבות Art School

ארט סקול בשבוע האופנה בלונדון, אביב קhץ 2021. צילומים באדיבות Art School

ארט סקול בשבוע האופנה בלונדון, אביב קץ 2021. צילומים באדיבות Art School

ארט סקול בשבוע האופנה בלונדון, אביב קץ 2021. צילומים באדיבות Art School

הקולקציה שמה דגש על הבטים ורעיונות עיצוביים של אופנה גבוהה בשילוב אמנות, וסיפקה זוויות שונות לראיה מגדרית מרחבית. היא עשתה זאת תוך תשומת לב להבט הביולוגי, שמהווה אתגר משמעותי בעת יצירת קולקציה שמערבלת, או לפחות מכופפת, חוקי מגדר נוקשים.

נראה שרוח דומה נושבת ממכללת סנטרל סיינט מרטינס הלונדונית, מהמובילות בעולם בלימודי אופנה. מראה הדוגמניות והדוגמנים לא פעם מציג נזילות מגדרית, ולא מתחייב לשטנץ הקבוע של דוגמן שרירי ודוגמנית במידות גוף ״פטיט״. המכללה מקפידה גם על מגוון אתני על מסלול התצוגות.

אחד הבוגרים הבולטים של המחזור האחרון הוא האריס ריד; זכרו את השם. הוא עצמו בעל מראה מגדר נזיל, והרזומה שלו כולל רשימה מפוארת של כוכבים וכוכבות שהספיק להלביש בהפקות אופנה מערכתיות למגזינים נחשבים דוגמת ELLE ,ID, ווג הבריטי, התאילנדי והאמריקאי – שם הלביש ריד את הארי סטיילס בטוטאל לוק פלואידי בהתאמה אישית – בהזמנתה של עורכת המגזין המיתולוגית אנה ווינטור. סטיילס, לבוש בשמלה, עשה היסטוריה בעצם היותו הגבר הראשון שהופיע לבדו על שער המגזין.

ריד, החוצה בקלות את הקווים, הספיק לדגמן לקמפיין של גוצ׳י, והוא מזוהה במיוחד עם פילטר הכובע הגדול בעיצובו באינסטגרם. עיצוביו האינסטגרמיים והצבעוניים לא באים על חשבון מסר הפלואידיות, בשילוב עם רפרנסים מתקופות עבר. הוא שוזר השראות רומנטיות עם נגיעות מהסבנטיז ואייקונים של תרבות הפופ, כמו שר, בון ג׳ובי ומיק ג׳אגר, המהווים השראה לעיצוביו.

ריד, שהתפרסם עוד לפני שסיים ללמוד, מצטרף לרשימה ארוכה של בוגרים בולטים של סיינט מרטינס. בין אלה נמנים ג׳ון גליאנו, סטלה מקרטני, חוסיין שלייאן וקרייג גרין, שפרוייקטי הגמר שלהם פתחו להם דלתות לתעשיית האופנה העולמית.

ובחזרה לישראל: כשאני תוהה על המציאות השמרנית יותר אצלנו, ושואל אם תמשיך להישמר הדיכוטומיה המגדרית, אני שואל על האנשים שמכתיבים את חוקי המשחק בענף. לא מעט מהמציאות בישראל מוכתבת על ידי קודים שנקבעים בצבא, ואולי עוד קודם לכן – מינקות, כשהלבישו אותנו בכחול לבנים וורוד לבנות; דרך משחקים בחצר בית הספר, שם לילד אסור לבכות, או לרקוד, ולבת שתשחק בכדורגל ייקראו גברית; שיעורי ספורט מופרדים בתיכון, ומיד אחר כך בשירות הצבאי ששומר על היררכיה מעמדית ותפקידי מגדר ברורים.

כל אלה מתנקזים לבסוף אל לימודי העיצוב, שם תהליכים רדיקליים־ליברליים דורשים זמן רב כדי להבשיל. בישראל המסורתית, בענף חנוק כלכלית, קשה לסטודנטים לפלרטט עם רעיונות פלואידיים. למרות זאת, לפני שנתיים נפתח בשנקר קורס ראשון מסוגו – ״ללא מגדר״, בהנחייתו של המעצב יוסי קצב. אולי זו התחלה.

*כוכבית מייצגת שדות חובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden