כל מה שחשוב ויפה
להב הלוי, צלחות ריקות בבית בנימיני. צילומים: דור קדמי

הצלחות ה(כבר לא) ריקות של להב הלוי

בתערוכת יחיד בבית בנימיני להב הלוי מתעסק במרחב ״בין מה שאני אומר למה שאתה מבין״, ומעדיף לחשוב על עצמו כ״מייצר״ יותר מאשר ״יוצר״

יובל: הי להב, מה קורה? ומה שלומך בימים אלו של פוסט סגר טרום עוצר פורים לילי?

להב: אני כבר לא בודק מה שלומי. אני מניח שטוב

יובל: מניח שטוב זה לא רע סך הכל… והנה, אפילו התערוכה שלך בבית בנימיני שהייתה פתוחה – מה, שלושה ימים? – נפתחה מחדש

להב: כן. כך מספרים. היתה פתוחה לסוף שבוע אחד, נסגרה עם וכמו כולנו, ונפתחת בימים אלה שוב. מזל שגלריות לא פתוחות בלילה…

יובל: זה נכון. אז מה הקטע שלך עם צלחות (ריקות)?

להב: הכריחו אותי. סתם. גלית גאון, האוצרת, פנתה אלי בהצעה, ואני גם לא יודע לסרב להצעות באופן כללי וגם לא היתה לי שום סיבה לסרב לאחת מפתה שכזו – לעשות משהו שלא עשיתי אף פעם, לעבוד על צלחות. לא חשבתי שיש לי קטע איתן, עם צלחות בכללי, לפני כן, אבל נהייתה לנו מערכת יחסים שכזו אט אט

יובל: אני יכול להבין למה כשגלית מציעה משהו כזה אתה אומר כן, אבל איך היא הסבירה את העניין עם צלחות?

להב: קודם כל זו היתה פנייה אליה מבית בנימיני. הם קרמיקה, אתה יודע, אז זה היה חייב להיות איכשהוא מחובר לעולם הזה. אחר כך היה לה העניין שלה, מבחינה תרבותית, עם צלחות כנושאות או משמרות זכרון פרטי, משפחתי, אתני, קולקטיבי, וחיפשה לראות, לחוות ולנהל דיאלוג כלשהו על הנושא עם בנאדם יוצר. קצת מוזר לי לקרוא לעצמי ככה, אבל זה מה שאני כנראה

יובל: למה מוזר?

להב: המילים יצירתיות ויצירה תמיד נראו לי פומפוזיות. אני יודע שזו רק הגדרה מילונית, די מדוייקת אפילו ביחס למי שאכן עושה דברים מהסוג של התחום שלנו, אבל אני עדיין מעדיף לחשוב על ״מייצר״ מאשר ״יוצר״, להשאיר את זה יותר בצד הפרודוקטיבי

המילים יצירתיות ויצירה תמיד נראו לי פומפוזיות. אני יודע שזו רק הגדרה מילונית, די מדוייקת אפילו ביחס למי שאכן עושה דברים מהסוג של התחום שלנו, אבל אני עדיין מעדיף לחשוב על ״מייצר״ מאשר ״יוצר״, להשאיר את זה יותר בצד הפרודוקטיבי

יובל: מעניין. לרגע, אגב, קראתי את החלק האחרון בתשובה שלך כלהשאיר את זה יותר בצד הפובוקטיבי… ואם אני ממשיך בקו הזה – אם לשים בצד את העשייה המסחרית שלך, העשייה האישית – תרבותית – חברתית שלך בדרך כלל קורית סביב הכרזה, הדו־ממד. איך התייחסת לצלחת״ באותו אופן כמו כרזה? תלת־ממד שיש לו שני צדדים לפחות?

להב: מצחיק. ב״פרובקטיבי״ השתמשתי בראיון הכניסה לבצלאל. זה היה בשמונים ושבע. מאז נרגעתי. נראה לי

להב הלוי, צלחות ריקות בבית בנימיני להב הלוי, צלחות ריקות בבית בנימיני להב הלוי, צלחות ריקות בבית בנימיני להב הלוי, צלחות ריקות בבית בנימיני להב הלוי, צלחות ריקות בבית בנימיני להב הלוי, צלחות ריקות בבית בנימיני

להב: הצלחת היא סוג של פוסטר. הצד האחורי דבוק לקיר, כמו פוסטר בדיוק, יש לה קצת קימורים, אבל היא פלטפורמה די שטוחה בסך הכל. ההבדל הכי גדול בינה לבין פוסטר זה שהיא עגולה. אין לך פינות להיאחז בהן.

אבל בכללי התייחסתי אליה כמו למשטח. אולי בגלל שזה מה שאני יודע, וניסיתי ללמוד אותה, להכיר לאט לאט. לראות מה היא מציעה, וזה היה די כיף

יובל: ספר קצת על התהליך – מאיפה התחלת? מה הייתה הצלחת הראשונה? מאיפה הגיעו הרעיונות?

להב: התחלתי מאיזו תפיסה נוסטלגית, מצילומים של עצים שנלקחו במקומות שונים באירופה. היתה לי סדרה של צילומים של חברה טובה (מירית רודריג, מעצבת אופנה) שהיא צילמה בוורוצלאב, איפה שסבתא שלה גדלה, ועוד עצים שצילמתי בעצמי בסלוניקי ובציריך. מסיבה אינטואיטיבית כלשהי, העצים האלה נתנו לי תחושה שהיתה קשורה במה שגלית דיברה עליו בעניין הצלחות כמשמרות זכרון, ומה יותר משמר זכרון בתרבות שלנו מדברים מאירופה של פעם.

וזה שיחרר אותי מעט, ואז התחלתי לשפוך, ליטרלי, כל דבר שעבר לי בראש – כתמים, מילים, דימויים, זירוקסים ישנים, מה שהרגיש. מה שאפשר להרגיש כשאתה לא מחוייב לתוצאה קונקרטית, כמו בעיצוב.

התחלתי לחבר ״פתגמים״, באותו אופו שאני מחבר סלוגנים אבל ללא כל מחוייבות, שברי משפטים משירים או מהתנ״ך שנסמכו זה לזה, טייקים על מובאות מהתרבות שלנו, גם הקרובה, גם הרחוקה, סינתזה של כל מיני דברים גבוהים ונמוכים, או אפילו נמוכים מאוד, שעוברים לי בראש

התחלתי לחבר ״פתגמים״, באותו אופו שאני מחבר סלוגנים אבל ללא כל מחוייבות, שברי משפטים משירים או מהתנ״ך שנסמכו זה לזה, טייקים על מובאות מהתרבות שלנו, גם הקרובה, גם הרחוקה, סינתזה של כל מיני דברים גבוהים ונמוכים, או אפילו נמוכים מאוד, שעוברים לי בראש

יובל: כמה צלחות עשית בסך הכל, מה מכל זה נכנס לתערוכה ואיך החלטתם מה להכניס? או במילים אחרות – ולא באופן דידקטי – מה רצית להגיד? מה רצית שיקרה למי שמבקר בתערוכה, נכנס לראש שלך ורואה את העבודות שלך, את משחקי המילים, את הצלחות על הקירות

להב: עשיתי 53 וכולן מוצגות בתערוכה. כל פעם שהייתי מסיים צלחת או כמה, הייתי שולח לגלית צילומי מסך, ובדרך כלל מוסיף ליד הצילום – ״זה מפגר, נכון? עדיף שאף אחד לא יראה את זה״, והיא היתה עונה אחרי דקה – ״זה בתערוכה״. וככה זה נהיה.

אולי עשיתי כמה בדרך שלא נכנסו, אבל אז הן גם לא עברו אפילו ממני עד גלית. יכול להיות שהיתה צלחת שהתפצלה לשתיים כי היה עליה יותר מדי, או ההפך, אבל מה שיצא ממני לגלית הגיע גם לתערוכה.

ואז התחילו להצטרף לזה עוד דברים, כמו כיתובים על הקירות, בתוך הגלריה ומחוץ לגלריה. אני בטח יכול להגיד שהסיפור שכתבתי בעפרון 5B ישר על הקיר, הוא הדבר שהכי הפתיע אותי בסופו של דבר. לא זכרתי בכלל שיש לי כתב יד, ואני לא אוהב לכתוב בלי טיוטות, וזה בדיוק מה שעשיתי שם.

וגם הצבועים, החיה, שאמנם מופיעים על כמה צלחות, אבל גם ״ביקשו״ לעצמם מרחב מחיה גדול יותר, ובגלל זה ״הגיעו״ להגדלות זירוקס על הקירות

יובל: אז אם לחזור לשאלה – מה רצית שיקרה שם, או מה רצית להגיד – זה עבר לך בראש תוך כדי עשייה או שפשוט עבדת? ואם לא – עכשיו שהתערוכה עומדת ופתוחה, איפה אתה רואה אותה ברצף של העשייה שלך

להב: מה שיפה בתערוכה, זה שיכולתי לחזור למצב שבו אני לא ״רוצה להגיד״ שום דבר. שאני עושה משהו משוחרר מהצורך להבין את האמירה שלו, גם בזמן העשיייה וגם אחריה.

במובן היותר רחב של הדברים זה קשור אצלי קצת ליחס שלי לשפה, או – יותר נכון – לעניין שלי בשפה. בפשר הדברים ובעיקר באי־הפשר שלהם. במרחב בין מה שאני אומר למה שאתה מבין, כל אני וכל אתה. בכשל של השפה, בחוסר הבהירות שלה דווקא

להב הלוי

להב הלוי. צילום: אמיר פישמן

להב הלוי, צלחות ריקות בבית בנימיני להב הלוי, צלחות ריקות בבית בנימיני

להב: במקום הזה התערוכה הכי מתקשרת לתערוכה שעשיתי ב־2002, ״ימים נוראים״, שנפתחה בדיוק ביום השנה הראשון ל״אסון התאומים״ (מוזר שזה השם של ה־11 בספטמבר בעברית, כל כך טרגדיה יהודית). היא היתה אמנם הרבה יותר פוסטריאלית, אבל עסקה בדיוק באי־הפשר של מה שנראה מובן מאליו. 

זה מקום שמשאיר לצופה מרחב פעולה, מקום להיכנס לתוכו או להכניס מעצמו (ומעצמה כמובן) מה שבא לו. לקבוע בעצמו את מערכת היחסים בינו לבין מה שמולו. זו הרי חירות שאנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו ולו ולה כשאנחנו מעצבים מוצר או אריזה או פוסטר, שם אנחנו רוצים לשלוט לגמרי במה שזה יעשה לצופה/צרכן/משתמש.

ועל הדרך אולי לעוד סדרות של עבודות מהשנתיים האחרונות, שבאמת שייכות לגלריה ולא לעולם העיצוב, על אף שהמופע שלהן הוא גרפי מעיקרו, כמו הסדרה של ההיצ׳קוקים וההגדרות מילון

יובל: אז יש לי שאלה מכיוון אחר – מה גלית אומרת? או בדיאלוג ביניכם, היה משהו שהיא אמרה לך על העשייה שלך שהפתיע אותך? שהאיר לך פינה שלא חשבת עליה? שחידד לך משהו בעשייה שלך?

להב: מה שהיה (וגם יהיה, אני מקווה) כיף בעבודה מול ולצד גלית זה העובדה שבתפיסה שלי היא היתה מלכתחילה כאילו ״הלקוח״, מישהו שאני צריך לפענח איזו דרישה שלו ואז גם להיענות אליה, ולאט לאט דווקא היא שיחררה אותי מה״חווייה״ הזו והפכה יותר לשותף וגורם משחרר, או מאפשר.

בתוך זה היו וישנן כמובן שיחות על תרבות ועל רפרנסים וכל מיני אנקדוטות, מין פינג פונג שכזה. וכמובן הפיצות שהיא מכינה ״פרום סקרץ׳״, שזכיתי לאכול עם משפחתה בערב שישי אחד. על צלחת כמובן.

יובל: יפה! עשה לך חשק לעוד תערוכות או שתחכה להזמנה הבאה שתעניין אותך?

להב: אתה יודע, אני כל הזמן עושה. ״מייצר״, אמרתי בהתחלה, לא ״יוצר״. אני אוהב שזה יוצא החוצה. זה אידיוטי לעשות משהו ושיישאר תקוע אצלך, זה הרי לא תרפיה אצלי. חובבים עושים דברים בשביל תרפיה, אנחנו פשוט עושים כי זה מי שאנחנו, וההדהוד של זה בעולם הוא חלק מהעשייה.

זה אידיוטי לעשות משהו ושיישאר תקוע אצלך, זה הרי לא תרפיה אצלי. חובבים עושים דברים בשביל תרפיה, אנחנו פשוט עושים כי זה מי שאנחנו, וההדהוד של זה בעולם הוא חלק מהעשייה. אני עובד כל הזמן

אני עובד כל הזמן. היתרון של הזמנות שכאלה הוא שהן מתעלות דברים שלא תמיד יש לי כוח לארגן את המסביב שלהם בעצמי, לזה אני מוכרח עוד גורם. יש לי כמה וכמה דברים שתקועים אצלי שנים כי אין לי שום יכולת לאסוף את עצמי ולהביא אותם למקום והזמן בו הם צריכים להתקיים, כי כבר חשבתי עליהם ועכשיו צריך כוח מדרבן להזיז אותם הלאה.

ויכול להיות שבגלל שלא יהיה כוח מדרבן שכזה הם גם לא יקרו אף פעם. אני אהיה הראשון לחשוב שזה בסדר גמור, שלא יהיו קיימים. 

בקיצור, עדיף שיזמינו אותי. שמישהו ידרבן

להב הלוי, צלחות ריקות בבית בנימיני

להב הלוי, צלחות ריקות בבית בנימיני להב הלוי, צלחות ריקות בבית בנימיני

יובל: מה עוד? מה אתה אומר צפוי לנו ב־2021 עם עוד מערכת בחירות ועוד מוטציות? אתה אופטימי?

להב: אני, מרגע שהתחילה הקורונה, נהייתי יותר אופטימי ממה שהייתי לפני זה, ולא תגיד שהייתי איזה פסימיסט נלהב. זה מזמן לנו אי־ודאות, ואי־ודאות היא ערך חשוב בעשייה. אז איפה שכל העולם משתגע, אני דווקא נהנה.

מרגע שהתחילה הקורונה, נהייתי יותר אופטימי ממה שהייתי לפני זה, ולא תגיד שהייתי איזה פסימיסט נלהב. זה מזמן לנו אי־ודאות, ואי־ודאות היא ערך חשוב בעשייה. אז איפה שכל העולם משתגע, אני דווקא נהנה

חסרים לי הישיבה בבתי קולנוע, לראות סרטים על מסך גדול בחושך, והופעות גדולות, פסטיבלים, חו״ל. בדיוק כשהתחלנו לעשות את זה באינטנסיביות, הילדים שלי ואני, באה הקורונה. אנחנו מחזיקים כרטיסים לפרימוורה ברצלונה של יוני הקרוב כאילו זה עומד להתרחש, כמו יוני החולף. אבל למעט זה. תן לי לא לצאת מהבית יותר אף פעם. כבר הייתי בחוץ

יובל: וואלה

להב: זה יהיה יהיר וגם קצת מפגר לנסות לנבא מה צפוי. אם ביבי לא יוחלף עכשיו הוא יוחלף בסיבוב הבא. בסוף כולם הרי מזדקנים ומתים. אפילו אלה שעושים ככל העולה על רוחם. עדיף להצטמצם בעיניי, לחייך אל מי שבא מולך ברחוב ולהושיט יד למישהו שנמצא קרוב אלייך. השאר יבוא או לא יבוא בלי קשר אל כולנו.

אבל יש לי חברה טובה שאומרת משפט נורא יפה – ״הכי כיף״, היא אומרת ״זה להתגעגע לאנשים חיים, כי תמיד אפשר להרים להם טלפון וללכת לפגוש אותם״. זה נשמע סתם, אבל זה המון. כי אנחנו חושבים שהכל יהיה כל הזמן ושאנחנו שולטים בהכל ופתאום בא גל גדול ואנחנו עלולים לגלות שטעינו ויותר אין מה לעשות בנידון.

אז לצלצל ולפגוש. עזוב מערכות בחירות ומוטציות. זה קטן עלינו.

יובל: אהבתי. משהו חשוב נוסף להגיד לפני שנפרדים?

להב: כשהייתי סטודנט בבצלאל היתה חנות תקליטים ליד הבית ספר, פיקדילי. יום אחד הם הביאו מכולה של תקליטים של פרנק זאפה, עשרות אלפים, ואף אחד לא קנה חודשים והכל חנק להם את החנות. אז יום אחד הם תלו שלט שכתבו על סדין, שהיה כתוב עליו – ״קנו זאפה, יא זונות״. זה היה הקמפיין מכירה הכי טוב שראיתי בחיים.

בהשלכה על זה – לכו לראות את התערוכה בניאדם. חבל שהצלחות הריקות יעמדו שם ככה לבד בחושך


צלחות ריקות | להב הלוי
אוצרת: גלית גאון
בית בנימיני, העמל 17, תל אביב
נעילה: 1.4.21

*כוכבית מייצגת שדות חובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden