כל מה שחשוב ויפה
התערוכה הפרעת קשב גלריה אחד העם 9. צילום: לנה גומון
התערוכה הפרעת קשב בגלריה אחד העם 9. מימין: עבודות של שרון בלבן, רן סלוין, שחר מרקוס. צילום: לנה גומון

שרון בלבן: זו שעתם של המסכים, נקודה. יפה ומכוערת גם יחד

שרון בלבן מציגה בגלריה החדשה של סמינר הקיבוצים את העבודה ״הבהוב״, המשלבת משחק בין הגוף לעולם דיגיטלי. כראש המסלול לווידאו במחלקה לאמנויות המסך בצלאל, היא מנתחת את השיבוש שחל בעולם שעבר כולו למפגשים מרחוק

חגית: הי שרון, מה שלומך? את בחופשת סמסטר? (יש דבר כזה בכלל בקורונה?)

שרון: בהחלט יש. אני בחופשת סמסטר, והכל בסדר בסך הכל. עם המועקה הבסיסית שמלווה התקופה

חגית: כמה נכון. ובכל זאת את מצליחה לעשות המון דברים – גם ליצור ולהציג, גם ללמד, בתפקיד ראש המסלול לווידאו במחלקה לאמניות המסך בבצלאל. עם כל העומס ניכר שזו הייתה שנה פוריה עבורך?

שרון: כן תקופה מאוד משמעותית של עשייה למי שהמסך הוא חלק מהיצירה שלו/שלה, בזמן שהכול מתהפך ומשתנה

שרון בלבן בגלריה אחד העם 9

שרון בלבן, ״הבהוב״ בגלריה אחד העם 9

שרון בלבן, ״הבהוב״

צילום: לנה גומון

שרון בלבן בפרויקט ZAZ10TS. צילום: Zdravko Cota

חגית: אפשר לומר (בזהירות) שזו שעתם היפה של המסכים?

שרון: זו שעתם של המסכים, נקודה. יפה ומכוערת גם יחד. אבל אותי המסך מסעיר, הדימוי… הווידאו.. התנועה, הזמן והאופן שהכל מתנקז לתוכו מרתק. כולנו הפכנו לדימוי חי/מת.

אבל אכן הייתה שנה פוריה בכמה מובנים. הצגה של אמנות במרחב הציבורי היא משהו שתמיד מצאתי בו הרבה כח והייתי עסוקה בו. בעידן הזה שהכל יוצא החוצה זה אפילו מתעצם. משהו בעבודה שלי שהוא אינטימי, עובד בצורה מענינת במרחב הציבורי. היו כמה תערוכות משמעותיות במרחב העירוני בשנה האחרונה

חגית: אנחנו מדברות בעקבות התערוכה הקבוצתית ״הפרעות תקשורת״ שאצרה דרורית גור אריה בגלריה החדשה של סמינר הקיבוצים, אחד העם 9. את מציגה יחד עם שחר מרקוס, רן סלוין וליאור תמים. בעבודה שלך יש משחק באצבעות על שלושה מסכים

שרון: בעבודה ״הבהוב״ האצבעות הפכו לנקודות. אני מכניסה ומוציאה אותן לחורים של לוח מתכת מחורר, תעשייתי. כך אני בוחנת מערכים חדשים של הגוף, פירוק והרכבה מחדש של סדר פיזיולוגי. כרית האצבע, שהיא קצה של הגוף, מיוצגת עלי ידי בליטה עגולה מבעד לפח, וההפשטה שלה מגדירה את היד באופן אחר, ומבטלת את המבנה המוכר: שתי ידיים בכל יד חמש אצבעות. תנועת האצבעות במהירות מייצרת הבהוב, תנועה המוכרת מעולמות טכנולוגיים של כיבוי והדלקה

חגית: התערוכה הזו המתינה ארוכות לסוף הסגר. לפני שנדבר עליה, בואי נחזור בזמן ונתחיל מהכי רחוק מכאן – ניו יורק, טיימס סקוור, תחילת הקורונה – תערוכה של וידאו־ארט מבצלאל על מסכי הענק במסגרת ZAZ TS10

שרון בלבן

שרון בלבן. צילום: מ״ל

שרון: בינואר 2020 בדיוק לפני שנה. ידידי בצלאל בניו יורק ערכו ערב גאלה לכבוד מסלול הווידאו במחלקה. במסגרת הארוע אצרתי מיצב וידאו מרובה מסכים בספריית מורגן בניו יורק, שם נערך הארוע. צילי צ׳רני, מנהלת ואוצרת הגלריה, פנתה אליי עם ההצעה להציג שם את הסטודנטים/ות שלנו, מתוך רצון להציג וידאו שנעשה בבית ספר לאמנות בעולם.

זו הייתה הזדמנות מופלאה כמובן, והקורונה שכבר היתה בסביבה היכתה בגדול, העבודות עלו למסף הגדול, אבל הרחוב התרוקן. זה היה מחזה מדהים (גילוי נאות: גם אני הצגתי את העבודות שלי שנה קודם על המסך בטיימס סקוור, אצרה לימיי וואנג)

חגית: אם בעבר חשבנו שנגיע לניו יורק ונראה, היום זה בלתי מעשי. איך את רואה את זה, כאמנית שמציגה ברחבי העולם?

שרון: המצב שהעולם חסום בפנינו לתנועה מאוד מתסכל. יחד עם זאת נפתחו כל כך הרבה דברים, שבעבר רק הגעה פיזית איפשרה מפגש איתם והיום הם אצלי במסך – כמו עבודות וידאו וסרטים שעולים אונליין, שיחות עם אמנים והרבה חומר מדהים שהפך להיות מקוון.

מבחינת הצגת תערוכות דברים נדחו מצד אחד, אבל מצד שני נוצרו הזדמנויות שלא בטוחה שהיו קורות אחרת. לדוגמה, תערוכת ענק של העבודות שלי בוורשה, פולין. העבודות הוצגו בקיץ על מסך של 30 מטר בתחנת רכבת תחתית במרכז העיר. המגבלות החדשות יצרו מצב שווידאו מועצם

birds
קרן אלה, תערוכת המחלקה לאמנויות המסך בצלאל בגלריית ZAZ corner, ניו יורק. צילום: Zdravko Cota

קרן אלה, תערוכת המחלקה לאמנויות המסך בצלאל בגלריית ZAZ corner, ניו יורק. צילום: Zdravko Cota

רז חמד, מחלקה לאמנויות המסך בצלאל בספריית מורגן בניו יורק. צילום: Arnold Bower

רז חמד, המחלקה לאמנויות המסך בצלאל בספריית מורגן בניו יורק. צילום: Arnold Bower

חגית: והכל מרחוק או שהיית שם בקיץ, בין הסגרים?

שרון: הכל מרחוק. הלוואי שיכולתי להיות שם. התערוכה הוצגה בנובמבר.

הזדמנות נוספת יוצאת דופן הייתה יום עיון שבימים אחרים, אין סיכוי שהיה יוצא לפועל. זה היה יום עיון שתכננתי לכבוד הספר המופלא של ברברה לונדון, אוצרת הווידאו המיתולוגית של המומה בניו יורק, ״וידאו ארט 50 השנים הראשונות״. בארוע גם שוחח גון גרטנברג, אוצר הקולנוע הנסיוני לשעבר של המומה. הספר הזה ליווה אותי לאורך הסגר הראשון, ושאלות שענינו אותי הפכו לשיח מרתק איתה אונליין עם הסטודנטים, המרצים והרבה אורחים נפלאים.

אבל שלא תטעי, הלוואי שייגמר כבר ונחזור לשגרה. ונרוויח את מה שזיהינו בתקופה הזו

חגית: נחזור רגע לנובמבר – זה נשמע פרובוקטיבי משהו להשתמש בשם ״פרופגנדה״ בוורשה J ספרי מה הרקע של התערוכה ומה הצגת שם?

שרון: כן. פרופגנדה היא גלריה נהדרת, שאני עובדת איתה כבר מ־2010 (אם כי אז שמה היה אפנדיקס 2). מנהל הגלריה, פאבל סוסנובסקי, אצר יחד עם נעמי אביב הנפלאה ז״ל תערוכה ענקית בוורשה, בשם ״רפסודת המדוזה״ (Raft of the Medusa). כך הכרתי את הגלריה והוזמנתי להציג שם, ומאז עובדים יחד על פרויקטים. לפני כמה שנים הבן הצעיר החל לעבוד עם האב והם שינו את השם לפרופגנדה.

בנובמבר האחרון הצגתי שתי עבודות ביוזמתם, אבל לא בגלריה אלא במרכז העיר כאמור, בתחנת הרכבת. עבודה אחת בשם ״טריומף״ (ניצחון) ועבודה נוספת ״פסטה״. במקביל, בגלריה היה מיצב וידאו עם כמה עבודות

חגית: מרשים. ומה בעבודות?

שרון: שם התערוכה היה Everybody Is Outside Of Their Insides. לדוגמה, בעבודה פסטה, שהיא עבודה מאוד אינטימית, במרכז הפריים יש פסטה בצורת קונכיה, במצב של רטט מתמשך. מצד אחד זה מוצר בנאלי, המצוי בסביבה הביתית. מצד שני הוא מצולם באופן חושני המייצר קשר למיניות נשית ולמשהו אורגני. להציג את זה בגדול, על לוחות שבימים רגילים משמשים לפרסום, היה מהלך מעניין

חגית: מאוד

שרון: העבודה השנייה שהוצגה ברכבת היא טריומף – שבה רואים שיער ארוך מתנפנף מתוך פתח קסדת אופנוע, שעליה מוטבע הלוגו triumph, שמשמעותו המילולית ניצחון. יש שם מעין יצור כלאיים בין אדם למכונה, בין החייתי לאנושי.

העבודה בוחנת דימויים של נשיות בתווך שבין מדוזה המיתולוגית לבין פרסומת מצויה לשמפו. התחבר יפה למסך הפרסום. העבודה הזו הוצגה אז ב־2010 בתערוכה של נעמי אביב, סגירת מעגל יפה, חבל שהיא לא רואה את זה

שרון בלבן בגלריה פרופגנדה, ורשה

שרון בלבן בגלריה פרופגנדה, ורשה. צילום: Zuzanna Głód

שרון בלבן בתחנת הרכבת, ורשה

שרון בלבן בתחנת הרכבת, ורשה. צילום: Zuzanna Głód, באדיבות גלריה פרופגנדה

שרון בלבן בתחנת הרכבת, ורשה

שרון בלבן בתחנת הרכבת, ורשה. צילום: Zuzanna Głód, באדיבות גלריה פרופגנדה

חגית: נכון. ומעניין כמה רלוונטי להציג עבודה מלפני עשור, ובמיוחד ייצוגים של תנועה בתקופה שהתנועה נעצרת. אולי זה הרגע הנכון לבקש שתספרי קצת על עצמך, על הרקע שלך ואיך הגעת לאמנות וידאו?

שרון: אני חיה ועובדת בירושלים, הסטודיו שלי בתלפיות. אמא לשלושה ילדים, והזמן מתחלק ביניהם לסטודיו ולבצלאל. אני בוגרת בצלאל והאנטר קולג׳ בניו־יורק. במהלך הלימודים שלי במחלקה לצילום בבצלאל בסוף שנות ה־90, אמי הביאה לי ציוד צילום שפורק ממעבדה שפעלה במקום עבודתה – היא עבדה באו״ם בארמון הנציב.

האוצר המשמעותי ביותר עבורי היה ארגז של ניירות צילום פולארויד שחור־לבן שפג תוקפם. המיידיות של הפולארויד משכה אותי, ויצרתי גוף עבודה ניסיוני עם אוביקטים שמצאתי בסביבה הקרובה אליי. יצרתי איתם מערכים פיסוליים ופעולות שונות בעיקר עם הגוף שלי. חשבתי שמצאתי את עצמי בצילום סטילס, שתמיד היה קפוא מדי בשבילי, אבל יגאל שם טוב, שהיה אז ראש המחלקה, הציע לשחזר את הפעולות בווידאו… וזהו, הסטילס נגמר מבחינתי

חגית: בעבודות שלך יש מינימליזם בווידאו. אני חושבת שאת מעדיפה להשאיר הרבה לדמיון ולהשלמה בראש של הצופה. כלומר – פחות נרטיב ויותר דימוי, לעתים מפורש ולעתים יותר מופשט

שרון: הנרטיב מתממש באופן אחר בעבודה, אבל הדימוי במרכז, באופן שאני יכולה עם הווידאו להתבונן על האופן שבו הסביבה הביתית, הגוף הנשי ומוצרי צריכה מגדירים אותנו

חגית: יוצאת דופן העבודה החדשה ״הבהוב״ שמוצגת בגלריה הצעירה והטרייה של סמינר הקיבוצים. היא עבודה גרפית יותר?

שרון: יש בה משהו מאוד גרפי, יש לי חולשה לנקודות. הגרפיות היא כלי לבחון כמה רעיונות שמעסיקים אותי

חגית: את וקוסאמה 🙂

שרון: לגמרי J

חגית: תסבירי מה קורה שם?

שרון: אני עוסקת במתח שבין הדיגיטלי והאנלוגי. בעבודה זו מתקיים הבהוב דיגיטלי ״ידני״. הבהוב לרוב נועד לבטא תפקוד on/off, תקין לא תקין, נטען ריק וכו׳. בנוסף הוא מזכיר את עולמות המורס והשדרים.

החדרת אצבעות לחורים במתכת הקרה, מייצרת מתח בין ניכור מכני למגע חם ואנושי, היא חסרת תוחלת ומשמעות. מאידך החדרת אצבע בתוך חור היא גם בעלת משמעות מינית, באצבעות מתקיימת מהות פאלית, וכרית האצבע מזכירה מעין פטמה. פעולה בנאלית ופשוטה של הכנסה והוצאה של גוף לפתח מתמצת בתוכה מערכים ומנגנונים מכניים ואנושיים בסיסיים

חגית: עולם ומלואו! ואני חשבתי שזו עבודה דיגיטלית לגמרי. טוב, עכשיו אני עוד יותר סקרנית…

שרון: יש משהו מאוד משחקי בעבודה, כשהקצה של הגוף מנותק ממנו בגלל המיסוך של הלוח המחורר קורה משהו מאוד חזק. אז יכולתי להפר את המבנה הבסיסי של חמש אצבעות, פתאום לראות שש או שבע אצבעות צמודות יוצר תחושה מטרידה, כמו מום מלידה. זו הפרה של סדר. וזה יצר דימוי שמשך אותי מאוד. זו עבודה שהולכת על הקצה מבחינת האינפנטיליות שלה J שמחתי שדרורית זיהתה הכוח שלה

חגית: מה הדבר הבא, על מה את עובדת כעת?

שרון: יש תכנית מאוד מרגשת לאביב, לאצור בשיתוף המחלקה לאמנויות המסך בבצלאל, לאה מאוס מקבוצת סלמנקה ושגרירות ליטא – תערוכה של הקולנוען הנסיוני ג׳ונאס מיקאס במרכז המדיה מעמותה. לצד זה יהיה יום עיון על יצירתו ומורשתו. בינתיים אני מציגה במוזאון ישראל עבודה בתערוכה ״נופי גוף״ שאוצרת עדינה קמיאן קשדן ואני עובדת על גוף עבודות חדש, שמקווה להציג בקרוב

התערוכה הפרעת קשב גלריה אחד העם 9

התערוכה הפרעת קשב, גלריה אחד העם 9. צילום: לנה גומון

חגית: את חושבת שהאופטימיות שלך ״עוברת מסך״, ומפיחה מוטיבציה בסטודנטים שלך?

שרון: אני מקווה מאוד. לפי שבוע ההגשות שהיה לאחרונה התחושה היא שכן. הסטודנטים, שנפגעו מאוד קשה מהמשבר, עוברים תהליכים משמעותיים ויוצרים/ות עבודות מעוררות השראה.

יחד עם הבנה והכלה של המצב הקשה שלהם.ן. וסיוע למי שצריך מטעם האקדמיה, אני דורשת מהם עבודה משמעותית, לא מוותרת להם, ודוחפת אותם לזהות את הכח שיש להם כיוצרים בווידאו, במיוחד עכשיו. ועדיין אני מאוד מתגעגעת לפגוש אותם בכיתה 🙁 ולראות את העבודות שלהם בחלל הממשי

חגית: חשוב. אני מקווה שהכול יחזור ועוד נצליח לשכוח את השיבוש הזה. תודה שרון, בהצלחה

שרון: תודה חגית. מקווה שניפגש בקרוב מחוץ למסך!


הפרעת תקשורת
אוצרת: דרורית גור אריה
משתתפים: שרון בלבן, ליאור תמים, שחר מרקוס, רן סלוין
גלריה אחד העם 9, המחלקה לאמנות סמינר הקיבוצים
שיח גלריה: שבת, 6.3, בשעה 12:30
נעילה:8.3.21

*כוכבית מייצגת שדות חובה

תגובה אחת

  1. שושי

    בשבילי וידיאו חוצות הוא פוגעני. סוג גרוע במיוחד של זיהום אור

Comments are closed.

הוסיפו תגובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden