כל מה שחשוב ויפה
מאיה אטון, הרים סולאריים ולבבות שבורים
מאיה אטון, הרים סולאריים ולבבות שבורים. צילומים: נועם פריסמן

יותר שלם מלב שבור: מאיה אטון רושמת ומוחקת עדות 

בתערוכת יחיד חדשה, ״הרים סולאריים ולבבות שבורים״, מאיה אטון מפגישה במגזין 3 בין הלבנט של שנות ה־2000 והצינה האירופאית־גותית של המאה ה־19. יותר מכל, היא מצליחה לספר סיפור נוגע על קיום בודד

יפו בצהרי יום שישי שבו ביקרתי בתערוכת היחיד החדשה של האמנית מאיה אטון הייתה נתונה באנדרלמוסיה מוחלטת. ריחות חריפים של מזון מהיר וזיעת אדם שנדחקה תחת מסכות חד פעמיות, מילאו את האוויר הסמיך. עשרות נהגים ישראלים זועמים צפצפו כמיטב הנוהג, ונדמה היה שהעיר כולה עשויה בכל רגע לקרוס לתוך עצמה ולהתמוטט תחת הדחפורים הגורסים בערימות החול לאורך שדרות ירושלים. 

תיאור זה לא נועד רק להעביר את המצוקה שאני חשה בכל עת שאני מנסה להגיח מתוך דל״ת אמותיי אל הכרך ההומה בסוף השבוע. הוא חיוני כדי להבין את הקסם שמצליחה אטון לחולל בין כתליו שטופי השמש של חלל התצוגה האלגנטי מגזין 3, הממוקם בליבה של יפו, מרחק כמה פסיעות משוק הפשפשים.

אותו קסם חמקמק, זה שקשה להניח עליו את האצבע ובכל זאת אנסה להעבירו כאן במילים, נובע מהדיכוטומיה החדה שאטון יוצרת בין המציאות הים־תיכונית הדביקה ורווית המתח, לבין החלום העצוב־מחויך, זה ששורשיו נטועים במסורת הספרותית והחזותית הגותית־רומנטית שהיא מהרהרת בה, יוצרת בעקבותיה ומציגה ב״הרים סולאריים ולבבות שבורים״. 

חשוב להבין את הנסיבות הגיאוגרפיות והאדריכליות שבהן התערוכה של אטון מוצגת, מפני שהן הכרחיות לפיצוח אופן המחשבה והפעולה של אטון בפועלה לקראת מימוש גוף העבודות הנוכחי. בעידן שבו שלושת המילים ״עבודה תלוית־חלל״ הפכו לקלישאה שחוקה בפיותיהם של מבקרי ואוצרי אמנות כאחד, אטון היא אמנית שלוקחת את המונח הזה ברצינות ויוצקת בו חיים חדשים. 

מאיה אטון, הרים סולאריים ולבבות שבורים מאיה אטון, הרים סולאריים ולבבות שבורים מאיה אטון, הרים סולאריים ולבבות שבורים

לא אלאה במילים על הטרנספורמציה המוחלטת שהעבירה אטון את החלל במגזין 3, שקודם לכן אירח תערוכה של האמן הדני טל ר., שכללה ציור מאסיבי אחד בלבד שכיסה את אחד מקירות המקום. רק אציין שאטון, בליוויה של האוצרת כרמית גלילי, לא ביצעה כאן פעלולים חזותיים של צביעת הקירות, הצבת מחיצות מלאכותיות ומילוי החלל בתאורה צבעונית, ובכך עשתה עם עבודותיה ועם מי שבאים לראותן חסד גדול. 

במקום אותה פירוטכניקה באמתלה של מיצב שמשתלט על החלל אך מסרב לפעול עימו, שהפכה לדאבוני כה רווחת במחוזותינו, אטון נותנת ליצירה שלה לדבר בשמה. סדרת הרישומים הקטנים שהיא חושפת בתערוכה, לצד עבודת וידאו ומספר מיצבים גדולי־ממדים, דורשת מהמבקרים לנוע בתוך מגזין 3 (שמהווה שלוחת קבע של המוזיאון השוודי לאמנות עכשווית בעל אותו השם) קדימה ואחורה במעגלים.

אטון לא ביצעה פעלולים חזותיים של צביעת הקירות, הצבת מחיצות מלאכותיות ומילוי החלל בתאורה צבעונית. במקום אותה פירוטכניקה באמתלה של מיצב שמשתלט על החלל אך מסרב לפעול עימו, שהפכה לדאבוני כה רווחת במחוזותינו, אטון נותנת ליצירה שלה לדבר בשמה

כדי להתמקד באסופת קלפי הטארוט של אטון, סדרת רישומים מונוכרומטית ברובה שחולקת את כינויה של התערוכה, על הצופה להתקרב אל אחד מקירות החלל ולנוע לאט, בקו אופקי, כדי לתפוס אותם בזה אחר זה על כל עושרם התוכני והסגנוני. על מנת לנסות ולגבש נרטיב ליניארי כלשהו שהקלפים עשויים לספר, על המתבונן לפסוע לאחור כדי לחוותם כמקבץ עבודות המונחות זו לצד זו על גבי מדפים הבוקעים מתוך הקיר. 

אם שבעה נפשכם מהעבודות הקטנות הללו (שהן דווקא בעיניי מוקד המשיכה העיקרי של התערוכה), כדי לחזות בעבודת הווידאו של אטון, עליכם לסובב את גבכם ולצעוד אל עבר קיר הניצב בצידו השני של מגזין 3. אבל בדרך, בכל אשר תפנו, תתקלו בלוחות־ענק שנוטים באלכסון ופזורים ברחבי החלל.

אותם לוחות, המייצגים את ההרים הסולאריים המופיעים בשם התערוכה, מכוסים מלמעלה עד למטה בדוגמת שתי וערב של מרובעים ומלבנים. הללו משורטטים במרווחים קבועים בעבודת יד המתאפיינת בדיוק מכאני מטריד שקשה להתיק ממנו את העיניים. 

מאיה אטון, הרים סולאריים ולבבות שבורים

במובן זה, הדרך היחידה לתקשר עם שלל העבודות שמציגה אטון בתערוכה, מבלי שהדעת תוסח על ידי מחוות היד הממושכות, העמלניות והסיזיפיות שבאמצעותן האמנית מרכיבה את רישומיה, יש לצאת מחלל התצוגה. הנקודה האידיאלית שממנה רצוי ואף ראוי לצפות בעולם הרפאים של אטון, זה שבו ההווה פוגש את העבר והלבנט של שנות ה־2000 מתערבב עם הצינה האירופאית של המאה ה־19, היא מהכניסה האחורית של הגלריה.

שם, בסמטה צדדית מאובקת, חלון הזכוכית הענק שמתפקד בתור הקיר האחורי של חלל התצוגה, מציג כיאות את ההתרחשות שאטון העמידה בפנים. מי שיבחר במסלול זה יזכה לראות כיצד הרישום, הווידאו והמיצבים של אטון מתלכדים יחדיו כמו שרידי אביזרים על בימת תיאטרון ריקה. בנקודה זו, סוף סוף שורר השקט ונשכח שאון הרחוב. ואם מטים אוזן, אפשר לשמוע קול שקט שמספר סיפור על לב שבור. 

מה שנשאר אחרי התפרצות הר הגעש 

אותו סיפור שאטון מספרת דרך דימויי התערוכה נעוץ בכמה ממדים. ישנו סיפור רקע, עלילה שכבר מלווה את עשייתה האמנותית זה זמן. בטקסט הנלווה לתערוכה, האוצרת גלילי מתייחסת לאותו סיפור, שמושתת על סדרת מאורעות תרבותיים, היסטוריים ואקלימיים, שמתוך מחשבה עליהם אטון פועלת בסטודיו שלה ומחוצה לו. 

המאורע הראשון הוא אסון אקולוגי שהתרחש בשנת 1815, עת התפרץ באינדונזיה הר הגעש טמבורה בהתפרצות הקשה ביותר שידע כדור הארץ במשך מאות שנים. כפי שגלילי מציינת, ההשלכות הסביבתיות של התפרצות הר הגעש היו כה עזות ״שהשנה לאחר ההתפרצות נודעה כ׳שנה ללא קיץ׳״. 

המאורע השני הוא אחת מנקודות הציון המשמעותיות בציר התפתחותה של תנועה ספרותית, שראשיתה בגותיקה וגלגולה הנוכחי מתבטא בספרות המדע הבדיוני. באותו הקיץ אפוף העשן, לורד ביירון – אחד מגדולי המשוררים האנגלים – הזמין מספר חברים להתארח בווילה ששכר על גדות אגם ז׳נבה בשוויץ. בין האורחים היו פרסי ביש שלי (מחשובי המשוררים בתקופה הרומנטית), בת זוגו מרי גודווין (מי שתתפרסם בהמשך כמרי שלי ותחבר שלוש שנים לאחר מכן את הרומן פרנקנשטיין, החלוץ בז׳אנר המדע הבדיוני) וג׳ון פולידורי.

השלושה כילו את זמנם בכתיבת סיפורי אימה: לורד ביירון חיבר את הפואמה ״חשיכה״ העוסקת בהרס האנושות והעולם, שעם שורות יפות ממנה פותחת גלילי את המאמר שלה; שלי החלה לעבוד על סיפור שבהמשך התפתח לכדי הרומן הנודע שלה; ופולידורי כתב סיפור ערפדים שהתפרסם ב־1819 תחת הכותרת ״הוומפיר״. 

מאיה אטון, הרים סולאריים ולבבות שבורים מאיה אטון, הרים סולאריים ולבבות שבורים מאיה אטון, הרים סולאריים ולבבות שבורים מאיה אטון, הרים סולאריים ולבבות שבורים

אטון, כאמור, כבר נוברת בהתרחשויות הללו ונשענת עליהן ביצירתה לא מכבר. דוגמה מובהקת לכך היא יצירתה מ־2018, ספר אמנית ששימש גם כיומן של אותה השנה וראה אור במלאות 200 שנה לצאת ספרה של שלי, פרנקנשטיין. הספר, שנוצר כמחווה לספרה של שלי, כלל 80 רישומי עיפרון ובהם טקסטים מועתקים מהמקור, סצינות אישיות ורישומי נוף. באותה השנה, אטון הציגה במוזיאון לאמנות יהודית בלונדון תערוכת יחיד שבה הרחיבה את העיסוק שלה באותו טקסט קאנוני, היומן שיצרה בעקבותיו והנושאים עימו הוא מתכתב. 

גלילי בחרה להקדיש את הפסקאות הראשונות של מאמרה לתיאור הסיפור ההיסטורי־ספרותי־אקלימי שבצילו אטון יצרה את קבוצת העבודות הנוכחיות, ובצדק. כל אמן שבוחר להישען בעמלו על מקורות כתובים או אירועים חיצוניים, אך ראוי שהאוצר הנלווה לו והמבקרים החוזים ביצירתו יפרשו ויתבוננו בעבודה מתוך ניסיון להבין ולקחת בחשבון את ההקשרים שהוא מבקש לקיים בין נקודת המוצא שלו לבין התוצרים החזותיים שהעמיד. 

באורח זה, כמעט מתבקש לקרוא את העבודות של אטון, ובפרט את סדרת קלפי הטארוט שרשמה, קריאה איקונולוגית. ראשית, הבחירה של אטון בקלפי הטארוט נושאת משמעות עכשווית שקשה להתעלם ממנה: בגרסתם המודרנית, קלפים מסוג זה מוכרים לנו ככלי משחקי־תרבותי לחזיית העתיד.

אטון, שיוצאת אל מעשה הרישום מתוך הרהור על רגע קטקליזמי בתולדות האנושות, כמו משרטטת בקווים תמונות שמנסות לדמיין את יום המחר, את מציאות החיים פוסט־אפוקליפסה. כאן מתבהרת נקודת המפגש שהאמנית יוצרת בין ההיסטוריה לימינו אנו.

אטון, כמו משרטטת בקווים תמונות שמנסות לדמיין את יום המחר, את מציאות החיים פוסט־אפוקליפסה. כאן מתבהרת נקודת המפגש שהאמנית יוצרת בין ההיסטוריה לימינו אנו. בעוד שעל היצירות הנוכחיות היא כבר עומלת למעלה משנתיים, התערוכה עצמה התהוותה בעיצומו של משבר הקורונה

בעוד שעל היצירות הנוכחיות היא כבר עומלת למעלה משנתיים, התערוכה עצמה התהוותה בעיצומו של משבר הקורונה, אחד האסונות האפידמיולוגיים הנוראים ביותר שזכורים לנו בהיסטוריה הקרובה. באופן אירוני משהו, במהלך כתיבת שורות אלה ותוך שאני חוזרת אל הדימויים שיצרה אטון, התקשורת מוצפת דיווחים על התפרצות הר געש בדרום איסלנד ותחזיות על כך שהשלכותיה צפויות להיות מורגשות במשך עשורים. 

אבל לא צריך להיות צרכן חדשות כפייתי, כדי לזהות את המשיכה של אטון אל האפל ואת ניסיונה בה בעת לאתר בו קרני אור שמצליחות לחדור בין הסדקים. קלפי הטארוט של אטון מעידים על כך בעצמם, כמו גם על משיכתה לאסתטיקה הגותית ולמינימליזם צורני: קלף אחד מעוטר באגרטל כהה שעל גביו מצוירים פרחים בעלי עלי כותרת עבים, אך תכולתו אינה צמחים אלא גלים־גלים של אפר וולקני, שתנועת התפרצותו המקוטעת נראית כאילו היא נמשכת גם מחוץ לגבולות הדף.

על גבי קלף אחר, אגרוף אנושי נראה חובק גוזל־ציפור דורסת, כמו מסוכך עליה באצבעות עבות מפני אסון ממשמש ובא; עוד קלף מראה יער אפל שמוגן על ידי שער נעול; קלף נוסף מציג ציפור הפורשת כנף ומתרחקת מכדורסל, מוטיב חוזר ומשמעותי בעבודותיה של אטון, כזה המאזכר את מרקם העור האנושי אך גם את כל מה שאלסטי, דומם ומתקיים בתועפות על פני פס יצור. 

לרשום כדי למחוק 

הקלף היחיד שנראה כאילו הוא שייך לעולמות תוכן אחרים, וכמו נרקם מתוך שפה אסתטית שונה וילדית־משהו, הוא הקלף הפותח את הסדרה, זה הניצב מימין ומברך את המבקרים בכניסתם לחלל. ראשית, הוא נבדל מהאחרים בשל צבעוניותו: בעוד שאת הפרטים על גבי יתר הקלפים יצרה אטון בגרפיט אפרפר, קלף זה מציג כדור בגוני אדום לוהט שמתוך זוויתו העליונה אטון שירטטה קרני שמש זהובות הפוגשות ברכס הר וברישום בשחור־לבן של לב שבור. 

קלף זה נדמה היה לי בבחינת הזמנה, מעין קריצה מודעת של אטון שרומזת על כך שמעבר לעיסוקה האינטלקטואלי במסורות כתיבה רומנטיות ובמעשיות היסטוריות, סיפור אחר רוחש מתחת לפני השטח, כמו המגמה המבעבעת במעמקי הר הגעש שאליו היא שבה וחוזרת. סיפור זה מסקרן יותר, ואולי אף מעורר יותר אימה, מכל עלילה בדיונית או פואמה פרי עטם של לורד ביירון ומרי שלי.

זה הסיפור שאמור לעמוד בליבה של כל עשייה אמנותית ולעיתים מסרס אותה או הופך אותה לבלתי אפשרית: סיפורו של האמן או האמנית הבודדים, אלו שמכלים ימים כלילות בסטודיו, אלו שרודפים אחר רעיון עד שהוא הופך למציאות, אלו שמזהים איזו תבנית, עיקול, פגם או רגע חסד במציאות ומנסים להאדירו, לשפוך עליו אור ולפרשו מחדש. אלו שאגב כך נאלצים לפשפש במחשכי הנשמה שלהם, להיפגש עם הפצע הפתוח ולחטט בו עוד בטרם הגליד. 

מאיה אטון, הרים סולאריים ולבבות שבורים מאיה אטון, הרים סולאריים ולבבות שבורים

זו בדיוק סוג היצירה שמציעה כאן אטון, אמנית שהמתודה הפרטנית והפרטיקולרית שלה דורשת עבודה מאומצת, כזו שיכולה להכאיב ליד הרושמת עד כדי שיתוק. אטון רושמת עדות שאולי מקבלת חזות תיעודית וגלובלית, אך היא בראש ובראשונה פרסונלית. זו עדות של אמנית שלא מציירת בשמן על קנבס אלא רושמת בחומר מחיק, בטכניקה שמצביעה על אפשרות הכיליון והזמניות שלה עצמה.

הד לאותו מהלך המאזכר את הפעולה הכואבת של רישום ומחיקה, התמלאות והתרוקנות (הן של תהליך היצירה והן של הנפש בעלת היד ממנה התמונה נובעת), ניכר בעבודת הווידאו של אטון המוקרנת על גבי הקיר האחורי של חלל התצוגה. במרחק מהפאנלים הסולאריים שמטילים צללים ארוכים על רצפת המקום, שנוכחותם היא בגדר תזכורת למתח האבסורדי בין הטבע הפרוע לבין האדם שמנסה להשליט עליו סדר ואף להפיק ממנו אנרגיה לתועלתו, מתנגנת תמונה פשוטה.

ביצירת האנימציה שאטון מכנה (Cry (Cybernetic Year, ירח לבן ורזה מפציע. לאט, כמו בקצב שמוכתב על ידי היגיון פנימי שידוע רק לו, הוא מתמלא עד שהופך לדימוי היברידי; לא ברור אם מדובר בשמש, ירח או כדורסל עצום שמרחף בחלל. מה שכן ברור הוא שהוא פשוט יפה, חף מכל התחכמות רעיונית.

וכאן קורנת אטון בחוכמתה האמנותית, שהרי את גרם השמיים שלה אפשר לתפוס כאנלוגיה לטבע שבחוץ ולטבעו של לב האדם: הוא נשבר, מיטלטל ומתרוקן. עד שיום אחד הוא שוב מתחיל, לאט ובזהירות, לפעום מחדש. 


מאיה אטון | הרים סולאריים ולבבות שבורים
אוצרת: כרמית גלילי
מגזין 3, רחוב עולי ציון 34, יפו
נעילה: 30.7

*כוכבית מייצגת שדות חובה

הוסיפו תגובה

תגובה אחת

  1. מריה מרפלד

    קשה לי לתאר במילים את עומק החוויה שלי מקריאת הסקירה / הביקורת על תערוכתה האחרונה של מאיה אטון. מרגשת במיוחד ההתעמקות בפיענוח, הבנה אוצרותית ואומנותית ואולי בעיקר כבוד והערכה לעשייה האומנותית של מאיה. עונג צרוף

הוסיפו תגובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden