כל מה שחשוב ויפה
נדב בושם, חדרו של הבן
נדב בושם, חדרו של הבן, מתוך המוזיאון הווירטואלי של תמונע. עיצוב המוזיאון: אלון כרמי

ארז מעין שלו: המוזיאון הזה הוא התגלמות של חיפוש פורמט

״מה שיצא הוא סוג של מוזיאון עם קצת ריח של אנשי פרפורמנס״, אומר ארז מעין שלו, מאוצרי המוזיאון הווירטואלי של תיאטרון תמונע. ״המחשבה הייתה כל הזמן איך להפוך את החוויה מחוויה של רק להסתכל, לחוויה אינטראקטיבית ומפתיעה״

יובל: בוקר טוב ארז, מה שלומך? ואיך אתה עם הסגר ובכלל עם התקופה המוזרה הזו?

ארז: שלומי כמו שלום כולם, מאוד רוצה שכל הסיפור הזה יגמר. מאוד. אבל גם לומד הרבה מהתקופה הזו

יובל: מה לדוגמה?

ארז: שאמנות יכולה להמציא את עצמה מחדש, שפורמט הוא רק צינור ליצירתיות, ושאנשים יצירתיים יכולים לזוז ממדיום למדיום, לפרמט את אופני היצירה שלהם ולפגוש קהל בדרכים חדשות.

(לומד גם שאני יכול לבשל ואפילו להמציא מתכונים, לומד לעשות ליקוט חובזה / תפוזים סיניים / חושחש / עשבי תיבול במרכז תל אביב כפעילות בישול עם הילדים, לומד לעשות סימני דרך בחדר המדרגות… אתה יודע, כל מה שהורים לומדים השנה…)

יובל: כן… ואני מניח שחלק מהתובנות האלו באות לידי ביטוי במוזיאון הווירטואלי של תמונע, שזה עתה נולד

ארז: ברור. המוזיאון הזה הוא התגלמות של חיפוש פורמט

יובל: אז בוא נלך אחורה וספר איך הדבר הזה נולד ומה החלק שלך בכל הסיפור

ארז: לפני חצי שנה בערך ישבתי עם ניצן כהן, המנהל האמנותי של תיאטרון תמונע. כשהבנו שאנחנו לא הולכים לפתיחה, מבולבלים ומיואשים, התחלנו לחשוב מה כן אפשר לעשות; איזה פורמטים אפשר לעשות ליצירה בכלל בתקופה זו, שאינם תחליף למופע חי במרחב הפיזי, אלא פורמטים שעומדים בפני עצמם.

עלינו על כמה רעיונות. עשינו יחד את פודקאסט התסכיתים ״ובכל זאת״ שהיה הצלחה גדולה ואת סדרת סרטוני הדוקו ״יוצרים.ות מציאות״, והתחלנו גם לחשוב על מה עושים עם פסטיבל א־ז׳אנר שהתקרב ובא. ניצן ואיריס מועלם התחילו לעבוד עוד לפני ששמענו בכלל על ״הווירוס הסיני״ על פסטיבל א־ז׳אנר, תחת הנושא ״אופק האירועים״.

ארז מעין שלו

ארז מעין שלו. צילום: אסקף

birds

הפסטיבל, כשמו כן הוא, הוא לא לגמרי פסטיבל של מופעים אבל יש בו תודעה פרפורמטיבית חזקה. הרבה עבודות בו הן תמיד אינסטליישן, שוטטות, מופעי משך וכו׳.

אז הצעתי את הרעיון של מוזיאון וירטואלי. בלי לגמרי להבין מה אני אומר, הצעתי מודל שהוא כמו משחקי מחשב מסוג first person shooter. כשחזרתי הביתה והתחלתי לחפש באינטרנט, ראיתי שאין כמעט מודלים מהסוג הזה של מוזיאונים, וזה הדליק אפילו יותר. התחלנו לחפש שותף טכנולוגי ומצאנו את אלון כרמי, מעצב משחקי מחשב מדהים, ויצאנו לדרך.

בלי לגמרי להבין מה אני אומר, הצעתי מודל שהוא כמו משחקי מחשב מסוג first person shooter. כשחזרתי הביתה והתחלתי לחפש באינטרנט, ראיתי שאין כמעט מודלים מהסוג הזה של מוזיאונים, וזה הדליק אפילו יותר

מרגע שזה קרה הפסטיבל לקח כיוון אחר לגמרי. חלק ניכר מהעבודות השתנו, חלק עברו הסבה לפורמט אחר, חלק חדשות לגמרי. מה שיצא הוא סוג של מוזיאון עם קצת ריח של אנשי פרפורמנס. כלומר, לא מופע חי, לגמרי לא. אבל כן אינטראקטיבי וכן חוויה של מרחב פעיל ומפעיל, לפעמים יותר ממחשבה על אוביקטים

יובל: אתה בעניין של משחקי מחשב? גיימר רציני או תחביב לשעות הפנאי?

ארז: לגמרי לא גיימר, אבל מכיר את השדה. הדוקטורט שלי מהחוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב (בהנחיית ד״ר דפנה בן שאול ופרופ׳ פרדי רוקם) עוסק בקשר שבין מופע חי לאינטרנט, וספציפית במופעי־רשת; משם ההיכרות והתשוקה. באופן מוזר, הדוקטורט שלי הוגש ואושר ב־2019, אבל ב־2020 הפך לממש ממש ממש רלוונטי

יובל: יכול לאמלק בשני משפטים את תמצית הדוקטורט או שזו דרישה מוגזמת…

ארז: אמממ…. זה טיפה מסובך. אבל בגדול מיפיתי את התצורות השונות של מופעים שעושים שימוש באינטרנט ויצרתי טקסונומיה של מופעי רשת, שנכונה ללפני המגפה והסגרים וגם לאחריה. טקסונומיה שמבוססת על מרחב המופע (המרחב הפיזי או האונליין) ואופני הפעולה בתוך אותו מרחב.

מכאן גם המחשבה על מוזיאון וירטואלי שהוא מרחב שוטטות, שבו היצירות כולן אינטראקטיביות והאדם המפעיל את המוזיאון הוא הצופה עצמו

יובל: מעניין! יש לי הרבה מה לשאול אבל אולי נשלב את זה בהמשך השיחה

קודם כל זה גם וגם

יובל: אז יש מחשבה על מוזיאון וירטואלי (ויש דוקטורט…): מה הלאה? איך ממשיכים מפה

ארז: המוזיאון הוא אוסף של שמונה תערוכות. התהליך כלל עבודה עם כל אחד מהאמנים של המוזיאון על החלל שלו ועל מה שקורה בתוכו, לצד עבודה על המכלול; בין היתר במכלול מחשבה על ההתמרה של התיאטרון במוזיאון, מחשבה על החללים שיהיו מוכרים או זכירים מהתיאטרון המקורי, לצד הפוטנציאל לעשות מה שמתחשק כי זה מרחב וירטואלי (במסגרת זו הוספנו חללים שאין במרחב הפיזי, שינינו חלק מהחללים, הוספנו דלתות וחלונות, הגבהנו או הנמכנו תקרות וכו׳), וכמובן על המסגור תחת הנושא של ״אופק האירועים״.

כל הזמן היתה מחשבה על אופן השוטטות, איך להפוך את החוויה לא רק לחוויה של להסתכל (כמו בגוגל ארט) אלא שתהיה חוויה אינטראקטיבית ומפתיעה. שהצופה יוכל או תוכל לגרום לדברים לזוז או לדבר או לירות או לתפעל בעצמו את המהלך של עצמו.

כל הזמן היתה מחשבה על אופן השוטטות, איך להפוך את החוויה לא רק לחוויה של להסתכל (כמו בגוגל ארט) אלא שתהיה חוויה אינטראקטיבית ומפתיעה. שהצופה יוכל או תוכל לגרום לדברים לזוז או לדבר או לירות או לתפעל בעצמו את המהלך של עצמו

יובל: תן דוגמה ל־2-3 עבודות, כמה מילים על כל עבודה, ואז נחזור לכל המהלך

ארז: קשה לבחור… אבל אם חייבים – בין העבודות הבולטות העבודה של אמי ספרד ״טע עץ במו ידיך״, שעוסקת בשינוי הנופי שקק״ל ביקשו ליישם בארץ ישראל, תוך דחיקת צמחייה מקומית לטובת מינים אחרים, חלקם ידועים היום כמינים פולשים (סוגים מסויימים של אורן, למשל). 

בעבודה הזו הוקמו טרסות (וירטואליות) על הטריבונה של אולם האמפי של התיאטרון, והצופה (ספויילר:) מקבל נשק לידו ומוזמן לירות בעצי הזית ובאבנים, ועץ שנורה הופך לעץ אורן או לספסל קק״ל. הפעולה המאוד אלימה (אבל גם הומוריסטית) הזו מאפשרת חוויה בגוף ראשון ושותפות ישירה במפעל הייעור של ארץ ישראל ומכוונת ישר לבטן הרכה של להיות אזרח פה.

אמי ספרד, טע עץ במו ידיך

עבודה בולטת אחרת היא ״חדרו של הבן״ של נדב בושם, שבה הוקמה גרסה תלת־ממדית של החדר האמיתי של הילד שנדב ובן זוגו היו עבורו משפחה אומנה במשך כשמונה שנים, עד שעובדות הרווחה לקחו מהם את הילד וכיום נמנעת מהם האפשרות אפילו לפגוש אותו. זה סיפור קורע לב במיוחד שמומחש על ידי החדר הריק, ולחיצה על אוביקטים שונים בחדר מפעילה קטעי סאונד, וידאו ואודיו של החלל הפעור בנפשם של ההורים הבלתי־נראים שהמערכת פשוט מסרבת לראות.

אני יכול לכתוב על עוד עבודה או שתיים (או שש). רק תגיד. וכמובן על המכלול, לדוגמה, על הנושא מבעד לדמותו של פיש, המנקה של התיאטרון בימים כתיקונם (היו ימים כאלה?), שנוכח בכמעט כל החללי המוזיאון אבל גם מנחה את סרטון הכניסה למוזיאון ועושה מוזיקה בחללים אחרים, שר ומנגן בקראר שלו. הוא אולי מגלם בצורה מושלמת את הנושא של ״אופק האירועים״.

יובל: אני מסכים שאלו שתי עבודות חזקות במיוחד, ואפרופו סרטון הכניסה, יש לי כמה שאלות, והראשונה קשורה לסבלנות. כבר כשנכנסים, או ליתר דיוק כשרוצים להיכנס למוזיאון, צריך לחכות עד שהכל נטען, וזה לוקח כמה דקות, שבמושגי אינטרנט זה נצח. כלומר, מי שרוצה לחוות את החוויה צריך באמת לרצות. 

והסבלנות קשורה גם לחוויית השוטטות – עוד פעם ללחוץ, ומה קורה אם נמשיך לשם, ופה כבר הייתי, ולאן אני ממשיך מפה. אני מניח שלקחתם את זה בחשבון אבל בכל זאת אני תוהה איפה עובר הקו מבחינתך (ואני יודע שזה לא משהו שיש לו נוסחה) בין ״זה מסקרן אותו ואני אמשיך״ לבין ״אין לי סבלנות ונדפדף הלאה״ – בחיים, בכלל, ובמוזיאון של תמונע

ארז: עניין ההמתנה לטעינה היה ידוע לנו משלב מוקדם כנתון שאין דרך להימנע ממנו. האתר כבד מאוד וכדי שהתנועה בתוכו תהיה חלקה צריך שכולו יטען. היה חשוב לנו שהמוזיאון ירוץ על הדפדפן ושלא יהיה צורך להוריד קובץ למחשב, וזה המחיר. זו הסיבה להסבר במסך הטעינה וגם לסרטון הכניסה למוזיאון (של פיש) שניתן לצפות בו בזמן הטעינה. 

לגבי חווית השוטטות – זה בעיני חלק מהכיף. הידיעה שכל צופה מכוון או מכוונת את המסלול שלו או שלה, תחושת ה־FOMO (או JOMO) של לפספס משהו, היכולת לדלג או לרפרף על דברים, לחזור על דברים, ללכת במסלול אחד או אחר. יש גם תפריט שמאפשר מעבר ישיר בין חללים למתעניינים. בעיני זה חלק מהכיף: יש בזה משהו משחרר מהליניאריות של סיור מודרך או של מופע

הרי מה זה מוזיאון (ברדוקציה מאוד גדולה)? זה מרחב שבו מוצגים אוביקטים שמישהו החליט לקבץ, וניתן לשוטט ולהביט בהם. לקחנו את ההגדרה המאוד רחבה הזו ויצרנו בדיוק את זה

יובל: אז אם אמרת ליניאריות של סיור מודרך או של מופע, אני רוצה לשאול על ההגדרה של החוויה כמוזיאון. אני חושב שאחת הבעיות הכי גדולות של השנה האחרונה (בהקשר הזה כמובן, לא בכלל…) היא הנסיון להעתיק את החוויה הפיזית למרחב הווירטואלי, ושם רוב (אם לא כל) התערוכות הווירטואליות נכשלות. ופה אני חושב שהצלחתם, למרות שקראתם לזה מוזיאון ולמרות שיש בו משהו מהחוויה הפיזית.

אז למה מוזיאון? למה לא התיאטרון הווירטואלי של תמונע? או משהו כמו (ברע) החוויה הרב־חושית של תמונע, כמובן בניסוח אחר?

ארז: קודם כל זה גם וגם. זה מוזיאון אבל גם מרחב התיאטרון, ובכל אחת מההגדרות האלה מותר לשחק ברגע שעוברים לאונליין. אני מסכים איתך לגמרי שהניסיון ליצור ״תחליף״ לא הוכיח את עצמו. 

הרי מה זה מוזיאון (ברדוקציה מאוד גדולה)? זה מרחב שבו מוצגים אוביקטים שמישהו החליט לקבץ, וניתן לשוטט ולהביט בהם. לקחנו את ההגדרה המאוד רחבה הזו ויצרנו בדיוק את זה. מרחב שוטטות, שבחלקו הגדול הוא מרחב התיאטרון הנטוש, על כל המשמעויות של תיאטרון נטוש, שהתמלא באוביקטים ועוצב מחדש כדי לאפשר חווית שוטטות אישית ופרטית.

אני חושב שהכוח של המוזיאון הוא בחוויה האישית שבה הצופה בורא לא רק את המסלול אלא גם באינטראקטיביות הדיגיטלית של האוביקטים בתוכו

יניב סגל, עולם חדש ורוד אמיר פלדמן (פלדי), שקוף מט

יובל: אז מה תוחלת החיים של התערוכה הנוכחית? יש לה מועד נעילה? היא תחיה שם לנצח ותעבור לארכיון? ומה יגיע אחריה?

ארז: אין מועד נעילה. כרגע התערוכה באוויר לחודשים הקרובים ומתוכננים אירועי שיח וסיורים מודרכים סביבה שפרסומים עליהם יתחילו בקרוב. אנחנו מתחילים לדבר ולדמיין את התערוכה הבאה במוזיאון תמונע הווירטואלי אבל זה שלב מאוד מוקדם של תכנונים.

אבל כן, בגלל האופי המיוחד של האונליין – גם אחרי שנקים את התערוכה הבאה, אין מניעה שהנוכחית תהיה קיימת לנצח במקביל


אופק אירועים
אוצרים: ניצן כהן, ארז מעין שלו, איריס מועלם; מעצב: אלון כרמי
מוזיאון תמונע
משתתפים: פיש אברהם, עזיז אל טוקי, נדב בושם, עינת ויצמן, נועם טמקין, ניצן כהן, איריס מועלם, רועי מוראד, ארז מעין שלו, יניב סגל, אמי ספרד, אמיר פלדמן (פלדי), נאוה צוקרמן, ארז שורצבאום

*כוכבית מייצגת שדות חובה

תגובה אחת

  1. רון מלר

    מרתק!!!!
    רעיון נהדר ומקורי המביא לפתחינו מופע מיוחד שצומח מתוך התקופה ההזויה בה אנו חיים ונותן אופקים חדשים לעתיד

Comments are closed.

הוסיפו תגובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden