הרזידנסי הניגרי: הכוח שאמנים *לא* לוקחים לעצמם

יובל: הי מיקה, הי אבי. מה שלומכם בימים אלו שבימים כתיקונם נקראים אחרי החגים, או משהו כזה…

אבי: יכול להיות יותר גרוע אני מניח

יובל: זה תמיד. מה איתך מיקה?

מיקה: מחכים לחזור לשיגרה

אבי: מיקה היא האופטימית שבינינו

יובל: כן, הכי מבין את הרצון לחזור לשגרה. לכאורה זה מתחיל אבל כשהייתי בשבוע שעבר במסעדה הייתה לי תחושה שקצת מתאמצים להראות כאילו הכל נורמלי. מבינים למה אני מתכוון?

מיקה: זה יקח קצת זמן נראה לי, אני חושבת שעד שלא יורידו את המסכות זה עדיין לא זה. ושיתנו לנו לנסוע לחו״ל 🙂

אבי: אני חושב שעבור חלק מסוים פריווילגי של האנושות אלו היו 70 השנים הטובות, עכשיו התחילו 70 השנים הרעות, אבל זה נותן פתח לאנשים אחרים להנות

מיקה: בעל, אתה מגזים עם הפסימיות

אבי: אני לא כל כך נהניתי גם קודם אז מבחינה מסויימת זה נצחון

יובל: עם כאלו נצחונות… אבל באנו לדבר על אמנות ותערוכות ועוקצים ניגריים: מאיפה הגיע הרעיון לתערוכה הרזידנסי הניגרי?

אבי: זה רעיון שהיה לנו כבר לפני זמן די רב, עברו שנתיים מאז שקנינו את הדומיין ששימש אותנו לתרמית. הרעיון היה די פשוט – להשתמש במכניקה של תרמית אינטרנטית כדי לייצר אמנות, קצת כמו מכונה שתייצר אמנות עבורנו

מיקה: גם בעבודות שלנו בעבר השתמשנו הרבה במכונות ש״יעשו״ את העבודה במקומנו

יובל: אבל רגע לפני הרעיון עצמו – שאלתי מאיפה הגיע הרעיון?

מיקה: אני חושבת שזה התחיל בתערוכה אזרחים, הצגנו שם עבודת סאונד שעבדנו בה על אנשים בטלפון. זה עשה לנו חשק לרמייה

אבי: אנחנו משתעשעים די הרבה עם רעיונות של מעשי ונדליזם חברתיים, וגם נראה לי שאנחנו מדרדרים אחד את השני

מיקה: ראינו גם כמה זה שובה את ליבם של המבקרים בתערוכה – הם מתחברים נורא מהר לתעלול

יובל: אז היה רעיון לתעלול, ויש דומיין: איפה פרסמתם את הקול הקורא, מה ביקשתם לקבל, מה וכמה קיבלתם ומה אתם מציגים

מיקה: זה לא רק תעלול, זה דרך לדבר על נושא גדול דרך פרקטיקה קלילה

בסוף קיבלנו כמה מאות פניות עם הצעות קונקרטיות וגם תיק עבודות, השתדלנו לא להתעלל יותר מדי עם הדרישות אבל היו גם כאלה ששלחו לנו תקציבים מפורטים

אבי: היו כמה גלים של הקול הקורא וכל פעם חידדנו אותו עד שהתחלנו לקבל עבודות שנראו לנו מתאימות. פרסמנו אותו בכל מיני פורומים וקבוצות ווטסאפ של אמני שוליים, מכל מיני פריפריות בעולם – מדינות עולם שלישי, עיירות נידחות וכן הלאה. ביקשנו הצעה לרזידנסי בעיר השניה בגודלה בניגריה וגם התנאים שהצענו היו ממש לא אטרקטיביים, כך שמי שפנה לשם מראש היה מן הסתם אדם שצמא לכל דבר.

בסוף קיבלנו כמה מאות פניות עם הצעות קונקרטיות וגם תיק עבודות, השתדלנו לא להתעלל יותר מדי עם הדרישות אבל היו גם כאלה ששלחו לנו תקציבים מפורטים

מיקה: ההצעות הגיעו מכל העולם, אפילו אחת מישראל

יובל: דייי. וההצעה הזו התקבלה לתערוכה?

מיקה: לא לא

אבי: לא בגלל שהיא היתה לא טובה, אולי טובה מדי

מיקה: ההתלבטות הגדולה הייתה מה לעשות עם העבודות, כאן איריס פשדצקי עזרה לנו מאד בתהליך החשיבה. היה לנו מקבץ של עבודות שמצאו חן בעינינו, או ייצגו משהו שנכון גם לדרך בה אנחנו מייצרים אמנות, ואז היינו צריכים לחשוב האם אנחנו מתייחסים לזה כמו פעולת אוצרות של תערוכה קבוצתית או של תערוכת יחיד שלנו.

לקריאה נוספת:

ההחלטה הייתה שזאת תערוכת יחיד שלנו ומחקנו מגוון החלטות אמנותיות בפרוייקטים שקיבלנו, האחדנו מדיומים וכדומה.

אבי: ומצד שני עדיין יש בעבודות משהו מביך, זו נראית כמו תערוכה שאפשר למצוא בגלריה על חוף הים בסלוניקי

מיקה: רק בהקמה הבנו את היחס שלנו עצמנו למה שעשינו, מישהי נכנסה ואמרה לנו איזה יפות העבודות שלכם – זה היה נורא מביך

יובל: קטעים. ואל תלכלך על סלוניקי…

מיקה: סלוניקי נהדרת!

מציעות מעט מאוד ומבקשות תשלום

יובל: אם אני מבין נכון החתמתם את האמנים שאתם יכולים לעשות מה שאתם רוצים, הם לא יודעים שהם משתתפים בתערוכה, ושמם לא מוזכר

מיקה: נכון, שמות האמנים לא מוזכרים והם לא יודעים שהם משתתפים

אבי: במהלך הבחירה של העבודות עברנו על תיקי העבודות ולמדנו ממש להכיר חלק מהאמנים, וזה גרם גם לנו להרגיש לא בנוח עם המהלך, הבגידה באמונם של האנשים האלו. אבל לא מספיק כדי לא לעשות את זה בכל זאת…

יובל: אז בואו תגידו מה אתם רוצים להגיד. כי מצד אחד תעלול וקטע וכאלו, מצד שני מהלך שהמוסריות שלו, איך נגיד את זה בעדינות, מפוקפקת

מיקה: דבר ראשון רמייה היא אקט ידוע ונפוץ באמנות, ביום שישי הקרוב (בשעה 11:00) נארח פאנל במקרר בדיוק בנושא הזה. יהיה שם אליעזר זוננשין, רותם בידס, שי לי הורודי ועומר קריגר

אבי: אנחנו עובדים עם מנגנון מאוד מסוים שקיים בעולם האמנות והוא מתן תמריצים ופעולות סלקציה. במקרה הזה תכניות הרזידנסי, שיש ברבות מהן משהו מפוקפק בפני עצמו

אנחנו עובדים עם מנגנון מאוד מסוים שקיים בעולם האמנות והוא מתן תמריצים ופעולות סלקציה. במקרה הזה תכניות הרזידנסי, שיש ברבות מהן משהו מפוקפק בפני עצמו

יובל: מה מפוקפק בתכניות הרזידנסי?

אבי: יש תכניות מפוקפקות שמציעות מעט מאוד ומבקשות תשלום עבור השהות

מיקה: אנחנו מנסים להראות משהו על עולם האמנות, על המקום של אמן בהיררכיה וכמה כוח יש לו לגבי העבודות של עצמו. כמה הוא צריך לתת מעצמו וכמה הוא מקבל בתמורה

יובל: או במילים אחרות – כמה כוח אין לו

מיקה: כמה כוח הוא לא לוקח לעצמו

אבי: סביב התמריצים הלא כספיים בכלכלת האמנות נוצרות כל מיני מערכות יחסים ויחסי גומלין, שאפשר לקבל אותם כמו שהם, מה רע בחופשה באיטליה? אבל הם גם קוראים לפירוק, שימוש, הרכבה מחדש

מיקה: כשהתחלנו לחשוב על זה הבנו שגם בפעולת האוצרות של תערוכות ״לגיטמיות״ שאנחנו עושים יחד, כמו התערוכות שאצרנו בגלריה מנשר (כרגע מוצגת התערוכה ״אל תדאג, תהיה שמח״ שאצרנו), יש אלמנט של שלילת כוח מהאמנים. אנחנו מכופפים את העבודות שלהם כך שיתאימו לתזה שלנו, זה גם ניצול

אבי: ועם כל מה שנאמר אני חושב שאנחנו מסתייגים מהתלונות של אמנים על הניתוק שלהם מעטיני התקציב. התערוכה לא מכוונת למקום הזה של ״האמנים שלא מקבלים את מה שראוי להם״. גם בתערוכה של מנשר שתלנו שני אמנים שלא קיימים באמת, אבל היה ראוי שיהיו בתערוכה

מיקה: הפעולה שלנו מוחה על זה שאמנים לא דורשים את מקומם

אבי: האם היא מוחה מיקה? לאו דווקא

מיקה: מוחה מוחה

אבי: יובל? נראה לי שהברחנו אותו

יובל: לא הברחתם. תמשיכו תמשיכו

מיקה: אני אגיד משהו על המקרר, שהוא מקום נהדר שאנשים נפלאים נלחמים בשביל שהוא יתקיים. שזה גם קשור לנושא, זה לא שאוצרים או בעלי יוזמות תרבותיות שוחים בכסף. הם גם נלחמים. המקרר לדוגמה יוצא לתהליך של הפיכה לקולקטיב, לא גלריה שיתופית אבל פורמט כלשהו שיערב קהל רחב יותר ויאפשר את המשך פעילות המקום

יובל: אז עכשיו תורי?

אבי: בכבוד

יובל: אני תוהה מה אם כן הפיתרון? כי בסוף הכל קשור לכסף. מה, שכל האמנים יחליטו מחר שהם לא משתתפים בתערוכות אם לא משלמים להם שכר אמן? עניין הכי הגיוני שלצערי הרב אני לא רואה איך הוא קורה, מה שלא אומר שלא צריך לדרוש כמובן…

כשגם אוצרים לא תמיד מקבלים כסף על העבודה שלהם. כשגם מקומות כמו המקרר והמון חללי תצוגה אחרים – נאבקים על ההישרדות שלהם. אתם בכלל אופטימיים? (וכן, אני יודע שיש פה כמה שאלות)

אבי: נדמה לי שבשנה האחרונה אנחנו כאזרחים נשענו מתוך המצוקה שלנו על האחר הגדול יותר שיציל אותנו, ובאמת יש בזה צורך אובייקטיבי, אבל הוא בא עם תג מחיר והוא גם ממכר. זה נכון לגבי החיים בכלל ושדה האמנות בתוכו.

אז אני לא חושב שאפילו צריך להיות אופטימי, הצורך של היצירה להתקיים גדול יותר מזה. אפשר ללמוד על זה מחלק מהאמנים שאנחנו מציגים את היצירות שלהם כרגע, גם בלי לדעת מי הם

בשביל שאמנות תהיה קיימת היא צריכה כסף, צריך להתחיל בלהבין שהמצב הקיים שגוי. ברור שצריך שכר אמן ושכר אוצר. זה מתחיל בבתי ספר לאמנות שאמורים ללמד גם את הפן המקצועי־שיווקי של אמנות, ולא רק אמנות ככלי לביטוי אישי/חברתי

מיקה: כן, אבל בשביל שאמנות תהיה קיימת היא צריכה כסף, זה נכון. אני חושבת שצריך להתחיל בלהבין שהמצב הקיים שגוי. ברור שצריך שכר אמן ושכר אוצר. אני חושבת שזה מתחיל בבתי ספר לאמנות שאמורים ללמד גם את הפן המקצועי־שיווקי של אמנות, ולא רק אמנות ככלי לביטוי אישי/חברתי

אבי: מיקה ואני חלוקים לרוב על הרבה דברים בעבודות שלנו, אנחנו כמו שני צופים שעומדים מהצד ומתווכחים מה היצירה אומרת

מיקה: הפתרון הוא nft, אני מנסה לשכנע את אבי לייצר כאלה

יובל: אני לא בטוח שזה הפיתרון. ונראה לי גם יותר מעניין כשלא מסכימים על הכל… תגידו, אחרי שהתערוכה תיגמר תספרו לאמנים משהו? אם מישהו ישאל עכשיו מה קורה עם הרזידנסי מה תגידו לו?

אבי: האתר ואמצעי התקשורת שקשורים אליו הושמדו. כולל אשת הקשר הפיקטיבית בפייסבוק

מיקה: חלק מהתנאים היו שאנחנו עונים רק למי שקיבל תשובה חיובית. בקיצור, לא לא. הם לא יידעו על זה לעולם

יובל: אני דווקא מקווה שאולי הם יקראו את פורטפוליו יום אחד ושהאתר יעמוד במרכז שערוריה בינלאומית 🙈

מיקה: לגמרי!

אבי: יתכן! מה התפוצה שלכם בערים נידחות בקנדה?

יובל: תתפלא. דווקא יש לנו חבר טוב בקנדה שמדי פעם מפרסם לינקים שלנו, אמנם באתר בעברית, אבל אין לדעת

מיקה: יש כמה אמנים מפורסמים יחסית בתערוכה, דווקא יש סיכוי לשערוריה. השאלה כמה יפריע לאמן שעבודה שלו הוצגה בתערוכה… לנו לא היה מפריע

יובל: גם אם זה היה בלי השם שלכם?

מיקה: האם החשיבות היא השם וההכרה או הפגישה של האמנות עם הקהל? וכן אנחנו מזמינים מי שרוצה לגנוב את העבודות שלנו 🙂

יובל: ואם אני מוכר את העבודות שלכם ומקבל על זה כסף, זה משנה את המצב?

מיקה: זה משנה את המצב משפטית

אבי: אבל אין ספק שכפי שציינת קודם מדובר בתערוכה מפוקפקת

מיקה: אך נאה

אבי: לפרקים

יובל: נייס. מה עוד? משהו חשוב נוסף להגיד לפני שנפרדים?

אבי: סליחה אם פגענו

מיקה: שנשמח שיבואו לפאנל שאנחנו עושים, ביום שישי ב־11:00 במקרר

***
הרזידנסי הניגרי
המקרר, החשמונאים 90, תל-אביב

---

התמונות בכתבה עודכנו ב־10.4