כל מה שחשוב ויפה
מתוך התערוכה ״מה יגידו השכנים״ במוזיאון העיר חיפה. איור: אופק אפלבאום
מתוך התערוכה ״מה יגידו השכנים״ במוזיאון העיר חיפה. איור: אופק אפלבאום

מגלים אוצרות // עינבר דרור לקס

עינבר דרור לקס, אוצרת מוזיאון העיר חיפה, שואפת לחבר בין העיר לאמנות ובין קהילות למרחב המוזיאלי. תערוכת החלומות שלה תנוע במרחב הפוליטי של ערים מעורבות ושסועות, מברלין וניקוסיה ועד בלפסט וירושלים

הפעם הראשונה

במקביל ללימודי תואר שני באוניברסיטת תל אביב התחלתי לעבוד כעוזרת מחקר עם האוצר ד״ר סורין הלר. הוא הכיר לי את אחורי הקלעים של עולם האמנות ודחף אותי לפתח את עצמי כאוצרת. במשך שש שנים עבדתי איתו כאוצרת משנה על פרויקטים שונים ומגוונים, בחללים מוזיאליים ועירוניים, ופיתחתי את דרכי כאוצרת עצמאית.

התערוכה המוזיאלית הראשונה שאצרתי הייתה ״קשר דם״ של האמנית מאיה אטון, במוזיאון ינקו דאדא בעין הוד ב־2007. התערוכה עסקה בגבולות שבין מערכות אורגניות, ביולוגיות ומלאכותיות, בעידן שבו המרחב האקולוגי נהרס על ידי האדם; שבו השיבוט והשכפול הפכו לחלק ממשי במדע, ומחלות קטלניות וחשוכות מרפא משבשות את מבנה התא האנושי. מאיה העמידה בפני הצופים בתערוכה שאלה טעונה – האם ניתן להגדיר את הגבול בין האנושי ללא אנושי, בין הנורמלי לסוטה – בין ד״ר פרנקנשטיין למפלצת, היצור שיצר? התערוכה נבנתה מתוך דיאלוג ארוך ומורכב בינינו, ועד היום זה המודל שלי לעבודה עם יוצרים.

״מה יגידו השכנים״ מוזיאון העיר חיפה. צילומים: יפעת אשכנזי

הרשימות הורודות קיר תצוגה בתערוכה מה יגידו השכנים

התחנה האחרונה

התערוכה ״מה יגידו השכנים? חיים קוויריים בחיפה, 1932 – 2007״ נפתחה במוזיאון העיר חיפה בסוף השבוע שעבר, עם היציאה מהסגר האחרון. אצרתי אותה יחד עם דותן ברום, עדי סדקה ויואב זריצקי, כחלק מפרויקט ההיסטוריה הגאה החיפאית. התערוכה, שעליה עבדנו במשך שנתיים, משקפת את רסיסי החיים המורכבים והסבוכים, המגוונים והעשירים של קהילת הלהטב״ק בחיפה, כחלק בלתי נפרד מסיפורה של העיר.

זוהי תערוכה מוזיאלית ראשונה מסוגה בישראל, שמוקדשת להיסטוריה הגאה. היא מציעה נקודת מבט ראשונית ועדכנית על ההיסטוריה של מיעוטים מיניים ומגדריים. הסיפור שביקשנו לספר בתערוכה אינו יציאה מחושך לאור, כזה המתחיל בדיכוי ומסתיים בהפצעת הקשת מבין העננים.

זוהי תערוכה מוזיאלית ראשונה מסוגה בישראל, שמוקדשת להיסטוריה הגאה. היא מציעה נקודת מבט ראשונית ועדכנית על ההיסטוריה של מיעוטים מיניים ומגדריים. הסיפור שביקשנו לספר בתערוכה אינו יציאה מחושך לאור, כזה המתחיל בדיכוי ומסתיים בהפצעת הקשת מבין העננים

שאפנו לצייר תמונה היסטורית מורכבת, רצופה דיכוי, אלימות, מאבק והתנגדות, לצד יצירה, שותפוּת גורל, חברוּת, אהבה והצלחה. תמונה מעין זו חושפת את תפקידם החברתי של השחקנים ההיסטוריים בקהילה, גם לפני עידן היציאה מהארון, ואינה מתעלמת מהמחירים ומהמורכבויות של עידן הקבלה היחסית שבו אנו חיים וחיות היום.

התערוכה הזו, בדומה לתערוכות אחרות שאצרתי בעשור האחרון, מאז שהתמניתי לאוצרת הראשית של מוזיאון העיר בחיפה, משקפת את האג׳נדה המוזיאלית שפיתחתי במוזיאון. ההבנה שמוזיאון לתולדות עיר, ובוודאי מוזיאון בעיר מזרח תיכונית ועיר מעורבת בישראל, חייב לקחת בחשבון את המרכיבים הייחודיים רק לו: המרחב העוטף אותו, מיקומו הגיאוגרפי, המבנה הפיזי, המרקם האנושי בעבר ובהווה וכו׳. מה שנכון למוזיאון העיר בחיפה אינו תקף למוזיאון עיר בעיר אחרת.

עינבר דרור לקס

עינבר דרור לקס. צילום: ראודה גנאים

דרורה שפיץ בתערוכה בוסתן כיאט.

דרורה שפיץ בתערוכה בוסתן כיאט. צילום: סטס קורולוב

דגל שחור בעיר אדומה. צילום: סטס קורולוב

דגל שחור בעיר אדומה. צילום: סטס קורולוב

מתוך הבנה של אמת טריוויאלית זו, ומתוך הכרה שהעיר ותושביה הם הגורם המרכזי לזהות המוזיאון, התערוכות שמוצגות בו הן פרי עבודה משותפת עם תושבי ותושבות העיר, בהווה ובעבר. נציגים רשמיים ולא רשמיים של העיר, אקטיביסטים.יות, אמניות.ים, אדריכלים.ות, יוצרים.יות וא.נשי רוח חיפאים צעירים ומבוגרים, נשים וגברים, בני לאומים ותרבויות שונות.

המודל האוצרותי של התערוכות מושתת על אוצרוּת שיתופית, שמאפשרת גישה פלורליסטית וכוללת מגוון של השקפות בתוך תערוכה אחת. המנעד הרחב של נקודות המבט בתערוכות מציע התבוננות רחבה ועשירה, המכילה את הזיכרונות הרבגוניים של הקהילות החיות בחיפה, בעבר ובהווה.

האוצרוּת המשותפת מבטאת את תפקידו של מוזיאון העיר, כמרחב לא.נשים ולקהילות בעלי ובעלות זהויות שונות ומגוונות בעיר חיפה, שאינם בהכרח מבטאים עמדות הגמוניות ואחידות

האוצרוּת המשותפת מבטאת את תפקידו של מוזיאון העיר, כמרחב לא.נשים ולקהילות בעלי ובעלות זהויות שונות ומגוונות בעיר חיפה, שאינם בהכרח מבטאים עמדות הגמוניות ואחידות.

הפעולה האוצרותית משקפת את מטרת המוזיאון, להניע ולקדם שיח העוסק בעיר ובעירוניות כמושא לחקירה ולהתוודע לאופנים השונים בהם סוגיות תרבויות, חברתיות ופוליטיות נוצרות ופועלות במרחב העירוני. המוזיאון מעודד חשיבה ביקורתית ומעלה שאלות על סוגיות מרכזיות בחיי המבקר בתוך עולם משתנה באופן תמידי.

 מתוך התערוכה 1948 במוזיאון העיר חיפה

מתוך התערוכה 1948 במוזיאון העיר חיפה. צילום: סטס קורולוב

מכל מלמדיי השכלתי

כמעט בכל פעם שאני נכנסת למוזיאון או לגלריה אני לומדת על אוצרות, על תרבות, אמנות ועל יחס לקהל ולקהילה. לפעמים אני לומדת מה נכון לעשות ולפעמים אני לומדת מה לא עובד, אבל אני תמיד במצב של למידה.

אחת התערוכות שהשאירו בי רושם עז, עוד כשהייתי סטודנטית לתואר ראשון, הייתה ״עבודה עברית: אמנות ישראלית משנות העשרים ועד שנות ה־90״, שאצרה גליה בר אור במשכן לאמנות בעין חרוד ב־1998. התערוכה חרגה מקאנון האמנות הישראלית המקובל, והדגישה את הקשר בין שאלות חברתיות ונושאים פוליטיים שמסגרתם נוצרה האמנות.

זו הייתה תערוכה מרתקת, והיא גרמה לי להבין את כוחה העצום של הנגיעה האוצרותית, כמו גם את היכולת שלה לעורר מודעות לנושאים טעונים ומורכבים גם בתוך תערוכה היסטורית. התערוכה הזו שימשה אותי כנקודת מוצא לשאול שאלות ולחפש אחר דרכים להפגיש בין אמנות ותרבות לבין היסטוריה, חברה ופוליטיקה.

birds

תערוכה נוספת שנחרטה בזיכרוני הייתה התערוכה של יהושע נוישטיין ״שלום בית, בני ברק, מיצב, 1999״ שאצרה וונדי שפיר במוזיאון הרצליה בשנת 2000. מאסה של אפר כיסתה את רצפת המוזיאון בצורת מפת העיר בני ברק ומן התקרה השתלשלה נברשת קריסטל אדירת מימדים, נוגעת לא נוגעת בעיר האפר.

אני זוכרת את החוויה המטלטלת הזאת מול היצירה, מוצפת ברגשות כל כך חזקים, כשאני הולכת בין הרווחים הריקים של המסה האפורה של הרחובות ושואלת את עצמי איך לעזאזל הוא ידע לשים את המרחק המדויק בין הנברשת לעיר האפר? הלב פעם בחוזקה והוצפתי ברגשות כל כך עזים, המחשבות על שואה וליל הבדולח, על המציאות הישראלית המורכבת והארעית, על מלחמות והשמדה ופתאום מצאתי את עצמי עומדת ובוכה באמצע החלל. זו לא הייתה הפעם האחרונה שבכיתי בתערוכה.

תערוכת החלומות 

במסגרת הדוקטורט שלי במחלקה לאמנויות באוניברסיטת בן גוריון בנגב, אני חוקרת מוזיאוני עיר בערים שחוו סכסוכים אתניים, דתיים ולאומיים – כמו דרי ובלפסט בצפון אירלנד, ניקוסיה, ברלין, בירות, סרייבו, ברודה (שמוכרת גם כוואדודארה) בהודו, מונטריאול, ירושלים, חיפה ועוד. הייתי רוצה לאצור תערוכה רחבת היקף בשיתוף מספר מוזיאוני עיר, שתעסוק בנקודת המגע והאינטראקציה בין הקהילות השונות בערים אלו במרחב העירוני.

אני עובדת על תערוכה שתוקדש לזמר מייק ברנט, שגדל בחיפה. אחד המגה־סטארים הגדולים שצמחו בישראל, אני שואפת לאצור תערוכה מוזיאלית בסדר גודל של תערוכות שנעשו לאגדות מוזיקה בחו״ל

בקרוב אצלך

כמו להרבה אוצרות במוזיאונים בעולם ובארץ, גם לי הייתה תוכנית סדורה לשנים הבאות ואז באה הקורונה ואילצה אותנו לבחון מחדש את הפעילות שלנו, את המציאות הרב־ממדית במרחב הממשי ובמרחב הדיגיטלי. דווקא בתקופה הזו שגוררת בחינה מחודשת והסתכלות פנימה, נוצרה לנו הזדמנות לחשוב מחדש על משמעותו של מוזיאון העיר ואחריותו התרבותית והחברתית בעידן הפייק־ניוז הדיגיטלי.

בחודשים האחרונים אנחנו עסוקות (כל צוות מוזיאון העיר, האוצרות, מנהלות מחלקת חינוך ותוכן, מעצבות ואנשי מדיה דיגיטלית) ביצירה משותפת של התערוכות הבאות. עם כל האי־ודאות מה צופן לנו העתיד, זו גם התרגשות גדולה והזדמנות לקחת את הזמן, ולפתח תערוכות עומק על מגוון נושאים שאנחנו מאמינות שזה הזמן שלהן.

בין התערוכות המתוכננות אני עובדת על תערוכה שתוקדש לזמר הבינלאומי מייק ברנט, תוך התמקדות בשנות חייו בחיפה, העיר בה גדל, התפתח מוזיקלית, והשנים בהם התגלה ופרץ את פריצת הדרך הראשונה שלו. התערוכה המתוכננת מבוססת על פריטים רבים מהאוסף המשפחתי של צביקה ברנד, אחיו של הזמר, שתרם את הפריטים לאוסף המוזיאון. למרות הקריירה הקצרה של ברנט, הוא נחשב עד היום לאחד המגה־סטארים הגדולים שצמחו בישראל, אני שואפת לאצור תערוכה מוזיאלית בסדר גודל של תערוכות שנעשו לאגדות מוזיקה בחו״ל.


רוצה להשתתף במדור? שלחו לנו מייל לכתובת [email protected]fl.co.il
לקריאת כל המדורים לחצו כאן

*כוכבית מייצגת שדות חובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden