כל מה שחשוב ויפה
גארי אולדמן במאנק
גארי אולדמן במאנק. צילומים: נטפליקס

מאנק של דיוויד פינצ׳ר: סרט שמתנשא על צופיו

אם היה אלגוריתם־על שתפקידו לייצר סרטי אוסקר על בסיס מאפייני־עבר שזכו להצלחה, מאנק - הסרט המוביל במועמדויות לאוסקר השנה - היה תוצר מושלם. הבעייה היא שיותר מאשר סרט, ״מאנק״ הוא תרגיל ביצירה קולנועית

הסרט המוביל במועמדויות לאוסקר השנה הוא ״מאנק״ של דיוויד פינצ׳ר, שאף זכה במועמדות לפרס הסרט הטוב ביותר. נוכח התמהיל שהוא מציע זה לא מפתיע במיוחד. אם היה אלגוריתם־על שתפקידו לייצר סרטי אוסקר על בסיס מאפייני־עבר שזכו להצלחה, מאנק היה תוצר מושלם שלו: שחור־לבן, מיתולוגיה הוליוודית, שנות ה־30 וה־40, נרטיב לא לינארי, ציניות, אלכוהוליזם, רפלקסיביות וביקורתיות פוליטית. 

וכפי שאפשר לצפות מבמאי רהוט ומנוסה כפינצ׳ר, הידוע בכישוריו להוציא את המיטב משחקניו, התוצר הסופי מפגין דיוק טכני, אסתטיקה מרהיבה והופעות מעולות מקיר לקיר. הבעיה היא שעם כל ההערכה לתוצר הסופי, קשה להתחבר אליו רגשית, שלא לומר לאהוב אותו.

מי שכתב את מאנק היה אביו המנוח של פינצ׳ר. זהו תסריט על תסריטאי, ובמובן מסוים על כתיבה בכלל. התסריטאי הוא הרמן מנקוביץ׳, המכונה מאנק, מי שכתב את אחד הסרטים המהוללים בהיסטוריה ההוליוודיות – האזרח קיין של אורסן וולס, שעליו לא זכה לקרדיט בזמן אמת. אך העלילה לא מתעמקת בדמותו של וולס או בתהליך יצירת הסרט – שאפופה במיתולוגיה הוליוודית – אלא יותר על המניעים וההשראה שהשפיעו על כתיבת הקלאסיקה הקולנועית.

גארי אולדמן במאנק

גארי אולדמן

אמנדה סייפריד

אמנדה סייפריד

מאנק (גארי אולדמן) הוא כל מה שאפשר לצפות מקלישאה הוליוודיות על תסריטאות. זו קלישאה מכוונת: הוא אלכוהוליסט, מהמר, אדם סרקסטי, ציני ושנון, מלא אמביוולנטיות כלפי התעשייה שבה הוא עובד. כתיבת התסריט מתחילה כשהוא נשלח פצוע מתאונה לחווה מבודדת במדבר, כדי לכתוב לאורסן וולס הצעיר והגאון. תוך 60 יום הוא נאלץ לכתוב את הפרויקט של וולס, ובו בזמן גם נכפה עליו להיגמל מאלכוהול. מלווה בריטה אלכסנדר (לילי קולינס), קלדנית שנשכרה לסייע לו והופכת לאשת סודו ושותפים נוספים, מאנק נרתם למשימה.

משם הנרטיב מקפץ ללא הרף בין מיטתו של מאנק לבין אולפני הוליווד כעשור לפני כן, כדי להציג היסטוריה של התעשיה הנכספת. פינצ׳ר לא מעלה על נס הוליווד אידיאלית; הוא מציע מבט אמביוולנטי – בדומה למבט המאפיין את מאנק – על העולם הזה, ומציג אירועים ודמויות בחייו של התסריטאי, שחלקם אף מוצאים עצמם משמשים כחומר גלם לתסריטו הגאוני. זהו מבט רווי באהבה לתמונה הנעה, אך הוא מלווה בבוז עמוק למה שמתרחש מאחורי הקלעים.

בין הדמויות הללו אפשר למצוא את לואי ב. מאייר (ארליס האוורד), ממיסדי MGM שבה עבד מאנק; את וויליאם רנדולף הרסט (צ׳ארלס דאנס), איל עיתונות שעליו ביסס מאנק את דמותו של קיין בסרט; וגם את המאהבת של הרסט וידידתו של מאנק, השחקנית מריון דיוויס (אמנדה סייפריד). כל אלה, בנוסף לאירועים מפוקפקים שזממו מאייר והרסט, כמו הניסיון להטות את תוצאות הבחירות המקומיות ולהכשיל את המועמד הדמוקרטי, השפיעו על התסריטאי האלכוהוליסט – עד שנקט בעמדה מוסרית ורקח תסריט ביקורתי כלפי בן דמותו של הרסט ובני זמנו בכלל. 

במילים אחרות, מאנק היה פחות מעוניין לכתוב תסריט מוצלח, שלא לומר גאונות קולנועית, אלא לסגור חשבון. המוטיבציה לכתוב את התסריט לאחד הסרטים הטובים שנעשו אי פעם, היה לא טהור: שילוב של נקמה וגאולה עצמית. 

פינצ׳ר מספק את הסחורה כשהוא מעצב את האווירה של התקופה: הצילום, העיצוב, התפאורה וכמעט כל הבט קולנועי אחר. גם בגזרת המשחק פינצ׳ר מוכיח את יכולתו לחלץ מהקאסט שלו את המיטב

תיאור העשור של שנות ה־30 וה־40 גדוש אנקדוטות ובדיחות ליודעי דבר ולחובבי טריוויה זחוחים. פינצ׳ר מספק את הסחורה כשהוא מעצב את האווירה של התקופה: הצילום, העיצוב, התפאורה וכמעט כל הבט קולנועי אחר מפגינים פעם נוספת את ידי האמן והעיניים החדות של פינצ׳ר הבמאי, שבשנים האחרונות היה עסוק יותר בסדרות טלוויזיה – דוגמת מיינד־האנטר, אף היא בנטפליקס (לדעתי אחת הסדרות הטובות שיצאו בשנים האחרונות). 

גם בגזרת המשחק פינצ׳ר מוכיח את יכולתו לחלץ מהקאסט שלו את המיטב, מגארי אולדמן המבריק, עד ההופעה הכי טובה בקריירה של אמנדה סייפריד ועוד שלל תפקידי משנה – כמו של לילי קולינס וצ׳ארלס דאנס.

כן, יש הרבה מה להעריך ב״מאנק״, והוא אכן ראוי לה: מגיע לו לזכות בפרסים על צילום, על שחקן ראשי, שחקנית משנה, על פס הקול ואחרים. אך האם הוא יביא לנטפליקס את הפרס החשוב מכולם? וחשוב מכך, האם מגיע לו? קטונתי מלענות על השאלה הראשונה, אך התשובה לשאלה השנייה היא לא, ממש לא. מאנק הוא פחות סיפור ויותר דוגמה ליצירה קולנועית; מעין הרצאה היברידית על מבע קולנועי ותולדות הקולנוע.

גארי אולדמן במאנק אמנדה סייפריד

קשה להטיל את האשמה על היעדר רלוונטיות או אקטואליה. ההפך הוא הנכון: מאנק מציג ביקורת תרבותית עכשווית על הקשר בין הון לתקשורת. כמו כן, הריכוזיות שאפיינה את האולפנים ההוליוודיים מזכירה תהליכים המתקיימים בתקופתנו, ודי להזכיר את ענקית התוכן דיסני שקנתה את פוקס לא מזמן, כשהיא מגדילה את שירותי הסטרימינג שלה ומאיימת על ענקית הסטרימינג נטפליקס. 

בנוסף לכך, האירוע המכונן עבור מאנק הוא המזימה המוצלחת של הרסט ומאייר להשפיע על הבחירות המקומיות. פינצ׳ר מציג זאת כגרסה מוקדמת לפייק ניוז ולתעמולה מהונדסת, כשהוליווד מתגייסת לטובת השפעה פוליטית (נקודת מבט המזכירה את ״לכשכש בכלב״ של בארי לוינסון). החיבור לפייק ניוז (המיוצר על ידי הצד הרפובליקני) אינו מעודן במיוחד: כשהבמאי אומר למאנק ״יש לזה תחושה של יומן חדשות גולמי כזה, נכון?״, מאנק עונה לו ״אלה לא חדשות וזה לא אמיתי״. 

היעדר אקטואליות אינו הבעיה כאן – היא נעוצה בכמה מוקדים אחרים: הראשון הוא היחסים בין תוכן וצורה. במקום שהסגנון ישרת את הסיפור, הסיפור הוא רק המנוף לסגנון, תירוץ לערוך סינתזה בין אסתטיות קולנועית של התקופה, הומאז׳, רכילות, הומור פנימי וסמי־היסטוריה. זה יפה מאוד, אבל קשה לסחוב כך שעתיים של צפייה. 

שלא כמו ב״האזרח קיין״, שבו לכל שוט היה תפקיד ברור בשירות הסיפור, במאנק נותר משהו חלול. הוא תרגיל קולנועי מוצלח בצילום, עריכה ומשחק, אך אם ננסה למצוא את המשמעות הנרטיבית, או חלילה את הנשמה, נמצא עצמנו מגששים בספרי היסטוריה כדי להבין את ההקשר

שלא כמו ב״האזרח קיין״, שבו לכל שוט היה תפקיד ברור בשירות הסיפור, במאנק נותר משהו חלול. הוא תרגיל קולנועי מוצלח בצילום, עריכה ומשחק, אך אם ננסה למצוא את המשמעות הנרטיבית, או חלילה את הנשמה, נמצא עצמנו מגששים בספרי היסטוריה כדי להבין את ההקשר. 

אגנוב לפינצ׳ר את הקונץ ואבשר – במאנק אין רוזבאד. מידת ההנאה שהצופה יוכל להפיק ממאנק, תלויה יותר מדי בהיכרות של הצופה עם ״מידע פנימי״, עם היסטוריה הוליוודיות בכלל וידע לגבי האזרח קיין בפרט. אם אתה לא סינפיל, חובב טריוויה או סטודנט לקולנוע, היית יכול להפיק יותר משמעות מלהביט על מסך שחור. במובן זה, זה סרט שמתנשא על צופיו.

הבעיות הללו מייצרות ריחוק ומונעות הזדהות עם הסיפור ועם הגיבור הציני שבמרכזו. הסרט נמשך כשעה עד שהוא מתחיל באמת; עד אז הוא מרחף בלימבו חסר עוגן מוסרי או דרמטי, וכולו מפגין לראווה עד כמה פינצ׳ר וצוותו הצליחו באופן מסחרר להתאים את הסגנון של הסרט לתקופה העלילתית המיוצגת בו. אבל היכולת האסתטית לא מצליחה להציל את הסרט משאיפותיו היומרניות.

כפי שאפשר לצפות מהאלגוריתם הדמיוני שיכול היה ליצור סרט אוסקרים אמנותי, התוצאה מושלמת מכל בחינה צורנית. אולם מבחינות אחרת, זהו סרט משמים לפרקים ובעיקר מרוחק. וזה מאכזב למדיי, כי יותר מאשר סרט, ״מאנק״ הוא תרגיל ביצירה קולנועית. 


מאנק (Mank)
ארצות הברית, 2020, 131 דק׳
במאי: דיוויד פינצ׳ר
נטפליקס

*כוכבית מייצגת שדות חובה

הוסיפו תגובה

תגובה אחת

  1. עפרה

    בניגוד למה שעולה מהכתבה הזאת, זו איננה ציפייה מוגזמת מצד במאי לצפות מהצופה ועל אחת כמה וכמה מהמבקר לגלות הבנה באמנות הקולנוע ולהתמצא בהיסטוריה של אמנות זאת. זה נכון לגבי כל אמנות. עשו לעצמכם טובה, עורכי פורטפוליו, מצאו מבקרים שהנחה זו אינה זרה להם, בדיוק כמו בשאר תחומי האמנות שאתם סוקרים.

הוסיפו תגובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden