כל מה שחשוב ויפה
נעמה לוית והילה שפירא, ווסטלנד. צילום: נלי אנדרסון

החלום האמריקאי של נעמה לוית והילה שפירא

קונצרט לצופה יחיד; מיצב אופנה אינטימית בשירותים ציבוריים; פלטפורמה לשיתוף כישורים - שנת הקורונה סיפקה לזוג היוצרות נעמה לוית והילה שפירא קרקע פוריה לאמנות ניסיונית, הבוחנת את גבולות המקום, הגוף והיחסים עם הסביבה

חגית:

בוקר טוב ניו יורק, מה קורה?

נעמה: ערב טוב ישראל! הכל אחלה

חגית:

איך נראה היום מהחלון שלכן, מושלג? (איפה אתן נמצאות בניו יורק?)

נעמה: אנחנו נמצאות בברוקלין, בשכונה שנקראת Prospect Llefferts Garden. לא מושלג, אבל מינוס 6 מעלות בחוץ…

חגית:

אני קצת מתגעגעת לחורף האמיתי של ניו יורק, ובכלל לעולם. ממתי אתן שם? מה הביא אתכן לברוקלין?

נעמה לוית והילה שפירא

הילה: עברנו לברוקלין בספטמבר, אחרי שנתיים של תואר שני במישגן באקדמיה קרנברוק. שם זה חורף חורף 🙂

חגית:

יש הקוראים למישיגן the ice box of the world

נעמה: זה היה קשה. מישראל לשם

חגית:

אז קחו אותי עוד יותר אחורה – איך הכל התחיל, ואיך הייתן מגדירות את מה שאתן עושות היום?

נעמה: אנחנו נעמה לוית והילה שפירא. מעצבות, אמניות ומייקריות. אנחנו עוסקות ביחד ולחוד בשדה בפעולה הרחב שבין קראפט־אומנות־עיצוב בסביבת הגוף. הילה יוצרת אומנות לבישה ופיסול בחומרים רכים. אני עובדת בשדה הצורפות העכשווית – חומרים וחפצים. בפרויקטים המשותפים שלנו אנו יוצרות סביבה פרפורמטיבית הכוללת חוויה ושפה ויזואלית. אנחנו כרגע חיות ויוצרות בניו יורק, עובדות בסטודיו לקראת כמה תערוכות קרובות.

שתינו בוגרות המחלקה לצורפות ואופנה בבצלאל. בשנה באחרונה ללימודים (שלי) הפכנו לזוג. אני חושבת שהפרויקט הראשון שעבדנו עליו יחד היה עוד בבצלאל. ב־2015 הוזמנתי כאמנית אורחת לאקדמיה Cranbrook, זה קרה באמצעות קשר שנשמר עם ראש המחלקה לצורפות באקדמיה. במהלך הזמן שם הילה הגיעה לבקר וזה היתה ההתרשמות הראשונה שלנו מהמקום

הילה: אחרי הלימודים בבצלאל המשכנו לעבוד בסטודיו במקביל לעוד פרויקטים, קיווינו שהתואר השני יתן לנו פוקוס בעבודת סטודיו וימקד את הכיוון שהתחלנו

נעמה: שכר הלימוד היקר עיכב את ההחלטה, ולבסוף לאחר שקיבלנו מלגה החלטנו ללכת על זה. בקראנברוק יש תכנית לימודים די ייחודית המתבססת על עבודת סטודיו אישית, ופחות מסגרת מובנית. בנוסף יש באקדמיה סדנת מתכות די נדירה, ודגש חזק על קראפט, וזה היה משהו שאני חיפשתי במיוחד

חגית:

אם לנסות לאפיין ולהבחין – נעמה עוסקת יותר בתכשיטים במובנם המוכר והילה יותר באמנות לבישה (שעוד מעט תסבירי יותר מה זה) ושתיכן יחד יוצרות ״חפצים לסביבת הגוף״. מה זה אומר בפרקטיקה היומיומית שלכן?

הילה: להכין בגד, אבל לא במובן של עיצוב אופנה. אני מכינה בגדים או אוביקטים שמדברים בשפה של בגדים, כדי לשאול שאלות על נורמות חברתיות ומגדר

נעמה: העיסוק שלי בתכשיטים הוא יותר מושגי. אני חושבת שתכשיטים הם חפצים מצויינים להעביר דרכם המון רעיונות – זמן, חומר, הקשרים פוליטיים, רגש, מקום

Westland. צילום: נלי אנדרסון

הילה: שתינו עוסקות בגוף, בעיצוב סביב הגוף, ובמשמעות הפוליטית, החברתית והרגשית שיש לנו עם חפצים. כל אחת עובדת במדיום שונה, הידע הטכני שלנו שונה.

העבודה שלי מגיעה מהניסיון שלי – להכין בגד, אבל לא במובן של עיצוב אופנה. אני מכינה בגדים או אוביקטים שמדברים בשפה של בגדים, כדי לשאול שאלות על נורמות חברתיות ומגדר. בדומה לנעמה, רק שאנחנו עובדות בפרופורציות וחומרים שונים

נעמה: העיסוק שלי בתכשיטים הוא יותר מושגי. אני חושבת שתכשיטים הם חפצים מצויינים להעביר דרכם המון רעיונות – זמן, חומר, הקשרים פוליטיים, רגש, מקום, ערך ועוד

הילה: באיזשהו מקום הבנו שאנחנו יכולות לנצל את השוני לטובת פרויקטים משותפים, בגלל שיש לנו יחד מנעד רחב של יכולות. זה אומר לתמוך אחת בשנייה כדי להכין ״אקססוריז״ לפרויקט ספציפי, או לעבוד על פרויקט יחד מתהליך העיצוב הראשוני. ריבוי זה מה שאנחנו מחפשות, ההגדרות שלנו משתנות כל הזמן. אנחנו מאמינות הנזילות בין מדיומים.

הילה שפירא: הבנו שאנחנו יכולות לנצל את השוני לטובת פרויקטים משותפים, בגלל שיש לנו יחד מנעד רחב של יכולות. ריבוי זה מה שאנחנו מחפשות, ההגדרות שלנו משתנות כל הזמן. אנחנו מאמינות הנזילות בין מדיומים

הקמנו תערוכת כיסאות במגרש גדול והצבנו כיסאות במרחקים שונים, כדי לבחון את האינטראקציה המוזרה החדשה הזו. את הכיסאות בנינו מחומרים שונים בצורה מאולתרת וזמנית, באופן שתואם ומשקף את הלך הרוח הזמני של התקופה הזו, שבה הכול עדין ורגעי

חגית:

תתארו פרויקטים לדוגמה?

נעמה: נקודת המוצא של Westland הייתה מחשבה על התרבות החומרית שלנו כישראליות הפועלות מחוץ לישראל. יצרנו סביבה שמציעה אלטרנטיבה למציאות הקיימת על ידי שינוי מקום (Displacement) של חומרים וחפצים – שפה ויזואלית מדברית, תוך שימוש בחומרים מ״הום דיפו״

הילה: החוויה היא מה שמאפיין את היצירה המשותפת שלנו. אבל לא רק במובן הפרפורמטיבי, אלא גם בשפה האסתטית, בגלל ששתינו מגיעות מרקע של עיצוב. לכל אחת יש את עבודת הסטודיו שלה, אבל כשאנחנו עובדות יחד, אנחנו מתמקדות על חוויה של הצופה ועל אינטראקציה

Underbody

Underbody. צילומים: הילה שפירא

Underbody Underbody

הילה: בפרויקט Underbody יצרנו חלל תצוגה לבגדים (שיצרנו) בסביבה קיימת של שירותים ציבוריים. המהלך נועד לשאול שאלות על פוליטיקה של עיצוב חלל ואובייקטים. הפרדה בינארית בין פרטי לציבורי, בין מותר לאסור, ומהי הטריטוריה של המושג ״בושה״

נעמה: במקרה אחר עשינו פרפורמנס של כבישת שאריות של חומרים בשילוב קהל. אנחנו מעצבות חוויה, אוביקטים, לבוש, כלים. ומקוות להעלות שאלות על נורמות חברתיות דרך החוויה הזאת

חגית:

אחרי המלגה והלימודים, החלטתן להמשיך לעסוק באמנות, ומצאתן את הסביבה המתאימה לכך בניו יורק. איך אתן צולחות את הקורונה?

נעמה לוית: אנחנו מעצבות חוויה, אוביקטים, לבוש, כלים. ומקוות להעלות שאלות על נורמות חברתיות דרך החוויה הזאת

נעמה: זו הייתה שנה מאוד מאתגרת כמובן. המון הזדמנויות בוטלו, אבל אנחנו מאמינות שחשוב להמשיך לעשות ולחפש עוד דרכים לעבוד. מיד אחרי הלימודים (באוגוסט 2020), עוד לפני ניו יורק, התקבלנו יחד לתכנית רזידנסי בדטרויט, pops packing. קיבלנו שם חלל עבודה וחודש שבו היינו צריכות לייצר פרוייקט.

העסיקה אותנו המחשבה איך אפשר להמשיך להציג אמנות וכמה המפגש הזה חשוב. יזמנו שני פרויקטים: האחד – תערוכה בחצרות של הרזידנסי – הזמנו אמנים מקומיים להציב עבודות שמגיבות לחלל החיצוני והטבעי, ותכננו תנועה בין המוצגים, שתאפשר שמירה על מרווחים לפי ההנחיות ורוח התקופה. אחד הדברים שהצענו היה קונצרט אישי לקהל של בנאדם אחד J

הקמנו תערוכת כיסאות במגרש גדול והצבנו כיסאות במרחקים שונים, כדי לבחון את האינטראקציה המוזרה החדשה הזו. את הכיסאות בנינו מחומרים שונים בצורה מאולתרת וזמנית, באופן שתואם ומשקף את הלך הרוח הזמני של התקופה הזו, שבה הכול עדין ורגעי.

הפרויקט השני הוא פלטפורמה של skill share (שיתוף כישורים), תחת הכותרת טיפסטוק [email protected]. השתמשנו בפורמט של אינסטגרם והזמנו את כל מי שמעוניינת לצלם ולהעלות סרטון שמלמד משהו. היו לנו טקס תה, מדיטציה, איך לקלף תפוז, הנבטה והשרשה של צמחים, הכנת בירה באמצעים ביתיים ועוד

Fermentory

Fermentory. צילומים: Ray Im

Fermentory Fermentory

הילה: להיות מעצבת/אמנית בכל שנה רגילה זה אתגר, בטח שבשנת קורונה. החלטנו למצוא את ההזדמנויות ולגרום להן לקרות. Fermentory היה פרפורמנס ניסיוני בשיתוף הקהל: הזמנו אנשים להביא שאריות של דברים שהן.ם רוצות.ים לשמר. עיצבנו כוריאוגרפיה של פס ייצור, המחולק לשלוש תחנות – קבלה, שימור, תיעוד. עשינו שימור בתמיסת מלח בצנצנות שקופות, בדומה לירקות מוחמצים, אבל כאן היו חפצם, בגדים ועוד J

בחרנו לחשוף את חומרי הלוואי והעודפות כדי לשאול שאלות על תרבות צריכה ועל הקשר שלנו לחומרים שסביבנו. הצנצנת היא קפסולת זמן, ייצוג חומרי של המשתתפות.ים. במשך הזמן תמיסת המלח משנה את החומרים והופכת את הצנצנות לאובייקטים פרפורמטיביים

birds

חגית:

אני רואה את המגוון והמנעד הרחב של הדברים שהצגתן רק לאחרונה – מהלבשה תחתונה ועד ירקות כבושים וכיסאות – ותוהה לאן אתן לוקחות את זה? יש איזו מסגרת חברתית, כלכלית, שתומכת באמניות.ם כמוכן?

הילה: אני מרגישה שמתחילה להיות יותר מודעות ותמיכה לאמנות רב תחומית/ עיצוב קונספטואלי. הקטגוריות מתחילות להישבר. זה יקח זמן ,אבל זה גם יתרון, כי פרויקטים שונים יכולים להתאים לתערוכות/ פרסים שונים. הקטגוריה של קראפט עכשווי מתאימה להרבה פרוייקטים שלנו

חגית:

זה נכון, אבל כמו שאמרת, קשה תמיד למצוא את המקום לכך, ובוודאי בתקופות משבר. זה מביא אותי לשאול אם במקביל אתן מפתחות מוצרים למכירה, או עבודות אמנות שיותר נגישות לקהל?

נעמה: אנחנו מוכרות עבודות one of a kind, אין לנו קו ייצור המוני או משהו כזה. בארצות הברית יש קהל שקונה אמנות, יש אספנים ויש יותר שוק למה שאנחנו עשות. אנחנו מלמדות ועושות פרויקטים בהזמנה אישית

חגית:

ומצליחות לנדוד בעולם למרות התקופה הארורה. זה מעורר התפעלות 🙂 מה הדבר הבא שאתן מתכננות?

הילה: תקופה ארורה גם כאן, המון המון דברים התבטלו. למזלנו ספציפית בניו יורק יש המון תמיכה באמניות.ים מכל התחומים, קיבלתי לאחרונה מלגה לסטודיו ב־brooklyn maker space, ואנחנו עובדות על תערוכה זוגית. נעמה התקבלה עכשיו לתוכנית רזידנסי של עיצוב בגרמניה EMMA CREATIVE.

זה נכון שהמצב קשה, ושיש המון תחרות אבל אפשר למצוא הזדמנויות

חגית:

נשמע טוב 🙂 תערוכה זוגית – יודעות כבר איפה, או שתמשיכו בחיפוש?

נעמה: אנחנו בקשר עם כמה גלריות בניו יורק וגם בדטרויט, אבל בשל חוסר הוודאות הנוכחי, עוד לא קבענו שום דבר סופי. זה אולי אחד האתגרים הגדולים של התקופה כששום דבר הוא לא סופי ותמיד יכול להשתנות ברגע האחרון. עדיין חשוב לנו להמשיך לעבוד מתוך מחשבה שהכול יקרה, פשוט אולי הזמנים ישתנו.

אנחנו גם עובדות לקראת תערוכה קבוצתית שתקרה באפריל בגלריה בדטרויט. הדד ליינים האלה נותנים לנו תכנית עבודה ומטרה

חגית:

אולי נצטרך להתרגל לחיות מקיץ לקיץ, תקופת דגירה ותקופת פעילות

הילה: אני מלאת תקווה שדברים ישתנו אחרי הקיץ

נעמה: חשוב לנו לציין שאמנם אנחנו כרגע חיות ויוצרות מחוץ לישראל, אבל הישראליות היא חלק בלתי נפרד מנקודת המבט שלנו. הקשר שלנו למקום שבו גדלנו נוכח בעבודה שלנו ובאופן המחשבה שלנו.

אנחנו חיות בארצות הברית כישראליות, כזרות. המציאות הישראלית המורכבת והשוני שלנו גורמים לנו להיות ביקורתיות, לאתגר את מה שקיים וזה מה שמוביל אותנו בתהליך היצירה והמחשבה שלנו

*כוכבית מייצגת שדות חובה

הוסיפו תגובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden