כל מה שחשוב ויפה
מיטל קובו, הגלריה השיתופית היהודית ערבית בכברי
מיטל קובו, הגלריה השיתופית היהודית ערבית בכברי, 2021

מגלים אוצרות // אבשלום סולימן

אבשלום סולימן מעדיף לומר ״מארגן תערוכות״ במקום אוצר; חולם לארגן תערוכה סוערת על אסדת הקידוח לוויתן, ועובד עם אמנים שהרגש הוא חומר הגלם שלהם – כמו התערוכות של מיטל קובו וג׳יימס פרקין בגלריה השיתופית בכברי

הפעם הראשונה

התערוכה הראשונה שאני חתום עליה כאוצר יחיד היא ״קָטוּם״, שהציג אורי בצון בגלריה של מכון אלפרד ב־2018. קדמו לה מספר פרויקטים משותפים משמעותיים. 12 שנים עבדתי בין הסטודיו הפרטי ובין חלל הכיתה, כאיש חינוך ומחקר במוזיאון, ולכאורה נמנעתי מלערב בין התחומים. תהליך העבודה על התערוכה של אורי עזר לי להניח בצד את ההפרדות, המלאכותיות ברובן, ולהבין מהו הכלי העיקרי שאני יכול להפעיל היטב כאוצר: תשומת לב של אמן.

אני ניגש לליווי אוצרותי מנקודת מבט של אמן המלווה אמנים אחרים, שתפקידו להבין מה החזון והמוטיבציות שלהם, ולזקק מתוכו את הצורה הברורה והנכונה לפרויקט. אורי בא עם תכנית מגובשת של תפיסת החלל והעבודות בתערוכה, אבל נדרש תהליך מאומץ להגיע להבנה שהתערוכה שלו אינה המשגה של רעיונות מופשטים כמו ״הצלחה״ ו״כישלון״, אלא סיכום של פרק בחייו הפרטיים.

אורי בצון, קטום, גלריה אלפרד 2018

אורי בצון, קטום, גלריה אלפרד 2018. צילומים: דפנה גזית

אורי בצון, קטום, גלריה אלפרד 2018

birds

חלק מהאמנים והאמניות שאיתם אני עובד נזקקים להתערבות מינימלית – מישהו לרוץ איתו, מישהו שישאל את השאלות הנכונות ויגדיר בבירור את הטריטוריה אליה מכוונים. אחרים צריכים ליווי צמוד יותר והחלטות ברורות הנוגעות לתהליכי עבודה, גדלים, וכמובן מה נכנס לתערוכה הסופית ומה מחכה להמשך. בכל אלה העמדה הפרטית שלי כאמן־קולגה המספק תשומת לב – היא עקרונית לי וחשובה לתהליך.

התחנה האחרונה

בשבת הקרובה (20.2) יפתחו בגלריה השיתופית היהודית ערבית בכברי שתי תערוכות חדשות, שמסכמות שנה וחצי של ליווי אוצרותי. ״כשהמתים בוכים זה סימן שהם מתחילים להחלים״ של מיטל קובו ו״אתה חושב שאתה יודע משהו שאתה לא״ של ג׳יימס פרקין. התערוכות שונות מאוד זו מזו ועוסקות, כל אחת בדרכה, במעבר מן הפְּנים אל החוץ.

רציתי לעבוד עם אמנים שעובדים בצורה ישירה עם רגשות, ומיטל עובדת מעל לעשור עם ביטויים של רגשות שונים כחומר פיסולי ממש. אני אוהב את היכולת שלה להוציא החוצה את מה שנדרש ממנו להיות מוצנע או מצונזר: צעקות ממרפסת פתוחה, בכי מתוך תפילה, שיירים של פעולה גופנית.

מיטל קובו, כשהמתים בוכים זה סימן שהם מתחילים להחלים

מיטל קובו, כשהמתים בוכים זה סימן שהם מתחילים להחלים, הגלריה השיתופית בכברי, 2021

מיטל קובו, כשהמתים בוכים זה סימן שהם מתחילים להחלים

כך לדוגמה, אחד הפרויקטים המוקדמים שלה אחרי שסיימה את לימודי התואר השני ברויאל קולג׳, התחיל כשהקליטה את עצמה מדברת מתוך שינה, מתוך הלא־מודע, הלא־ממושטר לכאורה. את תהליך העבודה על ״כשהמתם בוכים״ היא התחילה מתוך הניסיון להקליט את עצמה בוכה, ומשם הפרויקט הלך והתפתח כמו ספירלה, בדרך שאפשרה לה להרחיב את המנעד החומרי והרעיוני שלה.

מיטל הפכה את חלל הגלריה לכלי קיבול או תיבת תהודה לרגש דק ועדין. זו תערוכה שמראה לנו איך מרגיש רעב שקשור במילה אימהות, או איזו צורה יש בחלל למושגים כמו ״צמיחה״ או ״קטיעה״, למשל. יש בה פסלים שגונזים בתוכם וידויים של חברי קיבוץ; רהיטים שמתייפחים כשמטים אליהם אוזן; עבודות וידיאו שהופכות כוחות פיסיקליים למטאפורות גופניות, רישומים של סצינות חלום, והופעת אורח של פסיכואנליטיקן צרפתי ושל הלן קלר.

ג׳יימס פרקין, אתה חושב שאתה יודע משהו שאתה לא

ג׳יימס פרקין, אתה חושב שאתה יודע משהו שאתה לא, הגלריה השיתופית היהודית ערבית בכברי

ג׳יימס פרקין, אתה חושב שאתה יודע משהו שאתה לא

במקביל, אנחנו מציגים תערוכת יחיד ראשונה בארץ לג׳יימס פרקין, צלם שנולד בקורק, אירלנד, וחי ועובד כיום בלונדון. ג׳יימס מקיים בעבודה שלו יחס גופני מאוד לצילום, הן כחומר ופעולה פיסיים, והן כְּמה שאני רוצה לקרוא לו חומר־מושגי, פשוט מאוד ומורכב בעת ובעונה אחת.

זו גישה שאני מזהה ואוהב אצל אמנים עכשוויים שעובדים בצילום, כמו הדס סט לדוגמה, שהצגתי בגלריה בדיוק לפני שנה. צלמים שמראים לנו את הממד הנסתר של המציאות הנגלית לעין.

מכל מלמדיי השכלתי

ב־2014-15 עבדתי עם דורית לויטה הרטן על ״מדהים! מהמם!! מופלא!!!״ שהוצגה במוזיאון פתח תקוה, ועסקה במדע־בדיוני כשדה של מחשבה אוטופית. זו היתה תערוכה מורכבת שהציגה 30 אמנים ולמעלה מ־100 עבודות ופריטים שונים שקיבצנו מישראל ומרחבי העולם, וכללה לא מעט תקציבים, לוגיסטיקה ועבודה.

העבודה לצד דורית על התערוכה ועל הקטלוג הייתה עבורי האינטנסיבית, המשמעותית והכייפית ביותר. למדתי על החלטיות, על הערך של התעקשות על החזון המקורי ועל כל השלבים ההכרחיים להגשמתו, על איך דברים נחתכים בסופו של דבר בחלל ועל איך לא מאבדים את גמישות המחשבה ואת חוש ההומור גם כשטובעים בים של עבודה ואחריות.

דורית לויטה הרטן לחשה לי בסוד, שלכל תערוכה יש איזה פספוס פנימי, ״התפלקות״ שחשוב לזהות ולאמץ. אימצתי ממנה את המינוח־העצמי של ״מארגן תערוכות״ במקום ״אוצר״: כל תערוכה צריכה מארגן או מארגנת, וזהו – הולכים הלאה

היא גם לחשה לי בסוד, שלכל תערוכה יש איזה פספוס פנימי, ״התפלקות״ שחשוב לזהות ולאמץ. אימצתי ממנה את המינוח־העצמי של ״מארגן תערוכות״ במקום ״אוצר״, כי ההתפלפלויות והסוגיות שאופפות את הפוזיציה האוצרותית הן סרח עודף ומשעממות בעיניי. כל טקסט צריך עורכת, כל תערוכה צריכה מארגן או מארגנת, וזהו – הולכים הלאה.

אבשלום סולימן

אבשלום סולימן. צילום: ליאור גריידי

מדהים! מהמם!! מופלא!!!, מוזיאון פתח תקוה לאמנות

מדהים! מהמם!! מופלא!!!, מוזיאון פתח תקוה לאמנות, 2015. צילומים: אלעד שריג

מדהים! מהמם!! מופלא!!!, מוזיאון פתח תקוה לאמנותבריאן אינו כתב ב־1998 ״מה הופך קרנבל למעולה? כשמספר הצופים בו אינו עולה בהרבה על מספר המשתתפים״. תערוכת החלומות שאאצור תביא לידי ביטוי את התפיסה הזו. אני חושב על עבודתם של אמניות ואמנים כעל משהו שלפחות בפוטנציאל שלו הוא גם הכרחי וגם נגיש לכולם.

לא משנה אם בזמן נתון ובחברה נתונה אמנות נתפסת כהיפך הגמור – סגורה בתוך עצמה, זניחה וזנוחה. גם כשאני עובד עם אמנים בחלל גלריה אני רוצה לזרוק את האמנות אל הרחוב, אל היער, אל החיים שמחוץ לעצמה. במובן זה, תערוכת החלומות שלי אינה תערוכה של אמנות אלא אירוע של אמנות חזקה.

בתערוכת החלומות שאאצור חיילים יבכו כמו ילדים כש־20 משוררים יקראו את שיריהם בבניין נטוש בעיר התחתית של חיפה. מקהלה של זמרות מיוגוסלביה ומקהלת גיא בן הינום ישירו שירים על ספינות ועל ים. תערוכת החלומות שלי תתרחש על אסדת הקידוח לוויתן, וראש הממשלה ישחק בה את דמותו של מלכיטווס

בתערוכת החלומות שאאצור חיילים יבכו כמו ילדים כש־20 משוררים יקראו סימולטנית את שיריהם בחדרים של בניין נטוש בעיר התחתית של חיפה. בתערוכת החלומות שאארגן, מקהלה של זמרות מיוגוסלביה לשעבר ומקהלת גיא בן הינום של נעם ענבר ישירו, כל אחת בשפתה, שירים על ספינות ועל ים, תוך כדי הליכה לתוך מכתש רמון. תערוכת החלומות שלי תתרחש על אסדת הקידוח של פרויקט לוויתן, וראש הממשלה המכהן ישחק בה את דמותו של מלכיטווס, במחזה של יונתן לוי.

כל הצלמות והצלמים בישראל יתעדו את האירוע הזה במצלמות פולרויד, אבל יצלמו רק את הצופים, והמים מסביב לאסדה יהיו זרועים עשרת־אלפים פנים של אנשים, כי כולם יצלמו ויזרקו, יצלמו ויזרקו.

בינתיים, הייתי שמח לעבוד עם תומס הירשהורן ולהציג פרויקט שלו כאן, בישראל. או לארגן פרויקט של אורי ניר במוזיאון לתרבות אמזונית בברזיל. אבל לא בסאו־פאולו, אלא באתרי ההסרטה של הסרט ״פיצקרלדו״ של ורנר הרצוג.

בקרוב אצלך

התערוכה הבאה בגלריה השיתופית בכברי תהיה של איילת השחר כהן. בשלב זה עוד אין שם לתערוכה, היא רק צומחת וצומחת, כמו גן בוטני של גננית שהיא גם שמאנית. אחריה מתוכננת תערוכה זוגית לאמירה קאסם זיאן המופלאה ולקובי סיבוני, מעצב־פסל שעובד בתיל ברזל.

במקביל אני עובד על שתי תערוכות בגלריה P8 בתל־אביב, האחת סביב המוטו של הירשהורן Energy – yes! Quality – No!, ואני מקדם עוד פרויקט של שיתופי פעולה בין אמנים ישראלים לבריטים. בשנה הבאה אני מקווה לקחת מעין פסק זמן, ולעבוד על כתיבה ועריכה של ספרי אמן. להמיר את החללים הפיזיים בחלל המנטלי והגרפי של הספר, אבל נראה.


רוצה להשתתף במדור? שלחו לנו מייל לכתובת [email protected]
לקריאת כל המדורים לחצו כאן

*כוכבית מייצגת שדות חובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden