כל מה שחשוב ויפה
מארק יאשאייב, הגלריה בשער העמקים
מארק יאשאייב, הגלריה בשער העמקים

מארק יאשאייב: להוציא את הסטודיו מהסטודיו

בתערוכת יחיד בגלריה בשער העמקים מארק יאשאייב עוסק בעבר הקיבוצי והארכיאולוגי של הישוב, ויוצר מרחב שהוא בין הצבה לצילום וצילום שהוא הצבה. ״אני אומר שאני צלם, אבל זה רק כדי לא להתחיל להסתבך בהגדרות״

יובל: הי מארק, בוקר טוב. מה שלומך בימים אלו של פוסט סגר שלישי?

מארק: בוקר טוב, אני בסדר, מנסה לתמרן בין הסטודיו לחיים האמיתיים, מזל שחזרו הגנים

יובל: כן… איך עברה עליך השנה האחרונה של הקורונה?

מארק: זה מורכב, נע בין העניין הכלכלי לעניין האישי. בסגר הראשון פרחנו והייתה הרגשה טובה, כאילו משהו עצר את המרוץ, הייתה בזה ברכה מסויימת, של נשימה ומחשבה מחודשת. אחרי זה העניין נהיה קצת יותר מורכב כששני אמנים נמצאים בבית עם ילד קטן, יש מאבקים על זמן פנוי על ה״אני״, אבל משתדלים לאזן

יובל: זו בהחלט הייתה שנה לא פשוטה ומוזרה, באנדרסטייטמנט. והנה, משהו טוב: תערוכה חדשה, ״אבן קלע אבן חן״ בגלריה בשער העמקים. ספר מה אתה מציג שם

מארק: אני מציג צילום והקרנה של שקפוית ואינסטליישן קיר גדול. המהלכים הם מהלכים שבין צילום לפיסול, והמחשבה בתערוכה נעה בין העבר הקיבוצי של המקום לעבר הארכיאולוגי שלו ועל המאבקים בהם, אם זה המאבק על הנרטיב, בין חפצי הארכיאולוגיה שנמצאו בחפירות בקיבוץ ונשארו שם, לאלה שנלקחו על ידי רשות העתיקות.

מאבק היא מילה מעניינת אותי, וזה בא לידי ביטוי בתערוכה: מאבק בין אידיאולוגיות ישנות שמתעוררות לחיים בזמנים שלנו; מאבק בין החומרים הפיזיים שקיימים בעבודות

מארק יאשאייב

מארק יאשאייב. צילום: לירון אראל

יובל: יש לי כמה שאלות לגבי זה אבל ספר רגע על תהליך העבודה, ומאיפה בכלל הגיע הרעיון לתערוכה

מארק: תהליך העבודה שלי מתבסס על דימויים: לרוב אלה דימויים שאני צילמתי בשלב כזה או אחר בחיי, או שאפילו צילמתי לתערוכה. השלב הבא הוא לבחור דימוי שמעניין אותי להתעסק בו בהקשר של תערוכה, ואז מתחילה מלאכת הקראפט, כמו שאני קורא לזה, שהדימוי יוצא מהתפקיד שלו והופך להיות חומר; הופך להיות אוביקט שסביבו ובעזרתו אני בונה את החלל ה״אלטרנטיבי״ שלי.

בכל פעם שאני מתחיל תערוכה אין לי מושג מה הולך להיות בה, אני מסוג האמנים שאוצרים נורא מתקשים לעבוד איתם. אני רק יודע את הנושאים שמעניינים אותי אבל אין עבודות קונקרטיות: יש חומר, והחומר הזה מתחיל לנוע אצלי במחשבות

בכל פעם שאני מתחיל תערוכה אין לי מושג מה הולך להיות בה, אני מסוג האמנים שאוצרים נורא מתקשים לעבוד איתם. אני רק יודע את הנושאים שמעניינים אותי אבל אין עבודות קונקרטיות: יש חומר, והחומר הזה מתחיל לנוע אצלי במחשבות

יובל: אני דווקא הכי אוהב את התערוכות שאני לא יודע מה הולך לצאת מהן. החוכמה היא לדעת עם מי לעבוד ולסמוך עליו

מארק: יכול להיות שאוצרים/ות מסויימים חשוב להם לדעת כדי למנוע ״פדיחות״ כאלה או אחרות. בכל זאת זה הימור

יובל: נכון. אבל אם כישלון שיהיה לפחות כישלון מפואר

מארק: 🙂 לא הכל מפואר

בכל אופן, כהאוצרת רות אופנהיים הציעה לי להתחיל לחשוב על תערוכה בגלריה, התחלתי קצת לחקור וגיליתי שיש מוזאון לעתיקות בתוך הקיבוץ שרב האנשים לא היו בו מעולם. אז הלכתי לבקר

יובל: ומה גילית? מה משך אותך בו?

מארק: ההזנחה שלו. זה חדרון קטן ששומר עליו הבן של הארכיאולוג, שהוא כבר מאוד מבוגר; מקום שאף אחד לא מתעניין בו, עם מעט פריטים ורובם לא ״חשובים״ כי החשובים נלקחו על ידי רשות העתיקות להציג אותם במקומות אחרים. העבר שם לא מעניין אף אחד, וזה מה שעניין אותי. נורא רציתי להחיות אותו, להחזיר לו את הכבוד שנלקח ממנו

מארק יאשאייב, הגלריה בשער העמקים מארק יאשאייב, הגלריה בשער העמקים

birds

יובל: אז יש מוזיאון לעתיקות, מה עכשיו? איך מתקדמים מפה?

