כל מה שחשוב ויפה
פרופורציות, המחלקה לתקשורת חזותית, שנקר
פרופורציות, המחלקה לתקשורת חזותית, שנקר

במסגרת הפרופורציות, הכל חסר פרופורציות

התערוכה השנתית של המחלקה לתקשורת חזותית בשנקר עברה ברוח התקופה לפורמט הדיגיטלי. האוצרים בתיה קולטון ומושון זר אביב מאמינים שלמרות ובזכות הפורמט החדש, יש בה ״מסר חשוב ואופטימי של חגיגה יצירתית בלתי מתנצלת״

יובל: בוקר טוב בתיה, בוקר טוב מושון, מה שלומכם בימים אלו של פוסט סגר 3, טרום רק אלוהים יודע מה מצפה לנו…

בתיה: נראה לי שאנחנו כבר מוכנים לכל דבר, הקורונה חישלה את כולנו

מושון: אני אחרי חיסון ראשון, שני בשבוע הבא. מה יש לספר מעבר לזה?

יובל: אז הכי מתבקש שאגיד עכשיו – אם יש דבר שהקורונה לימדה אותנו זה פרופורציות?

מושון: בהחלט מתבקש, וזו אכן ההשראה לתערוכה: התקופה והמירו. וגם גילוי נאות: קראנו מאמר מאוד מעניין של עדן קופרמינץ במגזין אוטופיה על פרופורציות, וזה נראה לנו פשוט קלאסי בהקשר הזה

בתיה: אז כן, התערוכה היא מסורת מחלקתית שהתחילה בימי דקל, ראש המחלקה הקודם: במקום לעשות תערוכת סוף־שנה להפוך את ההגשות לפומביות ולאצור תערוכת נושא מחלקתית מידי שנה, מחוץ לשנקר. אז לגבי ״לוותר״ זאת לא היתה אופציה: כמו שהכל נמשך, גם התערוכה מתקיימת. התחלנו מהגדרת הנושא ובחירת הפלטפורמה, טהיה ברור שזאת תהיה ״מירו״ שבתוכה אנו מקיימים את שיגרת הלימודים

מושון: יום לפני שאסף חנוכה, ראש המחלקה, פנה לבתיה ואלי בבקשה שנאצור את התערוכה, נפגשנו במקרה בגן שעשועים. אני עם יערה, התינוקת שלי, ובתיה עם ננו, התינוקת שלה. בתיה ואני דיברנו על הזום והמירו וכל ההוראה מרחוק ועל החסרונות הרבים שלה, אבל גם על הכמה יתרונות שהיא מייצרת.

בראש ובראשונה הבריף הזה שהיא מציבה בפנינו של ללמד אחרת. ברגע שאנחנו נדרשנו לזה, גם היינו מחוייבים לשאול מחדש מה זה ללמד? וגם להתלבט כל פעם מחדש, האם זה עובד? הגישה לתערוכה היא דומה. כמו בהוראה פנים אל פנים, יש הרבה דברים שעובדים בתערוכה פיזית אבל גם הרבה דברים שלא. התערוכה השנה היתה הזדמנות לבחון מה אנחנו מנסים לעשות…

פרופורציות, המחלקה לתקשורת חזותית, שנקר פרופורציות, המחלקה לתקשורת חזותית, שנקר פרופורציות, המחלקה לתקשורת חזותית, שנקר

יובל: ולמה מירו? ואולי גם תספרו למי שלא מכירים, מה היא אותה מירו ולמה ואיך היא משמשת

מושון: מירו היא כמו מין לוח מחיק אונליין. היא עובדת כמו מפה דיגיטלית עם זום אין וזום אאוט וכאלה… בסמסטר האחרון היא הפכה לכלי המרכזי שלנו בהוראה מרחוק וסוג של החליפה (זמנית) את הקיר בכיתה. הסטודנטים תלו את תהליך העבודה שלהם על ״הקירות הדיגיטליים״ ואנחנו עברנו ביניהם בשילוב של זום.

במהלך השנה האחרונה התפתחו סגנונות הוראה שונים בתוך המירו, בגלל שזו פלטפורמה כל כך פתוחה ואפילו כאוטית. אפשר ללמוד הרבה על בנאדם מאיך שהוא מסדר את המירו שלו…

בתיה: אני רואה בה מראה לאופי של כיתה, מרצה ונושא השיעור. היא לוח ריק שאנחנו מעצבים אותו כרצוננו. ובמחשבה אחורית ששוב הצלחנו לשנות כלי שנועד לדברים אחרים במקור. לצרכינו. כל בתי הספר לעיצוב ואמנות משתמשים בה, והמחשבה שהיא אין־סופית נפלאה

מתחרה עם כל הטאבים האחרים שפתוחים על המסך

יובל: אז יש פורמט ויש נושא לתערוכה: איך מתקדמים מפה? ממה מתחילים – עבודות? לייאאוט? נושאי משנה? משהו אחר? ספרו קצת על התהליך

בתיה: מתחילים מקול קורא למרצים ולסטודנטים, שמסביר על התערוכה ומדגיש שבמסגרת הפרופורציות, הכל חסר פרופורציות ואפשר ללכת שנים אחורה ולהיזכר בעבודות וכו׳. במקביל מתחילים לנבור בארכיונים של המחלקה. ברגע שמצטברת קבוצת עבודות מתחילים להתגבש נושאים שונים שעולים מתוכן, ונושאים שאנחנו חושבים עליהם ומתאימים להם עבודות.

כשמתחיל להתגבש גוף רציני אנחנו מכניסים את זהר קורן, מעצב ומרצה במחלקה, ומתחילים לחשוב יחד על הלייאאוט. כמובן שמסתובבים לנו כל הזמן רעיונות בראש שאנחנו משתפים בקדחתנות אחד עם השני. המושג שוטטות עולה הרבה ומוביל לבניה של מרחב

מושון זר אביב

מושון זר אביב

מושון זר אביב: כל הפרופורציות התערבבו בעבודה אונליין – התערוכה, ההוראה, העבודה שלנו מחוץ לשנקר… ובמקרה שלי גם העבודה עם סטארט־אפים, אבל החשש הראשוני מתערוכה אונליין (מושג מאוד בעייתי, מתנצל ובעיקר משעמם…) התחלף בהמון התרגשות של שיטוט בטריטוריה חדשה

מושון: כל הפרופורציות התערבבו בעבודה אונליין: התערוכה, ההוראה, העבודה שלנו מחוץ לשנקר… במקרה שלי גם העבודה עם סטארט־אפים, כך שהיה לי טבעי להתחיל לנהל לוחות לניהול פרוייקט ומאגר נתונים עם כמה טבלאות במקביל; זה נהיה פסיכי מהר מאוד. אבל החשש הראשוני מתערוכה אונליין (מושג מאוד בעייתי, מתנצל ובעיקר משעמם…) התחלף בהמון התרגשות של שיטוט בטריטוריה חדשה

בתיה: שכחתי לציין שכבר בהתחלה יצרנו קשר עם מרצה מאיירת מדרום אפריקה שיצרה תערוכת איור במירו. ודרך מה שהם עשו הבנו שזה אפשרי ושאנחנו רוצים לפתור את זה אחרת

מושון: כן! ניסינו לבדוק אם מישהו עשה דבר כזה לפנינו ומצאנו את נינה טור המהממת שמלמדת במחלקה לעיצוב בפרטוריה. היא נתנה לנו גם השראה ראשונית וגם לא מעט טיפים של מה יעבוד ומה לא, גם טכנית וגם מבחינת החוויה

בתיה: ודבר נוסף – מירו הוא לוח שיתופי והעבודה על התערוכה כללה גם מחשבות ויזואליות אונליין, כולם נכנסים ללוח ובזמן אמת בונים יחד. בנוסף לזהר גיבשנו צוות של חמש סטודנטיות – עינת שרון, הלל אדרי, רון אשד, טל מלכא, ספיר ארזי – שחשבו ועיצבו איתנו את התערוכה, אז אפשר לומר שהיה פה גם שיעור

יובל: אז יש לי שאלה על החוויה: הדבר הראשון שעלה לי לראש זה שצריך סבלנות בטריטוריה, שלי לפחות הייתה פחות מוכרת – איפה לוחצים, מה עוד יש, מה קורה פה וכן הלאה.

וזה דבר טריקי עם מחשבים וקשב ותשומת לב, גם בכלל ובטח בשנה האחרונה. נכון, גם כשאני הולך למוזיאון צריך סבלנות, אבל נדמה לי שבפורמטים דיגיטליים זה יותר מורכב. ושלא תבינו לא נכון, אני הכי בעד לבחון פורמטים חדשים, ומי ואם לא האקדמיה. אני מניח שלקחתם את זה בחשבון ותוהה עכשיו, אחרי שהתערוכה נפתחה, מה יש לכם להגיד על זה

ניר שייר

ניר שייר

ירון גלברד, שדה נפץ אופטימי

ירון גלברד, שדה נפץ אופטימי

דימה קורמה, אות, מילה, משפט

דימה קורמה, אות, מילה, משפט

חופית שמעון

חופית שמעון

בתיה: ארועי תרבות מאז ומעולם דרשו מאיתנו השקעה וסבלנות, ולא משנה אם זה במרחב פיזי או וירטואלי. ונכון, המסך והאינטרנט המהיר הרגילו אותנו לפאסיביות מסויימת: אנחנו רגילים לשבת בנחת ולצפות בתכנים. פרק אחרי פרק. ופה בתערוכה שלנו צריך להיות סבלניים לחכות שהכל יעלה ולהתחיל שיטוט. היתרון הוא שתמיד אפשר לצאת כשמתעייפים, ולחזור מתי שרוצים או לעולם לא.

ניסינו לתת בעיצוב הרגשה של מרחב: הרבה אוויר וחלל, ומקום לכל עבודה. יש הרבה מחשבה מאחורי זה כדי להפוך את החוויה של הצופה לנינוחה ואינטימית. כמו כן בתערוכה שלנו יש יתרון לעבודות מסך שהן חלק גדול מהעשייה במחלקה

מושון: אין ספק שהחוויה הממשקית/מרחבית הזו היא חדשה וככזו היא מאתגרת. גם המרחב של מירו לא נבנה לסוג השימוש הזה, כך שיש פה סוג של מיס־יוז (misuse) יצירתי של פלטפורמה.

זה מצחיק: ביקשנו מאסף (חנוכה) שיכתוב טקסט בשם ראש המחלקה, על אף שמסורתית ראש המחלקה רואה את התערוכה לראשונה רק בפתיחה. אסף כתב לפי הציפיות שהיו לו – משהו על אוצרות של קבצים… בתיה ואני החלטנו שאין ברירה, הוא חייב לראות את התערוכה קודם.

ממשקים מכניסים אותנו לתבניות של שימוש שהן שונות מאוד ממרחבים פיזיים. גם מפות אינטראקטיביות מצביעות על מרחב אחר ואינן הטריטוריה עצמה (לרוב, לא, אני לא באמת אפתח את הסוגיה הפילוסופית הזו…). ההיתקלות במרחב החדש הזה מיצרת סלידה ראשונית ובניגוד ל״אירוע״ של שיטוט במוזיאון היא עדיין מתחרה עם כל הטאבים האחרים שפתוחים על המסך

יובל: והייתה פתיחה

מושון: כן, אני חושב שבפתיחה היה משהו מתחושת האירוע הזה שקרה, בעיקר עם המופע האיורי בלייב של עדן אופיר וסתיו עסיס. היתה תחושה של זמן אמת, של מפגש… שונה אבל בכל זאת…

בתכנית הראשונית רצינו גם לשמר את הפיצ׳ר של מירו שמאפשר לראות את סמני העכבר של כל המבקרים האחרים. לצערינו נאלצנו לוותר על זה מסיבות טכניות. אבל זה בהחלט היה יכול לחזק את תחושת הנוכחות בחלל…

ואגב, כבר עשינו סשן לייב עם מירו. אני מאמין שהתערוכה תשפיע עליהם לשנות כמה מפיצ׳רים במוצר שלהם…

בתיה: אני חושבת שבפרוייקט הזה יש איזו קריצה דווקא להתחלה של האינטרנט. למקום שבו אנשים ניסו להמציא חוויות שיטוט ודרכים שונות לייצר תכנים על המסך

מושון: כן, על אף השיתופיות הוא בהפוך על הפוך קצת web1.0

ככל שאני חושבת על זה, זו תערוכה

יובל: אני חושב שחלק מה״בעייה״ (עם או בלי מרכאות) הייתה נפתרת אם לא היינו קוראים לזה תערוכה אונליין, שכמו שאמרת מקודם מושון – מושג מאוד בעייתי. כי כשאומרים לנו תערוכה אנחנו יודעים למה לצפות.

והבעיה עם רוב תערוכות האונליין היא שהן מנסות להעתיק 1:1 את הפורמט של השיטוט מהפיזי לווירטואלי, ושם הן נכשלות. לזכותכם אגיד שהצלחתם להתמודד עם זה בכבוד. הבעיה היא שאין לנו שם אחר. פאולה אנטונלי הציעה לקרוא לזה פרויקט אוצרותי, אבל לא נראה לי שזה יתפוס…

מושון: פרויקט אוצרותי נשמע משעמם. נראה לי שמרחב / מפה וכו׳ אולי מייצרים ציפיות נכונות יותר

בתיה קולטון

בתיה קולטון. צילום, נינה סולניק

בתיה קולטון:ככל שאני חושבת על זה, זו תערוכה. אי אפשר להתחמק מזה וככה התייחסנו לזה. במובן האוצרותי ובמובן הפיזי שיחקנו עם האפשרויות שהטכנולוגיה מציעה לנו. ושם הדברים מתחילים לקבל אולי פרשנות חדשה לאיך מציגים

בתיה: ככל שאני חושבת על זה, זו תערוכה. אי אפשר להתחמק מזה וככה התייחסנו לזה. במובן האוצרותי ובמובן הפיזי שיחקנו עם האפשרויות שהטכנולוגיה מציעה לנו. ושם הדברים מתחילים לקבל אולי פרשנות חדשה לאיך מציגים. הפורמט שלה מאפשר לה גם לנדוד בין מושגים ומקומות. לדוגמה, כשהיא תינעל היא יכולה להפוך להיות פורטפוליו מחלקתי. או ארכיון לימודי וכו׳

מושון: אני מסכים, זה כמו שללמד בזום ובמירו זה עדיין ללמד, למרות שזה מייצר מגבלות והזדמנויות חדשות

יובל: מעניין! מה עוד? משהו חשוב נוסף להגיד לפני שמסיימים?

מושון: במסגרת המאמץ לחזק את אלמנט הנוכחות, המפגש והאירוע, הקמנו מרכז קונגרסים ואצרנו גם סדרת אירועים שבועית שהתחילה עם גיא טמם ואלון קנצ׳וק שנתנו הרצאה מדהימה על עיצוב אותיות מקליגרפיה ועד פונטים וריאביליים. כמובן שתיעוד ההרצאה וגם כמה מהרפרנסים שעלו בה כבר מופיעים בחלל עצמו.

בהמשך יש לנו עוד אירועים שעוסקים בפרופורציה של השפעה פוליטית, של התייחסויות לווידאו ומושג האמת, של מפות ומוצרים דיגיטליים ושל ההשפעה של האדם על הטבע.

בתיה: ויש לנו ארוע נעילה גדול מהחיים: פגישת פסגה בין ירמי פינקוס להנינג וגנברת (Henning Wagenbreth) – המאייר, המעצב וראש התואר השני ב־udk. ירמי ישוחח עם הנינג על פרופורציות באיור דרך עבודותיו

מושון: יש התרגשות גדולה מאוד מהאירוע הזה…

בתיה: וזה יכול לקרות רק בחיי הזום שלנו שכולנו עברנו לגור בו 🙂

מושון: דבר אחרון: אני חושב שיש מסר חשוב שאנחנו מנסים להעביר בתערוכה הזו. זה מסר אופטימי ויצירתי גם לסטודנטים שלנו ובכלל לכולם. המגבלות האלו אולי קצת מדכאות בהתחלה, אבל האנרגיות של הסטודנטים שלנו ושל המחלקה בכלל ממש לא ניתנות לעצירה, ויש איזשהו מסר של חגיגה יצירתית בלתי מתנצלת בתערוכה/מרחב/מפה/פרויקט/משהו הזה… וזה ממש כיף!

*כוכבית מייצגת שדות חובה

הוסיפו תגובה

תגובה אחת

  1. ניר

    ראיון מרתק יובל, אך חבל שהדיון על הפלטפורמה מקבל את אור הזרקורים. אני חלילה לא מבטל את חשיבות הדיון על האופן בו מציגים עבודות בפורמט הוירטואלי, זה אכן משהו שנבחן ונבדק כל פעם מחדש, אך שעיקר הראיון מתפקס באמצעי ובאוצרים, העבודות הולכות לאיבוד וחבל, הרי הן העיקר. קצת פרופורציות 🙂

הוסיפו תגובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden