כל מה שחשוב ויפה
סמר, סג׳א, איה ומנאל, אוטו ירוק, רמת אביב, 2014
איריס חסיד, מקום משלנו. סמר, סג׳א, איה ומנאל, אוטו ירוק, רמת אביב, 2014

איריס חסיד: דו קיום ברמת אביב

סקרנות ושאלות על זהות, שייכות ומקום, הובילו את החיבור בין איריס חסיד לקבוצת סטודנטיות ערביות באוניברסיטת תל אביב. התוצאה המפתיעה הוא ספר הצילום ״מקום משלנו״, שחותר תחת קלישאות ודעות קדומות

חגית: בוקר טוב איריס וסגר שמח 🙂

איריס: הי חגית, בוקר אור:)

חגית: מה שלומך? איך את מתנהלת בתקופה המוזרה (והארוכה) הזו?

איריס: שלומי טוב. שנה אכן הזויה וסוריאליסטית, הסגר עובר בסדר. אם כי, לא מרגישה כל כך אופטימית להמשך. מצד שני, קרו לי דברים נפלאים השנה כמו העבודה על ספר הצילום, וההוצאה שלו בימים אלו בארץ וחו״ל

חגית: אני רואה! אולי זה דווקא האיץ את התהליך, במקרה של הספר?

זה קצת פולני מצידה של האווירה הציבורית בארץ – שמי שהצליח לעשות משהו חיובי עם השנה האחרונה או להרגיש טוב, כאילו צריך ללחוש את זה בשקט. אז אנחנו פה כדי להגיד: הוצאת ספר, סיימת פרויקט צילום, עשית עבודה חשובה – ואולי אפילו תהיה תערוכה בימים פומביים יותר?

איריס: הקשר עם מרטין שילט, הבעלים של ההוצאה, נוצר בקיץ שעבר. הוא פנה אליי וביקש לשתף איתי פעולה ולהוציא את הספר, ממש שבועות לפני התפרצות הקורונה במרץ. קבענו שאגיע לפגישת עבודה באפריל, ואז קרה מה שקרה, סגר אצלנו ובהולנד. העבודה על העריכה נעשתה און ליין עם המעצב והעורך הנפלא ויקטור לוי. אז כן, העבודה הייתה יותר אינטנסיבית ומרוכזת.

באווירה הציבורית זה באמת נראה מוזר שדברים טובים קורים בתקופה זו, אבל לא כל כך מייחסת לזה חשיבות. זה מלווה בעבודה רבה ואינטנסיבית קודמת של הפרויקט במהלך שש שנים. מבאס שאי אפשר לעשות השקה פיזית לספר ולחגוג אותו ביחד עם המצולמות שלי, כותבי המאמר גלעד מלצר ומנאל שלבי, המתרגמות לאנגלית וערבית, ועם כולן.ם.

מקווה שנוכל לעשות זאת בעתיד, באופן פיזי ולא וירטואלי. לגבי תערוכה, מקווה שיהיה בקרוב

מקום משלנו

איריס חסיד

איריס חסיד. צילום: גוני סגל

חגית: אולי תקחי אותנו עוד כמה צעדים אחורה – 2014, פגישה בחדר מדרגות? ברחוב?

איריס: 🙂 אני גרה ברמת אביב, ברחוב של אוניברסיטת תל אביב, מאז שאני נערה. פתאום שמתי לב לתופעה חדשה ומסקרנת בשכונה: התחלתי לראות צעירות ערביות, פלסטיניות, אזרחיות המדינה, חלקן מסורתיות, חלקן דתיות, מסתובבות לבד, או בקבוצות, מדברות ערבית חופשי ברחובות. זה היה מרענן.

הן הגיעו ללמוד באוניברסיטה, לגור בדירות שכורות או במעונות הסטודנטים, לעבוד בקניון במלצרות או בחנויות, נראות ומתנהלות שונה מהאופן שהכרתי ושמוצג במדיה. וזה הקסים אותי. אחת הסצנות השכיחות זה לראות את הצעירות מסתובבות בשכונה עם מזוודות בסופ״ש, בדרך הביתה לצפון – מראה טעון עם כל המשמעות של זה.

מול הבית שלי בגבעה, היה בעבר הכפר הפלסטיני שייח׳ מוניס, שתושביו גורשו ב־1948. לפני כשמונה שנים, עלו על הגבעה דחפורים והרסו מבנים שנותרו מאז, והוקם מרכז ברושים – בלי אזכור לכפר בשום מקום. גם האוניברסיטה, בחלקה, הוקמה על שרידי הכפר, גם בלי אזכור לכך. זה עוד רובד לסיפור, שעניין אותי.

והסיפור האישי שלי, כילדה ונערה שגדלה במקומות שונים בחו״ל והגעתי לשכונת רמת אביב, עם תחושות של אי שייכות, סיפק שכבה נוספת לעניין. זה נראה לי טבעי לחקור ולעבוד על פרויקט עם צעירות ערביות, מה זה אומר להיות צעירה ערבייה בלב שכונה יהודית בתל אביב

למה אני מתעכבת ומנסה לזהות ברחוב מי ערבייה ומי לא, למה חשוב לנו לתייג ולהגדיר אחרים לפי השפה, מבטא בעברית, מראה, תג שם בסופרפארם. איך אני לא מכירה ונחשפתי לחייהן עד כה. כולנו בעצם

חגית: מעבר להזדהות שלך עם הבנות שנמצאות הרחק מהבית, אמרת ״לשמוע ערבית חופשי ברחובות״ – זה משפט קטן שאומר כל כך הרבה על איך שאנחנו, ישראלים נאורים בעיני עצמנו לא מצליחים להמנע מההשתאות לשמע ערבית שחודרת למרחב הביתי שלנו (גם אני גדלתי ברמת אביב)

איריס: זה מה שעניין אותי. למה אני מתעכבת ומנסה לזהות ברחוב מי ערבייה ומי לא, למה חשוב לנו לתייג ולהגדיר אחרים לפי השפה, מבטא בעברית, מראה, תג שם בסופרפארם. איך אני לא מכירה ונחשפתי לחייהן עד כה. כולנו בעצם.

התחלתי לעצור ברחוב צעירות שעינינו אותי. חלק הסכימו להיפגש לצילומים וביטלו ברגע האחרון, עד שפגשתי את סמר, שסיימה בדיוק אז את לימודיה בחוג לקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת תל אביב. סמר שבתה את לבי מיד, ביופי שלה ובדעות הנחרצות שלה. היא הסכימה לשתף אתי פעולה, למרות שלא הייתה לגמרי בטוחה מהן כוונותי

סג׳א ומג׳דולין, מרכז ברושים, רמת אביב

סג׳א ומג׳דולין, מרכז ברושים, רמת אביב

מג׳דולין בטקס יום הנכבה, אוניברסיטת תל אביב, כיכר אנטין, רמת אביב, 2017

מג׳דולין בטקס יום הנכבה, אוניברסיטת תל אביב, כיכר אנטין, רמת אביב, 2017

חגית: אני משערת שגם את עוד לא ידעת בדיוק מה ייצא

איריס: קבענו להיפגש במעונות הסטודנטים, בקמפוס ברושים. היא הגיעה לפגישה עם בת דודה ועם שתי חברות קרובות, וכך נוצר ההרכב הסופי: הספר ״מקום משלנו״ מתאר את חיי היום־יום של סמר, בת דודתה סג׳א (סטודנטית לפסיכולוגיה), שתיהן מנצרת; מג׳דולין (סטודנטית לארכיטקטורה) מכפר כנא, ואיה (למדה עבודה סוציאלית ולימודי מגדר), מכפר קרע.

ליוויתי אותן מתחילת לימודיהן באוניברסיטת תל אביב ועד סיומם, וגם בהמשך. הן היו בנות 19 עד 24 כשהיכרתי אותן לראשונה, רק סמר סיימה את לימודיה כשנפגשנו. התצלום שבו הן יושבות במכונית הירוקה של סמר מצליח ללכוד אותן ברגע אופטימי, רגע לפני שהמלחמה בעזה פרצה

״הערבים נוהרים לקלפיות״, הקמת ממשלת ימין קיצונית, חוק הלאום משנת 2018 וכל תקופת השסע, עוינות וגזענות. הרגע האופטימי הזה לא חזר. הצעירות עברו תהליך התפכחות והתבגרות והבנת המציאות

חגית: מבצע צוק איתן ב־2014?

איריס: זה צולם כמה שבועות לפני צוק איתן. חששתי שהן לא ירצו להמשיך לעבוד איתי, ואכן היה נתק של מספר חודשים. התקשרתי שוב ושוב עד שהחלטנו להמשיך. הפרויקט צולם בצל המציאות המורכבת שסיפקה לא מעט רגעים קשים: המלחמה בעזה ב־2014, מערכת הבחירות של 2015 שהגבירה את הקיטוב והשסע בין ערבים ויהודים בישראל עם ההצהרה של ביבי נתניהו ״הערבים נוהרים לקלפיות״, הקמת ממשלת ימין קיצונית, וחוק הלאום משנת 2018, וכל תקופת השסע, עוינות וגזענות שסיפקה תקופה זו. הרגע האופטימי הזה לא חזר. הצעירות עברו תהליך התפכחות והתבגרות והבנת המציאות

חגית: מרתק. ואולי דווקא ההתפכחות הזו והעבודה בהמשך – זה מה שמטעין את ספר ביותר עומק, מאשר לצלם פרויקט קטן וחד פעמי עם נערות צעירות ואופטימיות

איריס: כן. היה לי מורכב ומעניין בצורה בלתי רגילה, להיכנס עמוק לחיים שלהן בתקופה הזו, לבנות אמון וחברות ולעבוד בשיתוף פעולה מלא וגלוי. וזה נכון, התפכחות בכלל צובטת את הלב. הרגשתי המון אחריות כלפיהן והמון הערכה, שלמרות כל מה שקורה מסביב, הן ממשיכות ללמוד, להתפתח, לנסות להשתלב ולהסביר את עולמן, ללא עוינות וללא כעס. ההתרחשויות מסביב אפשרו עומק, שלולא המצב הפוליטי וחברתי, לא יודעת אם היינו מגיעות להציג את זה ולדבר על זה

ספרים של מג׳דולין, סלון, רמת אביב, 2016

ספרים של מג׳דולין, סלון, רמת אביב, 2016

ארון הבגדים של איה, כיסויי חיג׳אב, ירושלים, 2018

ארון הבגדים של איה, כיסויי חיג׳אב, ירושלים, 2018

חגית: באיזה שלב התקבלה ההחלטה שזה הולך להיות ספר? ומה יהיו הטקסטים שילוו אותו – חלקם של המשתתפות, חלקם שלך וחלקם של כותבים נוספים, אנשי מקצוע?

איריס: ב־2016 הצגתי תערוכה בגלריה בנימין, עם חלק קטן מהעבודות מהפרויקט. גלעד מלצר בזמנו ליווה אותי וכתב לי מאמר לתערוכה. הייתה פתיחה חגיגית וסמר ואיה הגיעו לפתיחה, ומג׳דולין בהמשך. אני חושבת שאז נוצרה נקודת המפנה מבחינתן, הן הבינו את הכוונות שלי ונתנו בי אמון מלא להמשיך ולצלם.

בהמשך גם הגעתי למשפחות בצפון וצילמתי אותן בבתיהן. מרגע זה עוד רבדים מעולמן נחשפו בפניי. הן נתנו לי לעקוב אחריהן ברשתות החברתיות וגיליתי יותר על חייהן. החלטתי שפורמט של ספר, שתמיד רציתי לעשות, הוא מדיום שרוצה להציג בו את הפרויקט, בנוסף לתערוכה. מונוגרף מאפשר עוד קריאה של הסדרה. סדרה בכלל, מאפשרת קריאת סיפור שלם המורכב מכל דימוי שהוא גם שלם.

ספר מאפשר קריאה אינטימית, ומהווה עוד נראטיב: הוא נשאר, מאפשר הסתכלות אינטימית וחיבור אחורה וקדימה בין הדימויים. את קטעי השיחות כתבתי במהלך השנים, תוך כדי שיחה. אם היה איזה משפט שעניין אותי, לפעמים אחרי השיחה, לפעמים אחרי שנים. המשפטים שלהן הדהדו בי כל הזמן. חשוב לציין שכל התצלומים וקטעי שיחות, אושרו ועברו עריכה על ידי המצולמות.

birds

גלעד מלצר הרחיב את הטקסט שכתב לי לתערוכה ושיקף כל כך את התחושות והמחשבות שרציתי להעביר. מנאל שלבי, שהגעתי אליה דרך המלצה של גלעד, היא מרצה, אקטיביסטית וחוקרת פמיניסטית. היא מחזיקה בתואר דוקטור בעבודה סוציאלית מאוניברסיטת חיפה, ומתמחה בטיפול באלימות תלוית מגדר. היא מייסדת ומנכ״לית של עמותת אד׳אר – הפורום המקצועי למאבק בפשעי רצח נשים. מנאל מוסיפה נקודת מבט מגדרית, ערבית, פלסטינית על הפרויקט.

קטעי השיחות מהווים נראטיב בפני עצמו, ונמצאים בספר, ולא נאמרו בהקשר לדימויים שצולמו. שני החלקים של הספר, דימויים וטקסט, מתקיימים ביחד ובמקביל

חגית: נראה לי שזה המקום להציג גם את עצמך – את הנעדרת הנוכחת בספר – המספרת, העין הרואה, המראה (מלשון הראיה לצופים) – ספרי קצת עלייך

איריס: אני צלמת ואמנית. למדתי בקמרה אובסקורה שנתיים צילום במקביל ללימודי מדע המדינה באוניברסיטת תל אביב, סיימתי בתחילת שנות ה־90. את הקריירה בצילום התחלתי במדורי עיצוב של מגזינים (את ואחרים). התמקדתי בצילומי אווירה ותדמית לחברות מסחריות ואף היה לי אתר בוטיק גדול באינטרנט. כשהבת שלי הייתה קטנה החלטתי לחזור לאמנות ולעבוד על פרויקטים של אמנות, ולהתעסק בתרבות של בנות וצעירות בישראל.

הצגתי תערוכת יחיד ראשונה על בנות בת מצווה ומסיבות פרומס בסיום התיכון ועל חיילות בצבא ב־2008. המשכתי ללימודי תואר שני ל־MFA באוניברסיטת חיפה וסיימתי ב־2010 ואחר כך הקמתי עם דינה לוי את הגלריה השיתופית גלריה בנימין, שבמאי תחגוג עשר שנים.

לב הפרקטיקה שלי כאמנית, הוא לעבוד על פרויקטים עם נשים צעירות ונערות, תוך שיתוף פעולה ואמון הדדי, לאורך זמן. נושאים של זהות, תרבות ושייכות מעניינים אותי וקשורים להיסטוריה האישית שלי – כישראלית שגדלה במקומות שונים בעולם, כבת למשפחה של דיפלומטים, פיתחתי רגישות לנושא של שייכות, סמלי תרבות ונרטיב היסטורי

סמר, שטח אדמה של המשפחה, כפר מחול

סמר, שטח אדמה של המשפחה, כפר מחול

סמר וכאפייה, רחוב הנביאים, תל אביב

סמר ואמה, שטח אדמה של המשפחה, מסיק זיתים, כפר פקיעין, 2018

סמר ואמה, שטח אדמה של המשפחה, מסיק זיתים, כפר פקיעין, 2018

חגית: נחזור לספר, הבחירה בכותרת ״מקום משלנו״ מחזיקה לא מעט אירוניה. יחד עם זאת היא אמת לאמיתה.

איריס: לשם של הספר יש המון משמעויות. לקח לי הרבה זמן להגיע לשם, והוא קיבל אישור של הצעירות (אחרי ששמות אחרים נפסלו). הוא מהדהד את הספר של וירג׳יניה וולף ״חדר משלך״, ובאופן יותר ישיר, זהו ציטוט מקטע שסמר אומרת בספר, שהחפצים שלה ברכב, עד שתמצא מקום משלה לגור בו… לאחר ניסיונות נואשים לשכור דירה אצל יהודים.

השם מתייחס גם למרחב משלהן, שכה צריכות ומשוועות, ומתייחס גם למקום שלנו, שיצרנו בפרויקט ביחד, והוא מדבר על קשר בין צלמת למצולמות

חגית: וגם פוליטית, למקום שלנו ושלהם או של שני העמים באותו מקום. מה הניע אותך להרחיק עד הולנד להוציא את הספר לאור – ומה זה אומר על הסיכויים שלו להימכר בעולם?

איריס: אני עוקבת שנים אחרי עולם הצילום וספרי צילום שמתפרסמים באירופה ובארצות הברית. רציתי להגיע לחשיפה רחבה ועולמית לפרויקט. ההוצאה שילט, מתמחה בהוצאת ספרים שהם על הגבול בין דוקומנטרי ומבויים, שלאמן יש אמירה גדולה בנושא. מההתחלה הם הביעו עניין והתלהבות בפרויקט, וסמכתי על רמת העיצוב, האסתטיקה, ההבנה, הגימור והעבודה ביחד הייתה כה משמעותית ופרודוקטיבית לתוצאה הסופית.

הספר מופץ ברחבי העולם, ונמכר בחנויות מוביליות כמו בארנס אנד נובל. היו כבר המלצות וכתבות, והספר אף נכנס לרשימה מאד נחשבת של בלוג Luupe, של 20 ספרי צילום מומלצים וחשובים לשנת 2020, של נשים אמניות, משנות השקפות עולם. ברשימה יחד עם צלמות שמאד מעריכה ואוהבת, שהוציאו ספרי צילום השנה

חגית: את חושבת שתחזרי למצולמות שלך בשנים הבאות׳ ותצלמי אותן מדי פעם בשלבי החיים השונים? (סטייל פרויקט ״האחיות בראון״ של ניקולס ניקסון?)

איריס: הקשר בינינו יישמר תמיד. הן גם כל כך גאות בספר ובתגובות אליו. נראה לי שאחזור אליהן בהמשך, לראות מה קורה איתן, ומקווה שיהיה חלק ב׳ לספר

חגית: מאחלת בהצלחה, וחזרה לחיים טובים

איריס: תודה גדולה חגית על השיחה, וחזרה לשגרה מהירה לחיים לכולנו 🙏


איריס חסיד | מקום משלנו
הוצאת שילט Schilt Publishing (הולנד), 2020, 167 עמ׳. עברית, ערבית, אנגלית
להשיג בהזמנה ישירה ובחנויות המגדלור ותולעת ספרים

*כוכבית מייצגת שדות חובה

2 תגובות על הכתבה

  1. שולמית נוס

    חגית
    מאד אהבתי את הכתבה המרתקת, בחיפה למדנו יהודים וערבים יחד בבית הספר היסודי, תיכון ובאוניברסיטה, תמיד הרגשתי שהם חלק מאיתנו. הגעתי לתל אביב בשנת 1983 והמציאות היתה כאן שונה. מקווה שנחזור לימים של אחווה.

  2. נירה כלב

    כשיהודי פוגש ערבי,(למשל פועלים שעובדים אצלנו) יש להם נימוס הם תמיד מברכים לשלום ושואלים מה נשמע, הם מתנהגים לאחר כאילו הוא בן משפחתם. וזה מפרגן ומחמם לב. הם נוהגים בזר כאילו הוא אורח שלהם וזה ממש עושה הרגשת ביית.

Comments are closed.

הוסיפו תגובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden