אגון שילה ומחול אפריקאי: המלצות נוספות לפסטיבל אפוס

לקח את הכסף וברח

בימוי: אולה יונקר, 2025

האם קנבס ריק על קיר המוזיאון הוא אמנות? ומה בדבר חצי מיליון הקרונות שקיבל האמן בהלוואה מהמוזיאון כדי לשים על הקנבסים האלה – לאן הן נעלמו? ב־2021 קיבל האמן ינס הוניג הלוואה ממוזאון קונסטן בדנמרק של כחצי מיליון כתר דני (כ־245,000 שקלים) כדי לשחזר שתי עבודות קודמות שלו עבור תערוכה במוזיאון. היצירות, משנת 2007 ו־2010, השתמשו במזומן אמיתי שהודבק לבדים כדי להראות את ההכנסה השנתית הממוצעת של דנים ואוסטרים.

כשהגיעו העבודות למוזיאון, נמצאו בקופסאות שני קנבסים ריקים שכותרתם Take the Money and Run (כשם סרטו של וודי אלן מ־1969). המוזיאון תבע מהוניג להחזיר את הכסף שהלווה, והוא סרב, בטענה שאי־ההחזר של הכסף הוא מהות העבודה. בדומה לגיבור הסרט של וודי אלן, גם הוניג הוא לא פושע מתוחכם ומצליח, אלא מעין שלומיאל שאינו מודע לשלומיאליותו.

הסרט מלווה את הוניג מתחילת האירוע ועד יישוב התביעה של המוזיאון, כשבתוך כך נחשף גם מצבו הרפואי כחולה במניה־דיפרסיה, ומצבו הכלכלי הלא־פשוט. זהו סרט נוגע ללב, מצחיק ועצוב כאחד. הוא נשאר אמביוולנטי, ומציג את מורכבותו של האיש – גם כאמן מבריק ולעיתים גם מגלומני, וגם כאדם חולה, טובע בחובות שמנסה להחזיק את הראש מעל המים.

---

כרמינה בוראנה

בימוי: כריסטוף בולה, 2023

הסרט הוא תיעוד של מופע מחול שיצר אדוארד קלוג ללהקת הבלט של התיאטרון הלאומי הסלבי. כרמינה בוראנה, המוזיקה שהיא בסיס המחול, היא יצירתו המפורסמת ביותר של קארל אורף, שנכתבה בשנים 1935-6. זהו תיעוד מרשים של מופע מרהיב ביופיו שמבצעת הלהקה, על רקע ביצוע מוזיקלי מרהיב לא פחות.

יצירתו של אורף מבוססת על 24 שירים מתוך קובץ שירה מימי הביניים. הקטע המוכר ביותר הוא ״או פורטונה״ הפותח וסוגר את היצירה. פורטונה היא אלת המזל הרומית, שמתוארת כיושבת בתוך גלגל המזל – האחד עולה בו והשני יורד. מוטיב המעגל מוביל את הכוריאוגרפיה של קלוג, גם בריקוד וגם בתפאורה המינימליסטית, שכוללת עיגול ענק מרחף מעל הבמה, ומשמש כאביזר הבמה היחיד.

העיבוד של קלוג מזכיר מכונה המספרת על כוחות הטבע, מיניות ותשוקה, ובה הרקדנים הופכים לחלקים שנעים באופן מופלא. לא פשוט לצלם מחול. יפה ככל שיהיה, חלק מהאנרגיה הגופנית שמושכת במחול נשארת לרוב מרוחקת בווידאו. גם במקרה הזה היה בוודאי מרשים יותר לראות את המופע המקורי, לו יכולנו. ועדיין, קשה להוריד את העיניים מהמופע המהפנט.

---

אגון שילה

בימוי: מישל מאלי, 2026

סרט יפיפייה שמנסה לצייר קוים לדמותו של אגון שילה, הצייר האוסטרי שפעל בתחילת המאה ה־20. שילה סיים את האקדמיה לציור בגיל 19, וכבר אז היה צייר בשל. הוא נפטר בגיל 28 בלבד והותיר אחריו כ־3,000 רישומים ועוד כ־300 ציורים.

הסרט מתחקה אחרי יחסיו עם אימו ואחיותיו, ובמיוחד עם אחותו הקטנה גרטי, שהייתה המודל הראשונה שלו וליוותה אותו בחלק ממסעותיו. אביו נפטר מעגבת כששילה היה בן 15, וייתכן שזה היה מניע עבורו לחקר המיניות, כמו שעשה ברבים מרישומיו. הדמויות שלו מלאות אנושיות חד פעמית, גם כשהן מצוירות באופן לא מחמיא במיוחד. גם כצייר נוף בא לידי ביטוי הקו הייחודי שלו, שבו הצמחים נראים פגיעים וגופניים מאוד, בשונה מהשפע והחיות של הנוף בו צייר.

אחת התחנות בחייו היא בעיירה קרומאו, שאליה הגיע עם וואלי – מודל, מאהבת, עוזרת ובת זוג – כשהיא בת 16 בלבד בזמן היכרותם. שילה חי לפי האמת הפנימית שלו, והתקשה לקבל את השמרנות של החברה מסביבו שדחתה אותו. ציוריו כנים באופן קיצוני ולא מסתירים דבר. הם שמים על השולחן מיניות, גם מיניות ילדית שנחשבת כטאבו, ומעמתים אותנו עם הגוף המתפרק שנוכח בחוסר שלמותו.

---

---

אמנית עם מטאטא

בימוי: טובי פרל פרייליך, 2025

כשמירל לדרמן יוקלס החליטה להפוך את עובדי התחזוקה של עיריית ניו יורק למוקד ההתעניינות שלה, והפכה לאמנית הבית הראשונה והיחידה של מחלקת התברואה, היא אולי לא שיערה שעדיין יהיה לה שם סטודיו כמעט 50 שנה. כדי לחזק את מעמד העובדים במחלקה, שסבלו מקיצוצי משרות ומיחס פוגעני מאנשי העיר, החליטה להגיע וללחוץ באופן אישי את ידיהם של אחד כל מ־8,000 העובדים.

כבר ב־1969 כתבה לדרמן יוקלס את ״מניפסט אמנות התחזוקה״ – כשהבינה שבתור אם צעירה, אחזקת הבית נופלת עליה, והחליטה להפוך את משימות התחזוקה לאמנות שלה. היא תיעדה את חיי היומיום בבית, ובמקביל הביאה את ילדיה איתה לגלריות. אחת מפעולותיה הייתה לנקות את המוזיאון בנוכחות המבקרים ובכך להנכיח את פעולת הניקוי הנעלמת.

הסרט מציג גם את הנקודה היהודית – לדרמן יוקסל היא יהודייה שומרת מצוות, ביתו של רב אורתודוקסי. היא מחזיקה ביהדות שכל כך חסרה פה, ומאמינה שהחיים מקודשים, ושכל אדם הוא ייחודי וחופשי – כל אחד ואחד. לדרמן יוקלס היא אמנית פמיניסטית, חלק מהגל השני של הפמיניזם, ואמנית מושגית, שדוחה את הרעיון שאמנות חייבת להיות אובייקט. המניפסט שכתבה היה חלק גם מהסרט והתערוכה מניפסטו של האמן יוליאן רוזפלדט שהוצגה במוזיאון ישראל.

---

צעד אפריקאי

בימוי: גרטה־מארי בקר, 2025

הסרט מעניק הצצה לעולמה ולשיטת הריקוד של ג׳רמן אקוני, יוצרת ומורה למחול בת 82 מסנגל. אקוגני נחשבת לאחת מחלוצות המחול האפריקאי העכשווי. היא פיתחה שפת מחול ייחודית המשלבת בין מסורות מחול מערב־אפריקאיות לבין מחול מודרני, וב־1962 הקימה בסנגל את École des Sables (״בית ספר של חול״, שהריקוד בו מתבצע על חול ולא על פרקט), מרכז בינלאומי להכשרה וליצירה במחול.

הסרט סוקר את הקריירה הארוכה שלה, שמבסגרתה פעלה לקידום המחול האפריקאי ולהעצמת קולו וגופו של האדם השחור; ושעליה זכתה במהלך השנים בפרסים שונים, ביניהם פרס אריה הזהב על מפעל חיים. החלק המהפנט בסרט הם קטעי המחול – של ג׳רמן עצמה בקטעי עבודות שלה ושל הלהקה שלה – שאי אפשר להסיר מהם את המבט.

---

אפוס – הפסטיבל הבינלאומי לסרטי תרבות ואמנות
מוזיאון תל אביב
משכן לאמנות עין חרוד
16-19.9