מארק: מדברים עם הבן של הארכיאולוג, מצלמים במוזאון, מתחילים לעבוד עם דימויים שצילמתי במוזאון וגם אלה שצילמתי במאגר מים עתיק באיזור של החפירות הארכיאולוגיות ולבנות סיפור. מדפיסים, מדביקים בסטודיו, אוספים אוביקטים קשורים ויזואלית או רעיונית לנושאים, אוביקטים שיבנו סיפור

יובל: אז יש לי שאלה גם לגבי התערוכה הזו וגם בהמשך לתערוכות קודמות שלך – עד כמה זה אינטואיציה וכמה זה מחושב (לא באחוזים כמובן)? כמה זה מתוכנן וכמה אתה גם מופתע מהתוצאה? מתי אתה אומר זהו, זה טוב, זה מה שאני רוצה?

זאת עבודה אינטנסיבית של מבט ושל השהיית המבט מול מה שמולך, האוביקטים שמולך, סוג של מדיטציה, סידור מחדש שוב ושוב עד שאתה מגיע לנקודה שאין לאן להמשיך

מארק: תשמע, יש פה גם מזה וגם מזה. יש דברים מחושבים כמו איזה חומרים מעניינים אותי אפילו מבחינה ויזואלית: צריך להבין צילום, צריך להבין מה מצטלם נכון, תהליך של עבודה בסטודיו יכול לקחת כמה חודשים פר עבודה. זאת עבודה אינטנסיבית של מבט ושל השהיית המבט מול מה שמולך, האוביקטים שמולך, סוג של מדיטציה, סידור מחדש שוב ושוב עד שאתה מגיע לנקודה שאין לאן להמשיך; סוג של שחמט, חידה שצריך לפצח. יש המון אינטואיציה אבל גם המון ידע ומידע שנמצא בראש, תקדימים התייחסויות לזרמים כאלה ואחרים

יובל: אם אתה מסתכל על תחילת הדרך שלך, מוויצו והתואר השני בבצלאל, דרך התערוכה של פרס פרסר במוזיאון תל אביב, ועד התערוכה הנוכחית: איפה אתה רואה בה משהו אחר, חדש, שונה (אם בכלל) ואיפה אתה מזהה בה את היסודות של השפה האישית שלך מפעם?

מארק: השינוי העיקרי הוא שאפשרתי לעצמי להוציא את הסטודיו מהסטודיו: אפשרתי לעצמי להציג משהו שהוא לא תצלום בסופו של דבר, שהוא לא דו־ממד על הקיר, אלא תהליך מחשבתי פיזי וחומרי שנמצא בחלל תצוגה.

צל עצמי, 2016, מתוך התערוכה במוזיאון תל אביב

צל עצמי, 2016, מתוך התערוכה במוזיאון תל אביב

ללא כותרת (ארקדי), 2016

ללא כותרת (ארקדי), 2016, מתוך התערוכה במוזיאון תל אביב

מארק: לקח לי זמן להוציא את האוביקטים מתוך הדימוי ולהניח אותם בחלל כפיסול פר־אקסלנס; לקח לי זמן להבין שאני יכול לעשות את זה, סוג של אישור לעצמי שאני כבר ״יודע״ לעשות את זה גם

יובל: מעניין. אני לא חושב שמי שלא מכיר את העבודות שלך ויראה את העבודות בגלריה יחשוב שהאמן הוא צלם… לא שזה משנה

מארק: כשאנשים בקיבוץ ראו אותי ובשיחה אמרתי שאני הולך להציג בגלריה הם רצו לדעת מה אני עושה, אז אמרתי שאני צלם. אבל זה רק כדי לא להתחיל להסתבך בהגדרות

יובל: אז אם לחזור למה שאמרת בהתחלה, המאבק בין החומרים ובין אידיאולוגיות נוכח גם בפרקטיקה שלך? או שאתה חי איתה בשלום ועושה את מה שמעניין אותך ומקווה לטוב…

מארק: אתה יכול להרחיב?

יובל: בטח. אם הצורך להגדיר את מה שאתה עושה – צילום, אמנות, פיסול, קראפט – מעסיק אותך, אתה נאבק בו, או שאתה פשוט עושה את מה שמעניין אותך?

מארק: אני לא נאבק בו. אני עושה את מה שאני עושה. אני נאבק בהגדרה של להיות אמן. אני לא אוהב את ההגדרה הזאת, כלומר שאני אמן, שאני צריך לעשות אמנות, לקום בבוקר ולעשות אמנות.

אני עושה את מה שאני עושה. אני נאבק בהגדרה של להיות אמן. אני לא אוהב את ההגדרה הזאת, כלומר שאני אמן, שאני צריך לעשות אמנות, לקום בבוקר ולעשות אמנות

פעם דיברתי על זה עם ערן נווה שלמד איתי בתואר השני בבצלאל. אמרתי לו שאני לא רוצה לעשות אמנות וזה לא מעניין אותי, אני רוצה לעשות את מה שאני אוהב לעשות; לרתך לבנות, לנסר, לשפץ רכב אספנות (יש לי אחד), והוא אמר לי את אחד הדברים היפים שאמרו לי: ״אז תעשה את זה. מה שאתה עושה ורוצה לעשות זה כל מה שאמנות רוצה להיות והיא לא״

יובל: אהבתי. מה עוד? משהו חשוב נוסף להגיד לפני שמסיימים?

מארק: אולי שהמהפכה הסוציאליסטית תנצח? ויוה קומוניזם? משהו בסגנון נראה לי

יובל: לא הייתי בונה על זה אבל מותר לקוות…


אבן קלע אבן חן | מארק יאשאייב
אוצרת: רות אופנהיים
גלריה העמקים, קיבוץ שער העמקים
נעילה: 22.5

*כוכבית מייצגת שדות חובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden