כל מה שחשוב ויפה
מיה ואבי מילגרום, הרזידנסי הניגרי
הרזידנסי הניגרי, גלריה המקרר. צילום הצבה: מ״ל

הרזידנסי הניגרי: הכוח שאמנים *לא* לוקחים לעצמם

אבי ומיקה מילגרום רצו ״להשתמש במכניקה של תרמית אינטרנטית כדי לייצר אמנות״, ופרסמו קול קורא בינלאומי לרזידנסי בניגריה. האמנים ״שהתקבלו״ לתערוכה המפוקפקת בגלריה המקרר לא יודעים שהם משתתפים בה, ושמם גם לא מוזכר

יובל: הי מיקה, הי אבי. מה שלומכם בימים אלו שבימים כתיקונם נקראים אחרי החגים, או משהו כזה…

אבי: יכול להיות יותר גרוע אני מניח

יובל: זה תמיד. מה איתך מיקה?

מיקה: מחכים לחזור לשיגרה

אבי: מיקה היא האופטימית שבינינו

יובל: כן, הכי מבין את הרצון לחזור לשגרה. לכאורה זה מתחיל אבל כשהייתי בשבוע שעבר במסעדה הייתה לי תחושה שקצת מתאמצים להראות כאילו הכל נורמלי. מבינים למה אני מתכוון?

מיקה: זה יקח קצת זמן נראה לי, אני חושבת שעד שלא יורידו את המסכות זה עדיין לא זה. ושיתנו לנו לנסוע לחו״ל 🙂

אבי: אני חושב שעבור חלק מסוים פריווילגי של האנושות אלו היו 70 השנים הטובות, עכשיו התחילו 70 השנים הרעות, אבל זה נותן פתח לאנשים אחרים להנות

מיקה: בעל, אתה מגזים עם הפסימיות

אבי: אני לא כל כך נהניתי גם קודם אז מבחינה מסויימת זה נצחון

יובל: עם כאלו נצחונות… אבל באנו לדבר על אמנות ותערוכות ועוקצים ניגריים: מאיפה הגיע הרעיון לתערוכה הרזידנסי הניגרי?

אבי: זה רעיון שהיה לנו כבר לפני זמן די רב, עברו שנתיים מאז שקנינו את הדומיין ששימש אותנו לתרמית. הרעיון היה די פשוט – להשתמש במכניקה של תרמית אינטרנטית כדי לייצר אמנות, קצת כמו מכונה שתייצר אמנות עבורנו

מיקה: גם בעבודות שלנו בעבר השתמשנו הרבה במכונות ש״יעשו״ את העבודה במקומנו

מיקה ואבי מילגרום, הרזידנסי הניגרי

מיקה ואבי מילגרום

יובל: אבל רגע לפני הרעיון עצמו – שאלתי מאיפה הגיע הרעיון?

מיקה: אני חושבת שזה התחיל בתערוכה אזרחים, הצגנו שם עבודת סאונד שעבדנו בה על אנשים בטלפון. זה עשה לנו חשק לרמייה

אבי: אנחנו משתעשעים די הרבה עם רעיונות של מעשי ונדליזם חברתיים, וגם נראה לי שאנחנו מדרדרים אחד את השני

מיקה: ראינו גם כמה זה שובה את ליבם של המבקרים בתערוכה – הם מתחברים נורא מהר לתעלול

יובל: אז היה רעיון לתעלול, ויש דומיין: איפה פרסמתם את הקול הקורא, מה ביקשתם לקבל, מה וכמה קיבלתם ומה אתם מציגים

מיקה: זה לא רק תעלול, זה דרך לדבר על נושא גדול דרך פרקטיקה קלילה

בסוף קיבלנו כמה מאות פניות עם הצעות קונקרטיות וגם תיק עבודות, השתדלנו לא להתעלל יותר מדי עם הדרישות אבל היו גם כאלה ששלחו לנו תקציבים מפורטים

אבי: היו כמה גלים של הקול הקורא וכל פעם חידדנו אותו עד שהתחלנו לקבל עבודות שנראו לנו מתאימות. פרסמנו אותו בכל מיני פורומים וקבוצות ווטסאפ של אמני שוליים, מכל מיני פריפריות בעולם – מדינות עולם שלישי, עיירות נידחות וכן הלאה. ביקשנו הצעה לרזידנסי בעיר השניה בגודלה בניגריה וגם התנאים שהצענו היו ממש לא אטרקטיביים, כך שמי שפנה לשם מראש היה מן הסתם אדם שצמא לכל דבר.

בסוף קיבלנו כמה מאות פניות עם הצעות קונקרטיות וגם תיק עבודות, השתדלנו לא להתעלל יותר מדי עם הדרישות אבל היו גם כאלה ששלחו לנו תקציבים מפורטים

מיקה: ההצעות הגיעו מכל העולם, אפילו אחת מישראל

יובל: דייי. וההצעה הזו התקבלה לתערוכה?

מיקה: לא לא

אבי: לא בגלל שהיא היתה לא טובה, אולי טובה מדי

מיקה: ההתלבטות הגדולה הייתה מה לעשות עם העבודות, כאן איריס פשדצקי עזרה לנו מאד בתהליך החשיבה. היה לנו מקבץ של עבודות שמצאו חן בעינינו, או ייצגו משהו שנכון גם לדרך בה אנחנו מייצרים אמנות, ואז היינו צריכים לחשוב האם אנחנו מתייחסים לזה כמו פעולת אוצרות של תערוכה קבוצתית או של תערוכת יחיד שלנו.

לקריאה נוספת:

ההחלטה הייתה שזאת תערוכת יחיד שלנו ומחקנו מגוון החלטות אמנותיות בפרוייקטים שקיבלנו, האחדנו מדיומים וכדומה.

אבי: ומצד שני עדיין יש בעבודות משהו מביך, זו נראית כמו תערוכה שאפשר למצוא בגלריה על חוף הים בסלוניקי

מיקה: רק בהקמה הבנו את היחס שלנו עצמנו למה שעשינו, מישהי נכנסה ואמרה לנו איזה יפות העבודות שלכם – זה היה נורא מביך

יובל: קטעים. ואל תלכלך על סלוניקי…

מיקה: סלוניקי נהדרת!

מציעות מעט מאוד ומבקשות תשלום

יובל: אם אני מבין נכון החתמתם את האמנים שאתם יכולים לעשות מה שאתם רוצים, הם לא יודעים שהם משתתפים בתערוכה, ושמם לא מוזכר

מיקה: נכון, שמות האמנים לא מוזכרים והם לא יודעים שהם משתתפים

אבי: במהלך הבחירה של העבודות עברנו על תיקי העבודות ולמדנו ממש להכיר חלק מהאמנים, וזה גרם גם לנו להרגיש לא בנוח עם המהלך, הבגידה באמונם של האנשים האלו. אבל לא מספיק כדי לא לעשות את זה בכל זאת…

יובל: אז בואו תגידו מה אתם רוצים להגיד. כי מצד אחד תעלול וקטע וכאלו, מצד שני מהלך שהמוסריות שלו, איך נגיד את זה בעדינות, מפוקפקת

מיקה: דבר ראשון רמייה היא אקט ידוע ונפוץ באמנות, ביום שישי הקרוב (בשעה 11:00) נארח פאנל במקרר בדיוק בנושא הזה. יהיה שם אליעזר זוננשין, רותם בידס, שי לי הורודי ועומר קריגר

אבי: אנחנו עובדים עם מנגנון מאוד מסוים שקיים בעולם האמנות והוא מתן תמריצים ופעולות סלקציה. במקרה הזה תכניות הרזידנסי, שיש ברבות מהן משהו מפוקפק בפני עצמו

אנחנו עובדים עם מנגנון מאוד מסוים שקיים בעולם האמנות והוא מתן תמריצים ופעולות סלקציה. במקרה הזה תכניות הרזידנסי, שיש ברבות מהן משהו מפוקפק בפני עצמו

יובל: מה מפוקפק בתכניות הרזידנסי?

אבי: יש תכניות מפוקפקות שמציעות מעט מאוד ומבקשות תשלום עבור השהות

מיקה: אנחנו מנסים להראות משהו על עולם האמנות, על המקום של אמן בהיררכיה וכמה כוח יש לו לגבי העבודות של עצמו. כמה הוא צריך לתת מעצמו וכמה הוא מקבל בתמורה

יובל: או במילים אחרות – כמה כוח אין לו

מיקה: כמה כוח הוא לא לוקח לעצמו

אבי: סביב התמריצים הלא כספיים בכלכלת האמנות נוצרות כל מיני מערכות יחסים ויחסי גומלין, שאפשר לקבל אותם כמו שהם, מה רע בחופשה באיטליה? אבל הם גם קוראים לפירוק, שימוש, הרכבה מחדש

מיה ואבי מילגרום, הרזידנסי הניגרי

הרזידנסי הניגרי, גלריה המקרר. צילום הצבה: מ״ל

מיקה: כשהתחלנו לחשוב על זה הבנו שגם בפעולת האוצרות של תערוכות ״לגיטמיות״ שאנחנו עושים יחד, כמו התערוכות שאצרנו בגלריה מנשר (כרגע מוצגת התערוכה ״אל תדאג, תהיה שמח״ שאצרנו), יש אלמנט של שלילת כוח מהאמנים. אנחנו מכופפים את העבודות שלהם כך שיתאימו לתזה שלנו, זה גם ניצול

אבי: ועם כל מה שנאמר אני חושב שאנחנו מסתייגים מהתלונות של אמנים על הניתוק שלהם מעטיני התקציב. התערוכה לא מכוונת למקום הזה של ״האמנים שלא מקבלים את מה שראוי להם״. גם בתערוכה של מנשר שתלנו שני אמנים שלא קיימים באמת, אבל היה ראוי שיהיו בתערוכה

מיקה: הפעולה שלנו מוחה על זה שאמנים לא דורשים את מקומם

אבי: האם היא מוחה מיקה? לאו דווקא

מיקה: מוחה מוחה

אבי: יובל? נראה לי שהברחנו אותו

יובל: לא הברחתם. תמשיכו תמשיכו

מיקה: אני אגיד משהו על המקרר, שהוא מקום נהדר שאנשים נפלאים נלחמים בשביל שהוא יתקיים. שזה גם קשור לנושא, זה לא שאוצרים או בעלי יוזמות תרבותיות שוחים בכסף. הם גם נלחמים. המקרר לדוגמה יוצא לתהליך של הפיכה לקולקטיב, לא גלריה שיתופית אבל פורמט כלשהו שיערב קהל רחב יותר ויאפשר את המשך פעילות המקום

יובל: אז עכשיו תורי?

אבי: בכבוד

יובל: אני תוהה מה אם כן הפיתרון? כי בסוף הכל קשור לכסף. מה, שכל האמנים יחליטו מחר שהם לא משתתפים בתערוכות אם לא משלמים להם שכר אמן? עניין הכי הגיוני שלצערי הרב אני לא רואה איך הוא קורה, מה שלא אומר שלא צריך לדרוש כמובן…

כשגם אוצרים לא תמיד מקבלים כסף על העבודה שלהם. כשגם מקומות כמו המקרר והמון חללי תצוגה אחרים – נאבקים על ההישרדות שלהם. אתם בכלל אופטימיים? (וכן, אני יודע שיש פה כמה שאלות)

אבי: נדמה לי שבשנה האחרונה אנחנו כאזרחים נשענו מתוך המצוקה שלנו על האחר הגדול יותר שיציל אותנו, ובאמת יש בזה צורך אובייקטיבי, אבל הוא בא עם תג מחיר והוא גם ממכר. זה נכון לגבי החיים בכלל ושדה האמנות בתוכו.

אז אני לא חושב שאפילו צריך להיות אופטימי, הצורך של היצירה להתקיים גדול יותר מזה. אפשר ללמוד על זה מחלק מהאמנים שאנחנו מציגים את היצירות שלהם כרגע, גם בלי לדעת מי הם

בשביל שאמנות תהיה קיימת היא צריכה כסף, צריך להתחיל בלהבין שהמצב הקיים שגוי. ברור שצריך שכר אמן ושכר אוצר. זה מתחיל בבתי ספר לאמנות שאמורים ללמד גם את הפן המקצועי־שיווקי של אמנות, ולא רק אמנות ככלי לביטוי אישי/חברתי

מיקה: כן, אבל בשביל שאמנות תהיה קיימת היא צריכה כסף, זה נכון. אני חושבת שצריך להתחיל בלהבין שהמצב הקיים שגוי. ברור שצריך שכר אמן ושכר אוצר. אני חושבת שזה מתחיל בבתי ספר לאמנות שאמורים ללמד גם את הפן המקצועי־שיווקי של אמנות, ולא רק אמנות ככלי לביטוי אישי/חברתי

אבי: מיקה ואני חלוקים לרוב על הרבה דברים בעבודות שלנו, אנחנו כמו שני צופים שעומדים מהצד ומתווכחים מה היצירה אומרת

מיקה: הפתרון הוא nft, אני מנסה לשכנע את אבי לייצר כאלה

יובל: אני לא בטוח שזה הפיתרון. ונראה לי גם יותר מעניין כשלא מסכימים על הכל… תגידו, אחרי שהתערוכה תיגמר תספרו לאמנים משהו? אם מישהו ישאל עכשיו מה קורה עם הרזידנסי מה תגידו לו?

אבי: האתר ואמצעי התקשורת שקשורים אליו הושמדו. כולל אשת הקשר הפיקטיבית בפייסבוק

מיקה: חלק מהתנאים היו שאנחנו עונים רק למי שקיבל תשובה חיובית. בקיצור, לא לא. הם לא יידעו על זה לעולם

יובל: אני דווקא מקווה שאולי הם יקראו את פורטפוליו יום אחד ושהאתר יעמוד במרכז שערוריה בינלאומית 🙈

מיקה: לגמרי!

אבי: יתכן! מה התפוצה שלכם בערים נידחות בקנדה?

יובל: תתפלא. דווקא יש לנו חבר טוב בקנדה שמדי פעם מפרסם לינקים שלנו, אמנם באתר בעברית, אבל אין לדעת

birds

מיקה: יש כמה אמנים מפורסמים יחסית בתערוכה, דווקא יש סיכוי לשערוריה. השאלה כמה יפריע לאמן שעבודה שלו הוצגה בתערוכה… לנו לא היה מפריע

יובל: גם אם זה היה בלי השם שלכם?

מיקה: האם החשיבות היא השם וההכרה או הפגישה של האמנות עם הקהל? וכן אנחנו מזמינים מי שרוצה לגנוב את העבודות שלנו 🙂

יובל: ואם אני מוכר את העבודות שלכם ומקבל על זה כסף, זה משנה את המצב?

מיקה: זה משנה את המצב משפטית

אבי: אבל אין ספק שכפי שציינת קודם מדובר בתערוכה מפוקפקת

מיקה: אך נאה

אבי: לפרקים

יובל: נייס. מה עוד? משהו חשוב נוסף להגיד לפני שנפרדים?

אבי: סליחה אם פגענו

מיקה: שנשמח שיבואו לפאנל שאנחנו עושים, ביום שישי ב־11:00 במקרר

***
הרזידנסי הניגרי
המקרר, החשמונאים 90, תל-אביב


התמונות בכתבה עודכנו ב־10.4

*כוכבית מייצגת שדות חובה

40 תגובות על הכתבה

  1. נעה

    פשוט לא יפה. למה אתם עושים את זה? מה אומנות בלגנוב בצורה כל כך בוטה משהו שאנשים עבדו עליו כל כך הרבה זמן? מה זה הניצול הזה של אנשים שרוצים רק להצליח ולפתח את עצמם? ממש ביקורת רדיקלית על השוק הניאו ליברלי…

  2. יעלה זלאיי

    התערכוה הזו היא כמו לעשות סרט אנטי מלחמתי באמצעות הספקטקל של המלחמה. מבחינתי זה מעשה ירוד . תערוכה שמקדמת אגו טריפ . חיכיתי לרגע שבו הם יגידו שעדכנומאת האמנים וקבלו את אישורם.הרי העוקץ נעשה אבל המשיך בניכוס מכוער. גם מובל לא בדיוק מעביר ביקורת אלא קצת מתענג על הדחקה( שם יותר מתאים לתערוכה ולכתבה )

  3. מיכל

    גניבה היא אכן פרקטיקה מקובלת באמנות אבל השאלה *ממי גונבים* אין דין גניבה מהמוסד או מבעלי הכוח כדין גניבה מהחלש. נדמה שהמניפולציה שלכם ועליה המילים החצי תמימות שאתם אומרים פה בציניות, כל אלו גורמים למעשה המעניין שלכם להפוך למעשה שמשחזר את יחסי הכוח החברתיים. ההפך מביקורת, אישרור הכוח שלכם על גבי החלשים מכם.

  4. נועה

    איכס, איזה אומנים שבעים ויהירים. מה זה זה

    1. נילי

      ממש. אני המומה. זה לא "תעלול חמוד", זו הונאה.

  5. נילי

    נכון, ההשרדות בעולם העיצוב והאמנות היא קשה. אין תקציבים, כמעט תמיד אתה עובד בחינם או בתקציב זעום וההשרדות היא תמידית.
    אין כל קשר בין כל הנ"ל לעבודה של מילגרום. שימוש במילים כמו "תעלול" למעשה מסתיר את העוול שהשניים עשו.
    הם אמנם החתימו את מי שהגיש מועמדות לרזידנסי שלהם (רזידנסי שהמציאו ולא קיים) שהם יכולים לעשות מה שהם רוצים עם העבודות, אך נראה שזה רק בשביל לכסות את עצמם משפטית.
    אף אמן שהגיש לא יודע שאין בכלל רזידנסי. שהאמן הוא בובה על חוט במשחק שהזוג החליט להמציא.
    מי שם אותם לשחק "האח הגדול"?, בעוד ש"באח הגדול" אתה מודע לזה שאתה במשחק, כאן האמנים שהגישו מועמדות לא יודעים דבר.

    1. משפטנית

      נקודה חשובה. יכול להיות שהחוזה שהחתימו את האמנים לא תקף כי הוא בתרמית או שכלל מצג שווא. ההרשאה לשימוש ביצירה היתה כי הוצג שיש רזידנסי. ברגע שזו תרמית כל החוזה קורס ואפשר לתבוע אותם על הפרת זכויות יוצרים (הצגה ללא שם ואישור). אם האמנים ירצו לתבוע. אולי גם אפשר לתבוע אותם בחו"ל לפי מקום הימצאות היצירה המקורית.

      1. עמיר

        המשטרה לא יכולה גם סתם להחליט לחקור? הפרת זכויות יוצרים זו עבירה פלילית

        1. יואב

          מגיע ל״אמנים״ כאלה תביעה. אפילו אם מתעלמים מכל חוסר האתיות… ישנו טמטום בלחשוב שחוזה מכסה אותך במקרה של גניבה ומצג שווא. אם הם לא מבינים שהם פשעו, מגיע להם להבין בדרך הקשה.

  6. רעיונאית

    יש לי רעיון לפרויקט: לצלם את העבודות בתערוכה, למצוא אותן בגוגל אימג'ס וככה להגיע לאמנים המשתתפים (לפחות חלקם), ולעדכן אותם על התערוכה כולל פרטי הקשר של הזוג מילגרם (רשתות חברתיות, מייל ומי שיש לו גם טלפון) והמקרר. מי שמגיע למקרר במילא, מוזמן לנסות. יהיה מעניין.

    1. נילי

      מראש בגלל זה פנו לאוכלוסיות מוחלשות ולעולם שלישי, שכוח ההתנגדות יהיה אפסי ולא יוכלו לתבוע אותם.
      לגבי המקרר, מחקו בכוונה כל טוענה שכתבתי. יושר אומנותי א פ ס י .

    2. משה ס.

      כאשר אתה מעלה את התמונות הגנובות ׳לכאורה׳ לגוגל אימג׳ס אתה בעצם מכניס אותן למאגר של גוגל שחוקר בעצמו תמונות (בינה מלאכותית וכו׳). כלומר אתה בעצמך משתף תמונות אסורות וחשוף לתביעה (בסבירות נמוכה אבל אפשרית).

  7. אתם דוחים

    אני בהלם שאתם לא שמים לב כמה אתם אכזריים. תתביישו.

  8. ץמר

    תעלול מאוד לא משעשע. זו גניבה פשוטה של אנשים מתנשאים ומשועממים.
    תיצרו אמנות משלכם, אל תתעלקו על עבודות של אחרים.

  9. ליטל ביטון

    הבנאליות של שימוש בחלשים תוך ביזוי המאמצים, הקולות והחלומות שלהם. זה כל מה שיש פה. זה, והרבה מאוד קשקשת בלתי מתחייבת. הזכיר לי למה למרות שכל כך אוהבת אמנות מקפידה על מרחק בריא מעולם האמנות הישראלי.

  10. אהרון קריצר

    האמת היא שחשבתי להגיע לשיח גלריה, אבל כשקראתי את השיחה הזו עם יוצרי התערוכה החלטתי שלדעתי זו גועל נפש של התנהגות וזחיחות מצחינה.
    'מה ששנוא עליך לא תעשה לחברך' – יש שאמרו שזו 'כל התורה על רגל אחת' , וכאן הרגל הזו 'קורסת' מכוח האגו ואי ההתחשבות באחר.

  11. נושי

    יש לי סברה. הם לא עשו את זה. כלומר כן פרסמו קול קורא ואולי גם קבלו פניות, אבל מתוך זהירות (ולאו דווקא אנינות) לא השתמשו באף אחד מהעבודות שהגיעו אליהם. למה? כי יתבעו להם את התחת. במקום זה השתמשו בדברים שהם ו/או חברים הכינו בשביל הכיף ויגלו את זה לקראת סוף התערוכה או מה. או בכלל לא. תלוי בחוש ההומור שלהם או באומץ.

    1. נילי

      גם המקרה הזה שאת מציגה, אז הזלזול הוא פשוט בנו כקוראי הראיון (בהצגת מצג שווא),
      כל העניין הזה מאוד מרגיז, גם אם בסופו של דבר זו תהיה מתיחה לקוראים/למבקרים – זה לא תעלול חמוד:(

  12. זאביק

    ואוו איזו רמה נמוכה… עבד כי ימלוך.
    הצורה שהם מגבים את המהלך במונחים מעולם האומנות יענו אנחנו חזית האומנות הבועטת ועוד מייחסים לעצמם חלק במאבק למען האומנים. לא תיארתי לעצמי שביוב שמריחים רק בפוליטיקה הישראלית ינזל לאומנות העכשווית.
    ותאמת פורטפוליו אתם גם חוגגים על הזעזוע כשאתם נותנים במה לסיפור הזה.

  13. התנור

    כל כך משעמם ומשמים. איפה בדיוק נמצאת גלריית המקרר ומה כתובת המגורים של זוג הפקצות האלה? אולי מישהו ירצה לעשות להם איזו יצירת אמנות על הפרצוף.

  14. הלוואי יתבעו אותכם

    מעבר לביזיון של הרעיון אני בהלם שהבחורה היא ראש מחלקה במוסד אקדמי.
    כמה ציניות כמה טימטום

  15. מריה גיבנר

    אני בהלם לא רק מהחוצפה של האנשים האלה אלא מהעמדה של "פורטפוליו" בנושא – לתת במא לשני נוכלים האלה. אבל מה לא יעשו בשביל פירסום! כמו שיובל אמר – זה רק יעלה את האחוזים לאתר של פורטפוליו וכל שערוריה מתאימה לכך. אבל מי שמתעסק בזבל – גם הוא בסוף מתלכלך.

  16. נעמה

    לא הצלחתי לקרוא את הכל. קיא של מילים.
    ותערוכה שבבסיס שלה הונאה שקר ויחס מחפיר. נעלבת שהם מקבלים מקום להציג את השטויות המרושעות האלה. זו אפילו לא חשיבה מקורית במיוחד. סתם פריווליגיה מלאה במילות אמנות מנופחות. איכס

  17. אורי

    זוג האמנים , האוצרת ויובל סער חושפים חוסר מודעות , חוסר טעם ומעל הכל חוסר מוסריות. הכל תחת הטענה של חתרנות וחשיפת מנגנוני הכח. אולם אמנות חתרנית צריכה לחתור מתחת למשהו וזוג האמנים חותרים רק תחת האמנים שהם מנצלים.
    האמת שאולי הם גם חותרים תחת עצמם וחושפים את האמת שהם בעצמם זוג אמנים שצמאים לכל דבר.
    חשוב גם שהאוצרת תבין שלא ניתן לפתור כל פעולה שהמסוריות שלה לוקה בחסר בתירוץ שזה לפחות עורר דיון.
    מעל הכל מצער שהאמנית היא ראש מחלקה וזה הדוגמה והחינוך שסטודנטים צעירים מקבלים.
    כל הסיפור הזה עצוב מאוד ולא מעורר הרבה תקוות.
    היה נחמד אם כעת , במידה וקצת שכל נכנס לראש האמנים והאוצרת בעקבות התגובות שקיבלו, הן יודיעו לאמנים המשתתפים, ישלמו להם ויתנו להם קרדיט – זו תהיה פעולה הרבה יותר חתרנית. יש לכם אומץ ?

  18. ענבר

    אל תתנו לזוג הפושעים האלה במה. בבקשה.
    הדבר היחיד שמגיע להם זה תיק פלילי וכתבות נאצה חריפות כנגדם.
    פשוט להקיא מהניצול הזה של אמנים.

  19. עמיר

    מקווה שהמגזין קיבל יעוץ משפטי לפני שהוא פרסם יצירות אמנות ללא אישור היוצרים, זו עבירה שיש עליה 5 שנות מאסר, וחבל אם העורך או יובל ילכו לכלא…

  20. אורי

    יצורים עומללים שחושבים שהם אומנים, אבל בעצם צמד שרלטנים. כיעור מציא להחרים את המקום לחלוטין, גם האתר הזה שנותן להם במה.

  21. רחל וימר בן ישי

    ממה שנראה, החוזה אותם החתימו עליו, כנראה שהוא לא חוקי, ואם הוא לא חוקי הוא גם לא תקף.
    מעבר לזה, אתם עצלנים וגנבי דעת, אני מקווה שיבואו ויהרסו לכם את התערוכה הגנובה הזו, ושלא יתנו לכם להציג בשום מקום. מה שאתם עושים זו לא אמנות, זו אוננות במקרה הטוב.

  22. חנן

    עבודה נוטפת white privilege שאינו מודע לעצמו.
    נראה אתכם עושים עבודה כזו באמריקה.

    לא מתוחכם, לא קול, ולא שנון. מעפאן ממש.

    בואו נעשה בלאק פייס, כדי לדון בהעמדת השחורים ללעג. למה לא. עוקצים אמנים ניגרים ועוד מזלזלים בעבודה שלהם. פשוט לא להאמין.

    ממש יד על המצח.

  23. אחת

    פשוט מבחיל. גם הראיון הזחוח הזה. מגעילים וחוצפנים.

  24. יאנה

    זה מעבר לעניין של אמנות. זה עניין של הגינות ואנושיות וכמה קל לאבד את הערכיות.
    האם האדם נשאר ערכי גם כשלא יקבל עונש על התנהגותו?
    באיזו מהירות נמחקת ההבנה שניצב מולך בן אדם?
    היו לא מעט ניסויים חברתיים בנושא זה, אבל לפחות המשתתפים ידעו (אפילו בדיעבד) במה הם היו חלק.
    כאן אני רק רואה זלזול, גיחוך ובעיקר תחושה של עליונות.
    *תעלול* כמו שאמרו.

  25. מעיין

    מילגרם… נשמע מוכר.
    זה השם האמיתי שלהם ("מילגרום") או רפרנס לניסוי של מילגרם, עם השוקים החשמליים והבעיתיות האתית?

  26. אלכס

    מזעזע בכל כך הרבה רמות. הם בטח שמחים לראות שהצליחו לזעזע. שגרמו לנו להרגיש. לא מתכוונת לדרוך שם ולתת במה לרוע הזה. הלוואי שנוכל למצוא את האמן האמיתי וליידע אותו שיוכל לגזול מהם בתביעה את כל הכסף שמגיע לו ושהם יהפכו להיות במעמד החלש. רעים!!!!

  27. Natalia Zavadakova

    Portfolio, I'm the author of one of the artworks stolen by Avi and Mika Milgrom, which is featured on an illustrative photograph from the exhibition, which you published on your website. Avi and Mika Milgrom did not have my permission to exhibit my artwork and you don't have my permission to keep photo depicting my stolen artwork exhibited in a humiliating manner on your webpage, therefore I ask you to withdraw that photograph from your website. Avi and Mika Milgrom speak of the artists they involved in their fraud as if they were fools eager to enroll in any kind of residency – there I have to emphasize, I never sent my submission to any "Nigerian Residency". It is a lie and I consider this as a criminal act of slander, since this lie is illustrated by the use of my stolen artwork.

    1. אילת זהר

      Please sue them. This is the right way to go.

  28. Frns

    חסרי מוסר.

  29. גרבוז צדק

    רצו לצאת בנקסי ויצא להם ביבי

  30. איציק רנרט

    מבחיל.

  31. יונה

    שום מחאה או סערה לא משכיחה עוולה. ובוודאי אינה מונעת דיון גם אם ישנם המעוניינים לטאטא את הנושא מתחת לשטיח. לפעמים דווקא דיון מעמיק מעניק זוויות מחשבה וכלים לבחון את מקורות מעשי העוולה כדי שנדע מראש אילו תהליכים הובילו לכדי הפיכתה של עוולה לדבר של מה בכך ואף כדבר שיש להציג כהישג אנושי ואינטלקטואלי. דיון רציני יש בו להעניק כלים לחזות תהליכים כדי להימנע מעוולות אלו.
    זוהי הכתבה שפורסמה במגזין לאמנו פורטפוליו: –
    https://www.prtfl.co.il/archives/144946?fbclid=IwAR0gjL5i4cIxpWuiIRdqsTs_Pq-0ID3pNUbNET50Gi0hchXdL-2tEpKcb-E
    אמנים רבים נזעקו על הגניבה, על הלעג כלפי אמנים מהם נגנבו היצירות. סערה רבתי קמה ברשתות החברתיות אחד הפוסטים היותר מסכמים הם של האמנית שירה גלזרמן.
    https://www.facebook.com/sglezerman/posts/10158445156954620
    גם עיתון הארץ הקדיש עמוד למעשה העוולה והגיע לראיין גם את האמנים אשר יצירתם הגנובה הושמה ללעג.
    https://www.haaretz.co.il/gallery/art/.premium-MAGAZINE-1.9701121
    במושגי נצח, ההיסטוריה האנושית היא פסיק. אבל, אם מגדילים את הרזולוציה יש אפשרות לזהות תהליכים שעוברים התפתחות מנקודת זמן אחת לשנייה. עד הפיכתה לנורמה.
    אמנים מטבעם, הם בראש וראשונה אנשים שמחפשים לפרוץ גבולות. המודרנה לימדה אותם לבחון כל דבר מכל צדדיו. לשאול שאלות. ולא להניח דבר כפי שהוא. הבסיס הבלתי מעורער של המודרנה היו העובדות המדעיות. כמויות, גדלים, תאריכים, עדויות. איסוף אובססיבי אחר מדדים והכל בחיפוש אחר אמת מתוך ידיעה ברורה על קיומו של מקדם טעות. כל המדע אשר התפתח בתקופה המודרנית פרץ גבולות הודות לעיסוק אובססיבי זה במהימנות.
    אך, מי שנבצר ממנו להעמיק בחשיבות המהימנות או נפגע מהחיטוט האין-סופי בפרטים או התאכזב מחוסר היכולת של המדע להעניק את כל הפתרונות, הלך בשמחה לחבק את שורשיה הקמאיים של האמונה בדמותה החילונית והמתחדשת כפוסט מודרנה. את מקום העובדות והנתונים תפסו נרטיבים. את מקום קשר האדם לאדמה ולזהות לאומית תפס האדם הפרוגרסיבי אשר אינו מחובר לשורשיו.
    הפוסט ערער את תפיסות הטוב והרע וכל מנעד הערכים אנושיים-חברתיים שהתרבות היודו-נוצרית דגלה בהם. גם הבנת המציאות כשלעצמה התבלבלה עם אין ספור הדרכים לתאר אותה. התוצאה אשר נבעה מכך, התפוררות המציאות לאבק. ומאחר ולפי עקרונות הפוסט הטוב אינו עוד טוב והרע איננו רע. ונרטיבים חשובים מנתונים ועובדות. אבדה גם היכולת לשפוט כל דבר ועניין.
    במצב כזה, גם הוודאות נחרבת ונוצר שקר מוחלט אשר מתחזה לאמת מוחלטת. ואילו העקביות מתקיימת על בסיס יכולות כוח השליטה. ממון, צבא, ותקשורת. וכולם נתונים בידי מצבי הרוח של המחזיק בכוח זה.
    עמיתי האמנים היו הראשונים אשר נהרו בשמחה גדולה אחר הפוסט מודרנה מבלי להבין את המלכודת שזו טומנת עבורם ועבור האנושות כולה בכל תחום מתחומי החיים האנושיים. הם זרקו מעליהם את הישן והשמרני כחפץ שאין בו שימוש. עד כדי כך שכל אמירה אשר לא תאמה את הבלבול הפוסט מודרני נתקלה בחרמות כלפי אומרן.
    האמנים מיקה ואבי מילגרם פעלו היטב על פי כללי הפוסט מודרנה. הזעם והסערה שמעשיהם עוררו, מעודדים משום שהם מגלים כי עדיין יש תקווה לחזרתם של ערכים שמרניים. הורדת התערוכה הזו אין בה כדי הרמת ידיים של הפוסט. הוא יופיע במופעים ובהזדמנויות אחרות בשל כמה סיבות. 1. עקרונות המודרנה והפוסט מודרנה היו בקרבנו מאז ומעולם כזוג תאומים סיאמיים. פעם זה עלה ופעם זה ירד. ובכל תקופה קיבלו שם וכינוי אחר התואמים לתקופתם. 2. הפוסט מנהל מלחמת חורמה כנגד כל סממן של היגיון. הוא רואה בכל ביקורת כנגדו דבר לא לגיטימי. ויש לו תומכים עיקשים בקרב בעלי הממון של חברות הענק, כאותם ואסלים, אשר רואים בפרט רק בורק שכל תפקידו להקריב את חייו למען עוצמת החברות. הדבר בעיתי במיוחד כאשר חברות אלו שולטות על המידע ועל יכולות הנדסת התודעה.
    ובכל זאת נשאלת השאלה, האם במטוטלת הזו בין השתיים נדע לאמץ את המאחד והמיטיב מכל אחת מהן? והבחירה אינה בהכרח בדמותו של שביל זהב. מי יודע, אולי בגלל הכוחניות של הפוסט, מתקרבת תקופת ה"פוסט-פוסט-מודרנה" כפי שמכנה זאת ד"ר סורין הלר. מעניין לאן תוביל אותנו זו.

    1. הפוסטמודרניות

      ובכן, יונה היקר, למודרנה היו את הצרות שלה: יצור אמיתות אובייקטיביות-לכאורה שהסתירו אידאולוגיות מבחילות ודכאניות. מספיק שנאמר "אנתרופולוגיה פיזית" כדי שנדע עד כמה אידאולוגיות, מאז ומתמיד, היטו את תוצאות המחקר. וכך גם היום: בכל הקשור במדעי החברה ורוח, תמיד היו אג'נדות ומטרות שהכפיפו את מצעד התוצאות לידי בעלי הכח – שגם אתה מזכירם. אבל אנחנו, כיהודים (וגם הפלסטינים), שהיינו קורבן ממעלה ראשונה לכל השיח המודרניסטי, שהגיע לקצהו באירופה-הרואה-עצמה-כנאורה, כיצד נסכים לראות באמת המודרנית את חזות הכל? היחסיות, זו שהוצעה כבר בשיח של אלברט איינטיין, היושב היטב בליבו של המדע האמפירי, היא בעצם ההצעה הפוסט-מודרנית הראשונה: ההצעה שטוענת כי נקודת מבטו של המודד/ השופט/ הקובע, היא זו שתגדיר את מהלך התוצאה. על כן, הפוסט-מודרניזם תובע את אחריותו של היחיד, את יכולתו לראות את היחסיות, את המודעות למיקומו ונקודת מבטו, את קוי הנאראטיבים והאפשרויות הנובעות ממיקום זה, ולא שיח אחד, אובייקטיבי-לכאורה, שמדמה פתרון אחד ואחיד לכל – המכפיף אליו את הכל, כאמת אובייקטיבית מדומיינת, שגם היא, לא עלינו, משרתת קבוצות כח הגמוניות. לפיכך, הצעתה של המודרניות, שעלתה לנו בדמים רבים במאה-וחמישים-השנים האחרונות, מובנת סוף כל סוף כדרך שבעליל, אינה אפשרית, אינה צודקת, ואינה ראויה. זה אומר שהאחריות (המוסרית, החברתית, התרבותית) עוברת לידיו של היחיד, לכושר השיפוט וההחלטה שלו שיש לשכללם ולתת בו סייגים, אבל גם להבין את חשיבותם. מיקה ואבי מילגרום בגדו באמון הזה שניתן בהם, ועל כן קהילת האמנות סוערת ורוגשת, ומבקשת להקיאם מתוכה. מגיע להם.

Comments are closed.

הוסיפו תגובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden