כל מה שחשוב ויפה
סימה לוין, מחט / נקב / רוח. צילומים: אריאל ורהפטיג

סימה לוין: לעבור דרך חלום למציאות מוארת

בתערוכת יחיד חדשה בגלריה פריסקופ סימה לוין יוצרת עולם אגדי בעבודות נייר מוארות. ״אני מאושרת לחיות בתקופה שבה הקראפט, שנחשב לאומנות דקורטיבית, חדר והתחבר עם האמנות״

חגית: בוקר טוב סימה, מה שלומך? ☀️🌷

סימה: מצוין, בוקר טוב 😊

חגית: ברכות לקראת התערוכה שלך בפריסקופ. בהודעה שקיבלתי עליה נכתב ״הכל התחיל בקישינב״: מאוד דרמטי, לא?

סימה: שם התערוכה הוא ״מחט / נקב / רוח״. קשה לומר שהכל התחיל בקישינב (זו יכולה להיות כותרת נהדרת לתערוכה אחרת 😊) אך בהחלט אפשר לומר שיש קשר כלשהו בין התערוכה לסיפור הילדות שלי בקישינב

חגית: מן הסתם, כמו שפרויד היה אומר, הכל חוזר לילדות. ספרי קצת על הרקע והילדות?

סימה: זה אולי נשמע בנאלי, אבל אני לא זוכרת את עצמי ללא עיפרון ביד. גדלתי כבת יחידה לאם תופרת. אני זוכרת את עצמי מציירת בצד האחורי של ירחוני האופנה של אמי, יושבת לידה כשהיא תופרת. זכור לי שכשרציתי להתנסות בתפירה אמי לא הסכימה שאגע במחט. כנראה שהיא חששה שאפצע – מהמחט, או אולי מהמקצוע…

לעומת זאת, היא מאוד תמכה בלימודי האמנות, שאותם התחלתי בגיל מאוד צעיר (בהיותי בת 9). למדתי בבית ספר לאמנות לנוער בעיר קישינב, לפי השיטות הקלאסיות: רישום, ציור, פיסול, תולדות האמנות. לאחר מכן התחלתי לימודים במכללה על שם ראפין במגמה לעיצוב דקורטיבי, ושם לראשונה יצרתי עבודה של גוף תאורה מחורר מנייר.

יכול להיות שזו ההתחלה אך שנים רבות שכחתי מיצירה זו; היא הייתה מעין תרגיל משימתי בלבד. זכורה לי מאוד התמיכה של אמי באמנות שלי, הקידום שלה בכל הנוגע ליצירה, היה לה חשוב לראות אותי מממשת את כישרונותיי.

כשהייתי נערה עלינו לארץ ב־1974, ואני בוגרת מכללת ויצו חיפה (מחזור שני. אני קוראת לזה דור הדינוזאורים) 😅

צילום: אלעד שריג

צילום: אריאל ורהפטיג

צילום: אלעד שריג

חגית: אני זוכרת את העבודה שלך בביאנלה לנייר במוזיאון ארץ ישראל, לפני מספר שנים – שני פאנלים ענקיים של נייר מואר מאחור, שכמו בקסם נגלים על פניו נופים וסצנות של טבע. ולעומת זאת, בתערוכה אחרת הצגת ציור ענק על פני קיר שלם, מעוגל. זה נראה כמעט כאמניות שונות

סימה: אני מגדירה את עצמי כאמנית רב תחומית, ואני יוצרת בחומרים שונים ובטכניקות ומדיות מגוונות. ב־2017 במוזיאון ארץ ישראל הוצגה העבודה שלי בטכניקה של חירור הנייר. שנה קודם הצגתי עבודה ראשונה בטכניקה זו, בגלריה בטבעון, בשם ״מתחת לשטיח״ (שאצרה ענת גטניו). כמדומני שהציור הענק שעליו את שואלת הוצג בהבימה לפני כשמונה שנים. זה היה רישום פחם ענק של יער (באורך 10 מטר)

חגית: ובימים אלה את מציגה גם בביאנלה לאומנויות ולעיצוב במוזיאון א״י, וכעת נפתחת בפריסקופ התערוכה החדשה. מה תציגי?

סימה: בתערוכה הנוכחית בפריסקופ (אוצרת: אילנה כרמלי לנר) יוצגו עבודות ישנות מתקופות שונות שלי, לצד עבודות חדשות. הפעם כל העבודות הינן בטכניקת חירור הנייר, ובשימוש במשחק של אור וצל, שמתקיימים באמצעות תאורת לדים.

כבר תקופה ארוכה אני עוקבת, חוקרת ובוחנת עבודות ויצירות שנעשו בטכניקה זו של החירור. העבודות המוקדמות ביותר שגיליתי בתחום זה הינן של אומני טקסטיל יפניים היוצרים סטנסילים (STENCIL KATAGAMI), כמו גם גלויות ממאה ה־18 וה־19 באנגליה, אלו היו מעין עבודות קראפט. בתחילת 1949 האמן האיטלקי־ארגנטינאי לוצ׳יו פונטנה יצר עבודות שונות בטכניקת חירור בחומרים שונים כולל נייר, וגם האומנית האגדית של הטקסטיל, אנני אלברס, יצרה בשנת 1949 עבודות מופשטות בחירור נייר.

כבר תקופה ארוכה אני עוקבת, חוקרת ובוחנת עבודות ויצירות שנעשו בטכניקה זו של החירור. וכמו בכל טכניקה, גם החירור הוא רק טכניקה ומשם כל אמן יוצר מתוך עומק נפשו

רשימה גדולה של אמנים בכל העולם משתמשת בטכניקה זו וגם בארץ יש אמנים העובדים באותה הטכניקה (ביניהם רונית אגסי, פריד אבו שקרה, נעמה אופנהיים), וכל אחד יוצר בדרכו ומתוך עולמו האישי. כמו בכל טכניקה, גם החירור הוא רק טכניקה ומשם כל אמן יוצר מתוך עומק נפשו

חגית: זה נכון, והרפרנס מרתק. אם לחזור לתחילת השיחה שלנו, ההחלטה שלך לעבוד בטכניקה של חירור נייר הייתה מעין משיכה לזיכרון ילדות? אולי זה בא לידי ביטוי גם בעולמות התוכן של העבודות, את לא חושבת? אני רואה בהן סוג של ״וונדרלנד״ אגדי ממקומות רחוקים (וקרים) כמו מחוזות ילדותך

סימה: את לגמרי צודקת ובשאלתך גורמת לי לעבור מעין רפלקציה עם עצמי. אני משחזרת את היצירות מתקופות שונות שלי, ואכן רואה השקה וקווי דמיון בין ילדותי וזיכרון ילדותי לבין יצירותיי. העבודות הינן סוג של שיחזור חוויות ילדות שאותן אני יוצרת מתוך תוכי, כנראה על מנת לשמור ולהמחיש לעצמי את זכרונותיי.

העבודה הנוכחית שתוצג בפריסקופ כוללת מגוון יצירות חירור, כולל ״שטיח ילדות״ מוגדל ומתורגם לדיפטיך, שהוא חלק מזכרונותיי – שטיח גובלן שהיה תלוי מעל מיטתי. בשטיח שיצרתי המחשתי את נוף היערות האירופיים של ילדותי ובהם דימויי איילים שאותם אני זוכרת

סימה לוין

סימה לוין. צילום: שלמה ברונשטין

צילום: אור שגב

birds

סימה: בתערוכה יוצגו גם עבודות חדשות וביניהן אני משתמשת בדיוקן עצמי העובר טרנספורמציה וחיבור בין הצמחים לאדמה, בין הנצח לסוף. היצירות האלה יצאו מתוך חשיבה על האין־סוף, על הגבול המיטשטש בין החיים למוות (ממנטו מורי). יצירות שכל אחד בוחר לקחת למחוזות נפשו

חגית: יש משהו חלומי באופי העבודות המוארות מאחור. החיבור בין הדיוקן למוטיבים של אדמה וצמחייה, עובר עיבוד סוריאליסטי. את מצליחה לצייר באור באופן שכמעט הופך את הדימוי לתלת־ממד

סימה: תודה, זו באמת הכוונה ביצירה, לעבור בין הגלוי והנסתר, בין האמיתי לבדוי ולעבור דרך ״חלום״ למציאות מוארת

חגית: אני תוהה מתי קרתה התפנית – מציור ציור לעבודה בניקוב הנייר? האם היססת ״לחזור״ מהציור והאמנות הגבוהה לכאורה לעבודה בטכניקה שיכולה להיחשב דקורטיבית? אם כי ברור לי שהשליטה הווירטואוזיות שלך במדיום היא שמטעינה את העבודות בכוח, הרבה מעבר להיותן יפות

סימה: התפנית מעולם לא התרחשה בעיניי וזאת משום שאני תמיד עובדת במקביל במגוון טכניקות ומאפשרת לעצמי חופש יצירה ללא מחסום של ״יצירה קונבנציונלית״. אני מציירת, רושמת, עובדת בתחריט, בחירור ופיסול בפורצלן

חגית: את בוודאי מכירה את תגובות ההשתאות מצד הצופים בעבודות שלך 🙂 לפעמים נראה שההתפעלות מהעמלנות והשעות הרבות שהשקעת בעבודות באה קצת על חשבון ההתעמקות בתכנים. או שאולי זו הכוונה?

סימה: אני לא רואה דיסוננס בין ההתפעלות של הצופים מהעשייה ומהתוכן. נהפוך הוא, אולי יש בין אלו סימביוזה. מבחינתי אפשר לאהוב ולהתחבר לאסתטיקה ויזואלית וגם להעמיק בהתבוננות בעומק התוכן של היצירה. הכל כמובן תלוי בצופה, עד כמה הוא פתוח לצפייה מעמיקה.

אני לא רואה דיסוננס בין ההתפעלות של הצופים מהעשייה ומהתוכן. נהפוך הוא, אולי יש בין אלו סימביוזה. אני לא מסוגלת להפריד בין האסתטיקה בעבודותיי לתוכן, גם כשמדובר בנושאים קשים כמו שכול ואסונות. מבחינתי האסתטיקה שזורה יחד עם העשייה

כאדם אני לא מסוגלת להפריד בין האסתטיקה בעבודותיי לתוכן, גם כשמדובר בנושאים קשים כמו שכול ואסונות. מבחינתי האסתטיקה שזורה יחד עם העשייה: הן כולן יחידה אחת היוצרת עומק ועניין. הדיוק והפרטים הרבים הם אלו שמאפיינים אותי כאמנית. כמו כן אני לא רואה עניין בהערכה של הצופים בזמן ההשקעה ביצירה. אני יוצרת את היצירה מתוך תוכי בטוטליות והתמסרות לצרכיה של היצירה. כל יצירה דורשת זמן אחר, סוג עבודה שונה וטכניקה אחרת

חגית: לסיום, משהו שחשוב לך לציין? משהו מיוחד שמתגלה בתערוכה?

סימה: אני מאושרת שזכיתי לחיות בתקופה שבה אומנות הקראפט, שנחשבת לאמנות דקורטיבית, חדרה והתחברה עם האמנות, והיא מאפשרת להתבטא באופן נרחב. אני חשה שעולם האמנות מרחיב את אופקיו ואני שמחה שהעבודה שלי מאפשרת לצופה לראות ״ערבוב״ של אמנויות מגוונות ושל טכניקות שונות.

המטרה הראשונית של קראפט הייתה להיות אומנות שימושית, ואני מצד אחד מתייחסת לקראפט כדרך עשייה (טכניקה) ומצידה השני (החשוב מבחינתי) כאמנות. אני חשה כי כל יצירה שלי עומדת בפני, עצמה ומעבירה כוחות לצופה העומד מולה, אשר חש את היצירה ולא את הדקור


סימה לוין I מחט / נקב / רוח
אוצרת: אילנה כרמלי לנר
גלריה פריסקופ, בן יהודה 176, תל אביב
פתיחה: 26.3, נעילה: 24.4

*כוכבית מייצגת שדות חובה

הוסיפו תגובה

תגובה אחת

  1. מוטי עמית

    סימה נהדרת, עבודות מקסימות ומושקעות, את הסבלנות קיבלנו בשנה א׳ אצל מתוקה בתרגיל הנקודות שנעשו ברפידוגרף משהו כמו שלושה חודשים

הוסיפו תגובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden