רותם עמיצור: ציור הוא דלת לאינסוף

חגית: הי רותם, מה שלומך? ברכות על התערוכה ״קוביה הונגרית״ בגלריה רוטשילד אמנות. קוביה הונגרית? באמת?

רותם: כן, האמת שהקרדיט לכותרת מגיע לעידו מרקוס, חבר, צייר עמית ושכן לסטודיו – הוא חשב על השם. אלמנט המשחקיות, הצבעים שמתקבצים יחד לקבוצות, ועצם הצורה של הקוביה… דברים שחוזרים הרבה בעבודה שלי

חגית: את ממשיכה בטכניקה הייחודית שלך מזה שנים – ציור כמעט־קלאסי באמצעות חיתוכי נייר. אבל מכיוון שלא כולם מכירים אותך, תוכלי לתת קצת רקע – איך הגעת לזה?

רותם: בראש שלי קולאז׳ וציור זאת אותה מילה. קולאז׳ מבחינתי הוא פשוט ציור ״יבש״. אבל המשיכה לקולאז׳ באמת התחילה אצלי בגיל מוקדם. זוכרת את עצמי בתור ילדה מפרקת ומרכיבה מחדש כל מיני דימויים. כשהחתיכות שמהן נבנה הדימוי ברורות ופשוטות זה מסדר משהו גם בראש

רותם עמיצור. צילום: מור אלנקווה

חגית: למדת ציור פיגורטיבי – וזה עדיין ניכר באופי העבודות שלך

רותם: האמת שזה מרגיש שאף פעם לא עברתי לקולאז׳, כי באיזשהו מקום תמיד היה לי מאד טבעי לצייר באמצעות ניירות. יש סיפור מצחיק קצת בהקשר הזה – לפני הבחינות לסדנה לציור בירושלים, דיברתי עם המזכירה של בית הספר הסדנה של ישראל הרשברג, והיא ביקשה שאביא 20־30 רישומים לראיון עם ישראל. אמרתי לה ״אין לי רישומים״, אז היא אמרה לי להכין אותם לקראת המועד.

במשך שלושה שבועות הסתובבתי בבית ועשיתי כל מיני רישומים. אבל בסוף, במשך כל הראיון ישראל דיבר אך ורק על הקולאז׳ים שהבאתי איתי. אז בעצם התקבלתי עם קולאז׳ים J

למדתי ארבע שנים בסדנה. התעמקתי בשפה של הציור (בתקופה ההיא בעיקר בשמן). כמה שנים כבר מחוץ ללימודים, פגשתי צילום שהיווה השראה מאד גדולה לאיך שאני עובדת היום עם הקולאז׳. בספר על הצייר ג׳ורג׳ בראק ראיתי תצלום שלו עומד ליד כן ציור ועל הכן ניצב ציור שלו בתהליך, שמורכב מ־7-8־צבעים. למטה, מתחת לציור, עמדו 7-8 מיכלי צבע, ובכל מיכל היו מכחולים בגדלים שונים.

הצילום הזה שינה לי את התפיסה והוביל אותי להבנה של שני דברים עיקריים: הראשון הוא שבראק ערבב את הצבעים שלו מראש – מה שנתן לו את האפשרות להתעמק בבנייה של קומפוזיציה וצורה יותר לעומק; והשני – התצלום הזה חיזק הבנה קודמת שלי, שבבסיס של ציורים גדולים מהעבר נמצא מספר מוגבל של צבעים, שעובדים יחד באופן מופתי, ושמערכת יחסים צבעונית לא צריכה להיות מורכבת ממספר רב של צבעים. מאותו רגע הבנתי שאם בראק עשה את זה בצבעי שמן אני יכולה לעבוד ככה בקולאז׳

חגית: אז הנושא של קוביה – או קוביזם, אפרופו בראק – שוכן בתשתית הציורים?

רותם: כן. זה הולך עוד אחורה, לסזאן, שדיבר על זה שהמציאות מורכבת מצורות הכי פשוטות, וממנו כמובן נולדו הקוביסטים. באופן כללי כשאני מציירת השאיפה היא לפשט את הדברים כמה שיותר. קצת כמו בגן, שבונים בית עם קוביות של עץ.

עוד מחשבה שקשורה לקוביה – הציור הדו־מימדי הוא פאה אחת מתוך קוביה – כמו במת תאטרון. הנטייה היא להגזים את המיקום של כל דבר. אם משהו נמצא מקדימה אז להביא אותו מאד קדימה, ואם משהו מאחור אז שהדברים מקדימה יסתירו אותו. אני ממש מדמיינת את הבמה הזאת תוך כדי ציור

חגית: גם למאטיס הייתה תקופה של חיתוכי נייר. אני תמיד מרגישה שאת מתכתבת עם סזאן ומאטיס, יותר מבראק והקוביסטים

רותם: מאטיס וסזאן הם חברים קרובים שלי. והאמת שהציורים שאני הכי אוהבת של בראק הם דווקא לא מהתקופה הקוביסטית שלו, כשהוא ופיקאסו עבדו זה לצד זה, אלא ציורים פחות מוכרים שלו, שהוא עשה בהמשך. כל מיני סצנות אינטימיות של טבע דומם.

בראק התייחס לחפצים שהוא צייר כבעלי אופי ונשמה משל עצמם. ממש כמו ישויות עצמאיות, הרבה פעמים גם עם חוש הומור פנימי. כשזיהיתי את זה אצלו זה מאד השפיע עליי

העבודה מהתבוננות היא הכי מסקרנת בעיני. המציאות סביבנו כל כך מסתורית ובלתי ניתנת לתפיסה. העובדה שהמציאות כל הזמן זזה ומשתנה מולי תוך כדי ציור רק מוסיפה להתרגשות ולתחושה של חוסר שליטה, וזה מוביל להתמסרות טוטלית לעבודה

חגית: עדיין, את עובדת בגישת הציור הקלאסי – מהתבוננות?

רותם: העבודה מהתבוננות היא הכי מסקרנת בעיני. המציאות סביבנו כל כך מסתורית ובלתי ניתנת לתפיסה. העובדה שהמציאות כל הזמן זזה ומשתנה מולי תוך כדי ציור רק מוסיפה להתרגשות ולתחושה של חוסר שליטה, וזה מוביל להתמסרות טוטלית לעבודה. כמובן שבאיזשהו שלב גם הציור הופך להיות מציאות חדשה בפני עצמו, ואז יש הקשבה סימולטנית לשתי המציאויות

חגית: במקום מברשות את מכינה לעצמך משטחי נייר צבוע וחותכת ממנו פיסות גיאומטריות לפי הצורך?

רותם: הקולאז׳ עבר אצלי כל מיני אבולוציות. בהתחלה עבדתי עם חתיכות צבעוניות שגזרתי מעיתונים ואז הייתה תקופה שעבדתי ממגזינים (הייתי מכינה ערימות של דפים מאותו צבע על השולחן). שתי השיטות האלו אפשרו לי לעבוד עד גודל מסוים

חגית: אבל את לא באמת מוותרת על מברשת־- כי קודם את מכינה לך את הניירות הצבעוניים. את כבר לא עובדת עם רדי מייד?

רותם: היום אני צובעת בעצמי גיליונות שלמים, מה שמאפשר לי לעבוד בקנה מידה גדול. הצביעה של הניירות ממש יוצאת מתוך ציור קלאסי – ההבנה שעומק וחיות של צבע מתרחשים כשקיימים בתוכו שכבות של צבעים חמים וקרים גם יחד. כשמסתובבים במוזיאון ומרגישים שממש אפשר לנשום ולהיכנס לתוך הצבע מרוב שהוא עמוק, זה קשור לשכבתיות של צבעים חמים וקרים אחד על השני.

אז בניירות, שאני צובעת עם מברשות גדולות זה קורה, וגם הטקסטורה של המברשת מאד נוכחת. הציור מתחיל כבר בצביעה של הניירות עוד לפני שאני יודעת מה יהיה הדימוי או מה יהיה השילוב של הצבעים. זאת התחלה מאד חושית. כשאני צובעת את הניירות אני מדמיינת שאני בחנות של סוכריות. כל צבע שבא לי שיהיה לי, אני יכול ליצור ומה יהיה איתו אחר כך – על זה אני לא חושבת בכלל בזמן הצביעה.

הישארו מעודכנים והירשמו לניולזטר שלנו. כדאי!

הרשמה

דיברתי עם מישהי בתערוכה והשוויתי את זה לבחירת אאוטפיט בבוקר מול הארון. הבגדים כבר שם (כמו הניירות המוכנים) ואז נוצרים כל פעם שילובים חדשים ומפתיעים עם מה שיש. כשקונים את החולצה עוד לא יודעים עם איזה שילובים היא תהיה בעתיד.

עוד משהו חשוב – כשעומדים מול הארון בגדים בבוקר, לא קופצים פתאום לקנות עוד פריט ואז חוזרים להתלבש, אלא מתלבשים עם מה שיש. באותו אופן – אני גם לעולם לא אצבע נייר נוסף תוך כדי עבודה, אלא אעבוד עם מה שיש. ככה נוצרים שילובים שלא הייתי מדיימנת לעולם שיקרו. זה עוד משהו שהוא ממש מדהים אותי כל פעם מחדש בקולאז׳.

חגית: זה דימוי מקסים – ההקבלה לארון הבגדים. את לא חוששת שהחומרים – הניירות הצבועים והחתוכים – פגיעים יותר מצבעי שמן על בד?

רותם: תודה 🙂 אני אוהבת להתלבש ואוהבת אופנה. והאמת יש לי עיסוק בטקסטיל כל הזמן בראש. מרגישה שאני מתייחסת הרבה פעמים לניירות כמו בדים. לגבי פגיעות של החומרים – הדבק שאני משתמשת בו הוא מאד חזק ועוד אף פעם לא אכזב. לגבי רטיבות וכאלה… זה מחוץ לשליטתי, אז אני לא דואגת בקשר לזה. אבל כן, בהחלט עדיף שהקולאז׳ים לא יהיו בשמש ישירה או במקום לח…

אני מתייחסת לזה ממש כמו וריאציות מוזיקליות: לגלות כל פעם משהו חדש באותו נושא, זה קצת כמו לגלות משהו חדש בבן אדם קרוב ואהוב. דווקא מתוך ההיכרות קרובה יש גילוי חדש שלרוב הוא לא גרנדיוזי, לא ענק אבל מאד־מאד אמיתי וחדש

חגית: את עובדת במקביל על כמה דברים או בכל פעם ציור אחד?

רותם: כל פעם ציור אחד. כל ציור הוא כמו חידה בעיני. ועד שאני לא פותרת אותו אין לי מה להמשיך הלאה. אין שום דבר אחר שקיים באותו רגע

חגית: כמה זמן בממוצע לוקח ציור?

רותם: זה תלוי בגודל. קטנים יכולים לקחת כמה שעות. גדולים יותר יכולים לקחת בין שבוע ושלושה שבועות בערך.־לפעמים יש עבודות שהחידה נפתרת מיד ותמיד גם כאלה שנשארות ״פתוחות״ לפעמים שנה או יותר. בזמן הזה אני חיה עם תחושה שלעולם לא אדע מה לעשות, איך לסיים אותם. ואז מגיע איזה יום, בדרך כלל ברגע הכי לא צפוי, ופתאום הן נפתרות

חגית: התערוכה הזו נולדה בשנת הקורונה. הייתה לכך השפעה על התכנים? אולי הציור הוא מפלט מהעולם שבחוץ?

רותם: בקיץ שלפני הקורונה הייתי באנגליה. הגעתי לכפר קטן במחוז דורסט, בקאנטרי־סייד, מקום שיש בו יותר כבשים מאנשים. אפילו מכולת אין, בשביל לקנות אוכל צריך להיכנס לאוטו ולנסוע 20 דקות. אז האווירה הייתה מבודדת ורחוקה מהציביליזציה. כל כפר כזה הוא מקבץ של בתים סביב כנסייה. ואת המקבץ הזה – שהרגיש לי אגב כמו במה של תיאטרון, מאד הזוי בפשטותו, ממש כמו הקוביות עץ שדיברנו עליהן קודם – ציירתי אותו קרוב ל־30 פעמים במהלך השהייה שלי שם.

עבדתי עם אקריליק ועם קולאז׳. עבודות מהסדרה הזאת נמצאות עכשיו בתערוכה בגלריה רוטשילד. אלו הן וריאציות על נושא – ואני מתייחסת לזה ממש כמו וריאציות מוזיקליות: לגלות כל פעם משהו חדש באותו נושא, זה קצת כמו לגלות משהו חדש בבן אדם קרוב ואהוב. דווקא מתוך ההיכרות קרובה יש גילוי חדש שלרוב הוא לא גרנדיוזי, לא ענק אבל מאד־מאד אמיתי וחדש. וזה כמובן אינסופי, כי הכול – אם זה האדם שנמצא מולך או הנוף או אתה עצמך – הכול נמצא בהשתנות והתחדשות תמידית. אז העבודה עם וריאציות עבורי הן ממש דלת לאין סוף

חגית: מה הדבר הבא? את כבר יודעת?

רותם: אני עובדת עכשיו על סדרה חדשה שהיא מאד שונה מכל מה שעשיתי עד עכשיו. אגיד רק את זה – שהיא לוקחת אותי לעולמות חדשים לגמרי. מאד מתרגשת ממה שקורה עכשיו בסטודיו

קוביה הונגרית I רותם עמיצור
גלריה רוטשילד אמנות, יהודה הלוי 48, תל אביב
נעילה: שבת 3.4