כל מה שחשוב ויפה
אולי אלכסנדר (במרכז), החטא
אולי אלכסנדר (במרכז), החטא. תמונות: באדיבות yes

גיבורי ״החטא״ רק רוצים לחיות (ולהיות מאושרים)

מרתיחה מרוב כעס, מעוררת אמפתיה עמוקה, סוחטת כאב עד דמעות, אך גם מאפשרת הפוגות של אופטימיות ותקווה. מכל היצירות שעסקו באיידס ובקהילה שהייתה מרבית קורבנותיו, ״החטא״ היא אחת הכנות והמרגשות ביותר

אל תתנו לפרק הראשון של סדרת הטלוויזיה הבריטית בת חמשת הפרקים, ״החטא״, להטעות אתכם. בתחילה הוא מבקש לחגוג חיפוש עצמי, עצמאות, ידידות אמיצה וחופש מיני. אולם בהדרגה מתעוררים פלצים ומפלצות, עד שבהמשך מתחוללת סערה המאיימת למוטט את כל התקוות.

חבורה של פליטי שוליים, בחורה אחת ומספר הומואים פריפריאליים ומהגרים, נקשרים זה לזה בידידות חזקה מאין כמותה. ריצ׳י (אולי אלכסנדר, הסולן של להקת Years&Years), השואף להיות שחקן, מגיע ללונדון מעיירה קטנה על מנת לחגוג את זהותו המינית ולשכב עם כמה שיותר גברים יפים; קולין (קאלום סקוט האוולס), הגיע לעיר הגדולה על מנת למצוא לעצמו פרנסה ותחושת שייכות.

רוסקו, צעיר שחור בורח ממשפחתו המהגרת לאחר שגילו כי הוא שוכב עם גברים ומאלצים אותו לטוס לאפריקה על מנת לעבור ״חינוך מחדש״; ג'יל (לידיה וסט) היא דמות אימהית טובת לב הדואגת לחבריה; ואליהם חוברים ידידים ומאהבים נוספים (עם הופעות קצרות של שחקנים כמו ניל פטריק האריס וסטיבן פריי).

יחד הם בונים לעצמם כוך קטן, אתר אוטופי, שבו הזכות להיות עצמם היא הערך הנעלה ביותר. בסוף הפרק הראשון נשאלת שאלה: ״מה תרצו להיות בעוד חמש שנים?״ או ״איפה אתם רואים את עצמכם בעוד עשר?״. הם מחייכים, בוהים באוויר בעיניים חולמניות. לא משנה מה התשובה, זה ברור שהם מצפים לחייהם; רוצים להיות מאושרים, למצוא את מקומם בעולם. 

אולם הבעיה היא שהם הומואים, וזו בעיה חמורה בהקשר ההיסטורי והחברתי של המקום והתקופה שבה הם חיים: תקופה חסרת סובלנות ומלאת שנאה לזהות מינית לא הטרונורמטיבית. לכן הדמויות לא זוכות לביטחון חברתי, תעסוקתי או פיזי. לכך מתווספת מגפה מסתורית ההולכת וגובה קורבנות; הפחד מתפשט מהר יותר מהנגיף. 

המתח בין הרצון לחיות לבין מגפה קטלנית, בין הזכות להגדרה עצמית וחופש מיני לבין הדיכוי החברתי, בין אוטופיה קטנה בדמות דירה לונדונית מתפוררת שבה יכולים כולם לחיות יחד באחווה, לבין הדיסטופיה הקיצונית המתחוללת מחוץ לדירה ובתוך גופם של החולים, רודף את ״החטא״ בעקשנות. מהמתח הזה נובעת טלטלה קיצונית בין שמחה וחופש לבין עצב ופחד, כמו תסמונת דו־קוטבית. 

המתח מסרב להרפות, מתעתע בצופה בכל פרק ופרק. הוא נוכח באירוניה ובניגודיות שיצקו היוצרים בלונדון האפרורית של שנות ה־80. התשובה לשאלה מה תרצו להיות בעוד עשר שנים, נראית תמימה ופשוטה אבל לא מובנת מאליה: רק לחיות

המתח מסרב להרפות, מתעתע בצופה בכל פרק ופרק. הוא נוכח באירוניה ובניגודיות שיצקו היוצרים בלונדון האפרורית של שנות ה־80. התשובה לשאלה מה תרצו להיות בעוד עשר שנים, נראית תמימה ופשוטה אבל לא מובנת מאליה: רק לחיות. 

קוקטייל תוסס של מרכיבים מנוגדים

ראסל טי דיוויס (הכי גאים שיש, דוקטור הו), שכתב ויצר את ״החטא״, ביסס אותה על חוויותיו וחוויות מכריו, ו״החטא״ מעורר תחושה של אינטימיות ויושרה. עובדה זו מורגשת בעיקר ביחס לאחד המוטיבים החוזרים, היחס של ההורים לזהות המינית של ילדיהם. החטא מציגה קשת רחבה של הורים: אלו המכחישים כל קשר לילד ולאורך חייו, אלו המקבלים זאת אך שונאים בסתר, אלו השואפים להוציא את זה ממנו באלימות, ואפילו כאלו שהתחילו במצב של חוסר קבלה, ועברו תהליך שהוביל אותם להבין את הטעות ולכפר על חטא. 

נושא ההורים, כמו רוב הנושאים השזורים בנרטיב, מיוצג באופן מורכב, רווי בכאב, עלבון וביקורת ארסית. אי אפשר לפספס את המטענים הפוליטיים, שמבקשים לתת קול לחסרי הקול ולשקף את ההתעללות וההתנכלות המחרידים שנאלצה הקהילה לעבור. לחלק מחבריה לא ניתנה האפשרות למות בכבוד, הם נאלצו למות לבד – לא רק בגלל בורות ביחס למחלה, אלא בגלל דעה קדומה והומופוביה. 

אך המטענים הפוליטיים לא באים על חשבון העומק של דמויותיה או על ההתפתחות הטראגית של סיפוריהן. האופן שבו ״החטא״ מצליחה לסלול את שני הנתיבים הללו ולשלב אותם האחד עם השני, הוא החוזקה הגדולה שלה. היא מרתיחה מרוב כעס, מעוררת אמפתיה עמוקה וסוחטת כאב עד דמעות, אך גם מאפשרת הפוגות של אופטימיות ותקווה. 

הרגשות הללו אינם מתעוררים רק כלפי הגיבורים, אלא גם כלפי דמויות משנה ואף כלפי סיפורים שנשמעים בדרך אגב. מהדיוקן התרבותי שהיא מציירת עולה תחושה עמוקה של חוסר אונים משווע של חברים שנאלצים לראות את חבריהם סובלים וגוססים, ואין בכוחם לעשות דבר כנגד המחלה הארורה.

ועם זאת, הם נלחמים זה בעבור זה; הם אינם יכולים להגן מפני הנגיף, אך הם עושים כמיטב יכולתם לגונן מפני תחלואות החברה – החל בהורים המכחישים וכלה בממסד המדכא והחברה האלימה. מכל היצירות שראיתי שעסקו באיידס ובקהילה שהייתה מרבית קורבנותיו, זו אחת הכנות והמרגשות ביותר. 

האפקטיביות של החטא אינה נובעת רק ממשחק מעולה ומגיבורים כובשים, אלא גם משימוש מושכל בכלים אסתטיים, שמעבירים תחושות של מועקה, חרדה ובלבול. אחד הכלים האלו הוא הניגוד החריף בין המוסיקה העליזה של שנות ה־80, המתנגנת במועדונים, לבין דימויים חזותיים אירוניים

האפקטיביות שלה אינה נובעת רק ממשחק מעולה ומגיבורים כובשים, אלא גם משימוש מושכל בכלים אסתטיים, שמעבירים תחושות של מועקה, חרדה ובלבול. אחד הכלים האלו הוא הניגוד החריף בין המוסיקה העליזה של שנות ה־80, המתנגנת במועדונים, לבין דימויים חזותיים אירוניים; או האופן שבו המוות קוטע את העריכה בדיוק כפי שהוא קוטע את החיים, כשהחטא מובילה אותנו מסצנה שבה כולם צוחקים, אל חצר בניין שבו בני משפחה שורפים את כל חפצי החולה שמת זה הרגע וממררים בבכי. 

בנוסף, דקות ארוכות מוקדשות לחיטוי וניקוי בלתי פוסק של חפצים שבהם נגעו החולים והנשאים, זאת באמצעות מונטאז׳ים מהירים המעבירים תחושה של תסמונת אובססיבית־כפייתית. סצנות אלו מדגישות את הפחד והחרדה הנובעים מחוסר הידיעה לגבי הנגיף: כולם פוחדים להדבק ממנו, אולם אינם יודעים כיצד הוא מועבר (נשמע מוכר?).

״החטא״ היא סדרה מעולה, קוקטייל תוסס של מרכיבים מנוגדים: אופטימיות נאיבית לגבי חברות ותמהיל חריף של עצב עמוק וזעם על כל מה שעבר על הקהילה ההומואית ברקע משבר האיידס באנגליה. דיוויס הצליח ליצוק מאירועים ביוגרפיים מיני־סדרה רלוונטית, אפקטיבית ומרגשת. בשמה האירוני של הסדרה נטועה כל אמירתו: החטא הוא לא האקט המיני ה״אסור״, אלא היחס של חברה כלפי חלק מחבריה.


החטא (It’s a Sin)
HBO, אנגליה, 2021
יוצר: ראסל טי דיוויס
זמינה לצפייה החל ב־24.2 ב־yes VOD ומ־7.3 ב־yes Drama

*כוכבית מייצגת שדות חובה

הוסיפו תגובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden